מאגר הכתר דברים פרק ט עם פירוש רמב"ן

פרק ט
[א] שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם:
[ב] עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק:
[ג] וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לָֽךְ:
[שלישי] [ד] אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם ׀ מִלְּפָנֶיךָ֘ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהוָ֖ה מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ:
[ה] לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:
[ו] וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה:
[ז] זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר־יָצָ֣אתָ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָֽה:
[ח] וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:
[ט] בַּעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה עִמָּכֶ֑ם וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי:
[י] וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל:
[יא] וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית:
[יב] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה:
[יג] וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא:
[יד] הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ:
[טו] וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי:
[טז] וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶתְכֶֽם:
[יז] וָֽאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם:
[יח] וָאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֜ה כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ:
[יט] כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא:
[כ] וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:
[כא] וְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֘ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר:
[כב] וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת־יְהוָֽה:
[כג] וּבִשְׁלֹ֨חַ יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵעַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ:
[כד] מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם:
[כה] וָאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:
[כו] וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְהוָה֘ וָאֹמַר֒ אֲדנָ֣י יְהֹוִ֗ה אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה:
[כז] זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ:
[כח] פֶּן־יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֘ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהוָ֔ה לַהֲבִיאָ֕ם אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר:
[כט] וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה: פ

פרק ט
(א) וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב "כחי ועוצם ידי עשה לי" (דב' ח , יז) , ואמר: שמע ישראל דבר אמת מפי , כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים יותר ממך , ואיך תנצחם במלחמה? ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים , ואיך תכבוש אותן? (ב) ועוד , ששם עם גדול ורם בני ענקים , שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם , ואתה שמעת מימים ראשונים (ע"פ דב' ד , לב) , שלא יתיצב אדם לפניהם. (ג) וכשיתברר לך כל זה , יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור אליהם כלל , עד שתדע בלבבך כי השם הוא העובר לפניך , שהוא אש אוכלה , והוא ישמידם ויכניעם; לא כח ועוצם יד שנתן לך (ע"פ דב' ח , יז) , אבל יד יי' עשתה זאת (ע"פ יש' מא , כ) בתקיפים שבהם. וזה רמז למה שהיה , "ויי' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים" (יהו' י , יא) , וכך אמר שם "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו... כי יי' נלחם לישראל" (שם , יד). והערים הבצורות שהזכיר כאן (לעיל , א) - רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון (ראה יהו' ו , כ). וזהו שאמר דוד: "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תה' מד , ד): ימין השם וזרועו בתקיפים , ואור פניו שרצם - בהרוגי המלחמה , שנתן להם כח עליהם. וזהו שאמר הכתוב עוד "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" (עמ' ב , ט) - ייחד האמורי שהיה עצום בהם , והשם הוא המשמיד אותו. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם - כמו 'הוא יכניעם והוא ישמידם'. יכניעם - ענין שפלות , מן "הראית כי נכנע אחאב מלפני" (מ"א כא , כט); "או אז יכנע לבבם הערל" (וי' כו , מא); וכן כולם. והטעם , כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל , ובלב רגז (ע"פ דב' כח , סה) ורוח שפלה (ע"פ יש' נז , טו) ורפיון ידים (ע"פ יר' מז , ג) היו יוצאים אליהם למלחמה , כמו שאמר "ויהי כשמוע כל מלכי האמרי" וגו' "וכל מלכי הכנעני" וגו' , "וימס לבבם ולא היה בם... רוח מפני בני ישראל" (יהו' ה , א). ויתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל "גוים גדולים ועצומים" (לעיל , א) , ויכניעם - אל "בני ענקים" (לעיל , ב) , כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם , ולא יצאו למלחמה כלל , אבל היו נחבאים בהרים ובערים הבצורות , כמו שאמר "ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע" (יהו' יא , כא) - כלומר: בעריהם. וכן "וילך יהודה אל חברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי" (ראה שו' א , י).] (ד-ה) אל תאמר בלבבך - אחרי שהזהיר שלא תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי" (דב' ח , יז) ― רק שתדע כי הנִצוחים במלחמה , השם נתן לכם הכח ההוא; והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו , השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו ― חזר והזהיר: לא תחשוב כי עשה השם עמך כל זה בצדקתך , כי לא עשה להם כן , רק ברשעת הגוים האלה. והנה זה טעם באבדן הגוים ההם; ולא נתן טעם ברשת ישראל את הארץ , על כן חזר ובאר: לא בצדקתך - שתהיה צדיק במעשה , ולא אפילו בלב ישר שהיה לך , רק ברשעת הגוים אבדו הם , ובעבור שבועת אבותיך ירשת אתה את הארץ; כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך , כי בשבועה נתנה להם. ורבנו שלמה כתב: אל תאמר בלבבך: צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי; לא בצדקתך. ואיננו נכון. ויש על השואל לשאול , שהרי אמר "כי מאהבת יי' אתכם" (דב' ז , ח) - והנה הם אהובים למעלה! והשם לא יאהב , רק את הטובים , כי "רשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תה' יא , ה) - אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ? והתשובה , כי שם ידבר עם ישראל בכללם , וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את יי' מיום היותם במדבר (ראה להלן , ז). וטעם ולמען הקים את הדבר - שאמר: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה , ודור רביעי ישובו הנה" (בר' טו , יג , טז). (ח) ובחרב הקצפתם את יי' - קֹדם שיפתח להם בבֵאור התורה כלל , הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו , והזכיר להם ענין המרגלים (ראה דב' א , כב ואי') ומי מריבה (ראה פירושו שם , לז; דב' ו , טז). ואחר כן בֵּאר עשרת הדברות (ראה דב' ה , ו - יח) ופרשת יחוד השם (ראה דב' ו , ד) , והזהירם בענין עבודה זרה אזהרות רבות; והזהיר במצות בכללם , ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להם כל הטובה; ועתה בא להתחיל בפרטי המצות. וקֹדם שיזכיר אחת מהן בפרט , יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם (ע"פ עמ' ג , ב) שעשו מעת שקבלו התורה והלאה. כי התלונות שעשו קֹדם מתן תורה , שהמרו על ים בים סוף (ע"פ תה' קו , ז. ראה שמ' יד , יא ואי') וילונו במרה (ראה שמ' טו , כד) ובאלוש (ראה שמ"ר כה , ה) - לא יזכירם להם , כי מעת שקבלו את התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית; ולפיכך פתח כאן: ובחרב הקצפתם , והזכיר להם מעשה העגל (ראה להלן , טז); וכבר פירשתיו (שמ' לב , א). (טו) ואפן וארד מן ההר - כבר פירשתי במקומו (שמ' לב , יא) , כי קֹדם שירד מן ההר התפלל עליהם , ובתפלתו נאמר "וינחם יי' על הרעה" (שם , יד); אבל לא הזכיר זה עתה , מפני שהוא רוצה להסדיר להם הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם , כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (ראה להלן , יז - יח) , ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד (ראה להלן , כ). ואחרי כן יזכיר התפלה הראשונה , שחִלה את פני יי' אלהיו (ראה שמ' לב , יא) טרם רדתו , שלא ישמידם (ראה להלן , כה - כט). (יז) וטעם ואתפש בשני הלוחות - מן התוכחת; יאמר: היה עונכם גדול מנשוא (ע"פ בר' ד , יג) , עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק (ע"פ בר' מה , א) ושברתי הלוחות. והוצרך להזכיר זה , בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות , כאשר יפרש. ויתכן שירמוז עוד לַטובה שעשה עמהם , כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים - לטובתם; כמו שאמרו רבותינו (ראה שמ"ר מג , א): מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש. (יט) כי יגורתי מפני האף - יאמר: מפני האף והחמה אשר קצף השם מתחלה עליכם להשמיד אתכם , יגורתי גם עתה , כי עדיין יש עליכם מן הקצף הגדול ההוא , אף על פי שכבר נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (ראה שמ' לב , יד). על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה (ראה לעיל , יח) , עד ששמע אלי גם בפעם ההיא , כאשר שמע בפעם הראשונה קֹדם שירדתי. (כ) וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם , כי עד שיבער את העגל לא השגיח , רק להשיב חמתו מהשחית (ע"פ תה' קו , כג) את העם כרגע (ע"פ במ' טז , כא). (כא) ואמר: ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר - ולא הזכיר כי השקהו אותם (ראה שמ' לב , כ) - דרך כבודם , שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות. (כב) ואמר רבי אברהם , כי טעם ובתבערה ובמסה - בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים (ראה במ' יא , א - ג) , מנסים השם בתואנות; הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם אותו בתבערה , כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה , ולא לקחתם מוסר (ע"פ יר' ז , כח); ויפה פירש. והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה , כאשר הזהיר ממנו: "לא תנסו את יי' אלהיכם כאשר נסיתם במסה" (דב' ו , טז); על כן החזיר אותו להם בכאן. (כג-כד) וכן הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה , בעבור העון הגדול , כי בו ישלים ממרים הייתם עם יי'. ואמר מיום דעתי אתכם - לרמוז על תלונותיהם קֹדם מתן תורה. (כה-כו) ואתנפל לפני יי' - יאמר: הוצרכתי להתנפל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה על החטא הגדול הזה , כי מתחלה אמר יי' להשמיד אתכם , עד שאתפלל אל יי' וְאֹמר: אל תשחת עמך ונחלתך; כי זאת היתה תפלתו קֹדם רדתו מן ההר (ראה שמ' לב , יא - יג) , וממנה נענה ב"וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שם , יד). ולא הזכיר תפלת הארבעים יום והארבעים לילה , כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (ע"פ איוב יא , ט). וטעם השמות הכתובים באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א - פירשתיו (דב' ג , כד). (כח) מבלי יכולת יי' להביאם אל הארץ אשר דבר להם - אמר במרגלים "מבלתי יכולת יי' להביאם אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (ראה במ' יד , טז); כלומר: יאמרו , כי כאשר באו והיו קרובים לארץ , וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם , שחטם במדבר; אבל בכאן אמר: ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר - כי היתה השנאה הזאת בהם במצרים , טרם שהוציאם משם. והטעם: בעבור שהיו במעשה העגל עדיין קרובים למצרים , רחוקים מארץ כנען , יאמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ אשר דבר להם באזני המצרים , ועל כן שנאם , לבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע אליהם לעיניהם (ע"פ יח' כ , ט) , והוציאם ממצרים להמיתם במדבר , בְּמָקום שלא יוָדע מה היה להם. וזהו "ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" (שמ' לב , יב) - שחשב עליהם מחשבה רעה טרם שיצאו , והוציאם מתוך עם מצרים להרוג אותם בין ההרים , מקום אשר לא יעבר בו איש ולא ישב אדם שם (ע"פ יר' ב , ו). והכונה בטענות האלה , כי הגוים ידברו ביי' אלהי ישראל לאמר עליו כאלהי גויי הארצות (ע"פ דה"ב לב , יז) , וכענין שנאמר "ועתה אשוב להלחם עם שר פרס" (דנ' י , כ). וכבר הזכרתי מן הענין הזה (וי' יח , כה).