פרק י
[א]
וַיָּקָם֩
אַחֲרֵ֨י
אֲבִימֶ֜לֶךְ
לְהוֹשִׁ֣יעַ
אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל
תּוֹלָ֧ע
בֶּן־פּוּאָ֛ה
בֶּן־דּוֹד֖וֹ
אִ֣ישׁ
יִשָּׂשכָ֑ר
וְהוּא־יֹשֵׁ֥ב
בְּשָׁמִ֖יר
בְּהַ֥ר
אֶפְרָֽיִם:
[ב]
וַיִּשְׁפֹּט֙
אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל
עֶשְׂרִ֥ים
וְשָׁלֹ֖שׁ
שָׁנָ֑ה
וַיָּ֖מָת
וַיִּקָּבֵ֥ר
בְּשָׁמִֽיר:
פ
[ג]
וַיָּ֣קָם
אַחֲרָ֔יו
יָאִ֖יר
הַגִּלְעָדִ֑י
וַיִּשְׁפֹּט֙
אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל
עֶשְׂרִ֥ים
וּשְׁתַּ֖יִם
שָׁנָֽה:
[ד]
וַֽיְהִי־ל֞וֹ
שְׁלֹשִׁ֣ים
בָּנִ֗ים
רֹֽכְבִים֙
עַל־שְׁלֹשִׁ֣ים
עֲיָרִ֔ים
וּשְׁלֹשִׁ֥ים
עֲיָרִ֖ים
לָהֶ֑ם
לָהֶ֞ם
יִקְרְא֣וּ׀
חַוֹּ֣ת
יָאִ֗יר
עַ֚ד
הַיּ֣וֹם
הַזֶּ֔ה
אֲשֶׁ֖ר
בְּאֶ֥רֶץ
הַגִּלְעָֽד:
[ה]
וַיָּ֣מָת
יָאִ֔יר
וַיִּקָּבֵ֖ר
בְּקָמֽוֹן:
פ
[ו]
וַיֹּסִ֣יפוּ׀
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֗ל
לַעֲשׂ֣וֹת
הָרַע֘
בְּעֵינֵ֣י
יְהוָה֒
וַיַּעַבְד֣וּ
אֶת־הַבְּעָלִ֣ים
וְאֶת־הָעַשְׁתָּר֡וֹת
וְאֶת־אֱלֹהֵ֣י
אֲרָם֩
וְאֶת־אֱלֹהֵ֨י
צִיד֜וֹן
וְאֵ֣ת׀
אֱלֹהֵ֣י
מוֹאָ֗ב
וְאֵת֙
אֱלֹהֵ֣י
בְנֵֽי־עַמּ֔וֹן
וְאֵ֖ת
אֱלֹהֵ֣י
פְלִשְׁתִּ֑ים
וַיַּעַזְב֥וּ
אֶת־יְהוָ֖ה
וְלֹ֥א
עֲבָדֽוּהוּ:
[ז]
וַיִּֽחַר־אַ֥ף
יְהוָ֖ה
בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
וַֽיִּמְכְּרֵם֙
בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֔ים
וּבְיַ֖ד
בְּנֵ֥י
עַמּֽוֹן:
[ח]
וַֽיִּרְעֲצ֤וּ
וַיְרֹֽצֲצוּ֙
אֶת־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
בַּשָּׁנָ֖ה
הַהִ֑יא
שְׁמֹנֶ֨ה
עֶשְׂרֵ֜ה
שָׁנָ֗ה
אֶֽת־כָּל־בְּנֵ֤י
יִשְׂרָאֵל֙
אֲשֶׁר֙
בְּעֵ֣בֶר
הַיַּרְדֵּ֔ן
בְּאֶ֥רֶץ
הָאֱמֹרִ֖י
אֲשֶׁ֥ר
בַּגִּלְעָֽד:
[ט]
וַיַּעַבְר֤וּ
בְנֵֽי־עַמּוֹן֙
אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן
לְהִלָּחֵ֛ם
גַּם־בִּיהוּדָ֥ה
וּבְבִנְיָמִ֖ין
וּבְבֵ֣ית
אֶפְרָ֑יִם
וַתֵּ֥צֶר
לְיִשְׂרָאֵ֖ל
מְאֹֽד:
[י]
וַֽיִּזְעֲקוּ֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֶל־יְהוָ֖ה
לֵאמֹ֑ר
חָטָ֣אנוּ
לָ֔ךְ
וְכִ֤י
עָזַ֙בְנוּ֙
אֶת־אֱלֹהֵ֔ינוּ
וַֽנַּעֲבֹ֖ד
אֶת־הַבְּעָלִֽים:
פ
[יא]
וַיֹּ֥אמֶר
יְהוָ֖ה
אֶל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
הֲלֹ֤א
מִמִּצְרַ֙יִם֙
וּמִן־הָ֣אֱמֹרִ֔י
וּמִן־בְּנֵ֥י
עַמּ֖וֹן
וּמִן־פְּלִשְׁתִּֽים:
[יב]
וְצִידוֹנִ֤ים
וַֽעֲמָלֵק֙
וּמָע֔וֹן
לָחֲצ֖וּ
אֶתְכֶ֑ם
וַתִּצְעֲק֣וּ
אֵלַ֔י
וָאוֹשִׁ֥יעָה
אֶתְכֶ֖ם
מִיָּדָֽם:
[יג]
וְאַתֶּם֙
עֲזַבְתֶּ֣ם
אוֹתִ֔י
וַתַּעַבְד֖וּ
אֱלֹהִ֣ים
אֲחֵרִ֑ים
לָכֵ֥ן
לֹֽא־אוֹסִ֖יף
לְהוֹשִׁ֥יעַ
אֶתְכֶֽם:
[יד]
לְכ֗וּ
וְזַֽעֲקוּ֙
אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
בְּחַרְתֶּ֖ם
בָּ֑ם
הֵ֛מָּה
יוֹשִׁ֥יעוּ
לָכֶ֖ם
בְּעֵ֥ת
צָרַתְכֶֽם:
[טו]
וַיֹּאמְר֨וּ
בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל
אֶל־יְהוָה֙
חָטָ֔אנוּ
עֲשֵֽׂה־אַתָּ֣ה
לָ֔נוּ
כְּכָל־הַטּ֖וֹב
בְּעֵינֶ֑יךָ
אַ֛ךְ
הַצִּילֵ֥נוּ
נָ֖א
הַיּ֥וֹם
הַזֶּֽה:
[טז]
וַיָּסִ֜ירוּ
אֶת־אֱלֹהֵ֤י
הַנֵּכָר֙
מִקִּרְבָּ֔ם
וַיַּעַבְד֖וּ
אֶת־יְהוָ֑ה
וַתִּקְצַ֥ר
נַפְשׁ֖וֹ
בַּעֲמַ֥ל
יִשְׂרָאֵֽל:
פ
[יז]
וַיִּצָּֽעֲקוּ֙
בְּנֵ֣י
עַמּ֔וֹן
וַֽיַּחֲנ֖וּ
בַּגִּלְעָ֑ד
וַיֵּאָֽסְפוּ֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
וַֽיַּחֲנ֖וּ
בַּמִּצְפָּֽה:
[יח]
וַיֹּאמְר֨וּ
הָעָ֜ם
שָׂרֵ֤י
גִלְעָד֙
אִ֣ישׁ
אֶל־רֵעֵ֔הוּ
מִ֣י
הָאִ֔ישׁ
אֲשֶׁ֣ר
יָחֵ֔ל
לְהִלָּחֵ֖ם
בִּבְנֵ֣י
עַמּ֑וֹן
יִֽהְיֶ֣ה
לְרֹ֔אשׁ
לְכֹ֖ל
יֹשְׁבֵ֥י
גִלְעָֽד:
פ
פרק י
(א)
להושיע
את
ישראל
-
שגם
אבימלך
הושיע
את
ישראל
ואע"פ
שלא
נזכר
,
כיון
שאמר
אחרי
אבימלך
,
נראה
שגם
הוא
הושיע
את
ישראל
מיד
אויביהם;
ואלו
לא
כן
,
לא
היה
אומר
'אחרי'
,
ולא
היה
נמנה
עם
שופטי
ישראל
,
ולא
נאמר
עליו
"וישר...
על
ישראל"
(שו'
ט
,
כב).
תולע
בן
פואה
בן
דודו
איש
יששכר
-
כך
שמו
,
וכן
במקצת
נוסחאות
בתרגום:
"בר
דודו";
ובמקצתם:
"בר
אח
אבוהי"
,
ואם
כן
הוא
,
ירצה
לומר:
בן
דוד
אבימלך.
(ד)
ושלשים
עירים
להם
-
כמו
'ערים'
,
ונראית
בו
עיי"ן
הפועל
לזווגו
עם
עיירים
האחר
שזכר
,
שהוא
עניין
אחר;
והוא
דרך
צחות.
וספור
זה
-
להודיע
סיבת
היותו
שופט
,
כי
גדול
היה
,
ונכבד
בעושר
ובנים
וכבוד
,
וכל
אחד
מבניו
היה
נכבד
,
רוכב
על
עיר
ואדון
עיר.
וה'עיר'
הוא
החמור
הנער
,
כמו
"אסרי
לגפן
עירה"
(בר'
מט
,
יא);
"ועל
עיר
בן
אתונות"
(זכ'
ט
,
ט);
אולי
הם
הנבחרים
בארצות
ההם
לרכב.
ואפשר
גם
כן
,
כי
עולי
ימים
מהסוסים
יקראו
גם
כן
'עיירים'
,
כי
מצאנו
בזולתי
החמור
"וכעיר
פרא"
(איוב
יא
,
יב);
ואפשר
לפרש
שהפרא
הוא
חמור
הבר.
חוות
יאיר
-
אם
הם
הנזכרים
בתורה
,
ויאיר
זה
הוא
יאיר
בן
מנשה
(במ'
לב
,
מא)
,
הדבר
תימה
,
כי
אם
כן
חיה
יאיר
יותר
משלש
מאות
שנה!?
ונוכל
לומר
כי
זה
'יאיר
הגלעדי'
אינו
יאיר
בן
מנשה
,
והערים
האלה
אם
כן
אינם
'חות
יאיר'
הכתובים
בתורה.
(ח)
בשנה
ההיא
-
פירשו
המפרשים
(לא
ברור
למי
הכוונה;
רד"ק
עצמו
פירש
כך
בס'
מכלול
מו
,
ב):
כמו
'מהשנה
ההיא'
כי
מה
טעם
בשנה
ההיא
שמנה
עשרה
שנה?
ויתכן
לפרש
,
כי
בשנה
ההיא
לחצום
ורעצום
,
ושמונה
עשרה
שנה
רעצום
כמו
בשנה
ההיא;
וחסר
ו"ו
השמוש
מן
'שמנה'
,
כמו
"שמש
ירח"
(חב'
ג
,
יא)
,
והדומים
לו.
(ט)
ותצר
לישראל
-
שרשו
'יצר'
,
וכן
"ויצר
לו"
(בר'
לב
,
ז);
"יצרו
צעדי
אונו"
(איוב
יח
,
ז);
ו'יצר'
ו'צור'
בעניין
אחד.
(יא)
ויאמר
יי'
אל
בני
ישראל
-
על
ידי
נביא.
(טז)
ותקצר
נפשו
בעמל
ישראל
-
לא
תרגמו
יונתן
,
לרחקו
התוארים
מהבורא
יתברך
,
כמו
שכתבנו
(שו'
ט
,
יג)
,
ולא
מצא
דרך
לפרשו
,
והניחו
מלתרגם.
והחכם
הגדול
הרב
רבינו
משה
בר
מימון
ז"ל
(מו"נ
א
,
מא)
פירש
נפשו:
רצונו;
ופירש
ותקצר
נפשו:
חדל
רצונו
מלהגדיל
עמל
ישראל.
כי
בתחילה
כשעשו
הרע
בעיניו
,
היה
חפצו
בעמלם
ובצרתם
,
וכשקרה
להם
מה
שקרה
,
צרות
רבות
ורעות
,
ונכנעו
ושבו
אל
יי'
ויעבדוהו
,
רחם
עליהם
וחדל
רצונו
מלהגדיל
עמלם
עוד.
ובי"ת
'בעמל'
כמו
מ"ם
,
כמו
"והנותר
בבשר
ובלחם"
(וי'
ח
,
לב);
"בגר
ובאזרח
הארץ"
(שמ'
יב
,
יט);
והדומים
להם.
ולפי
דעתי
,
כי
בעמל
-
כמשמעו
,
ופירוש
ותקצר
נפשו
-
כמו
"המו
מעי
לו"
(יר'
לא
,
יט);
וכן
"ויתעצב
אל
לבו"
(בר'
ו
,
ו);
והכל
הוא
דרך
משל
,
ודברה
תורה
כלשון
בני
אדם.
(יז)
ויחנו
בגלעד
-
גלעד
היא
העיר
שלכדו
בני
מכיר
בן
מנשה
(במ'
לב
,
לט);
ועתה
נאספו
בני
עמון
וחנו
בגלעד
וחשבו
ללכדה
,
וכשראו
בני
ישראל
זה
,
נאספו
וחנו
במצפה
להלחם
בבני
עמון
,
וכיון
שנאספו
בני
ישראל
,
חדלו
להם
בני
עמון
ושבו
להם
לארצם.
ויפתח
,
כששלח
מלאכים
,
אל
ארץ
בני
עמון
שלח;
וכן
כשהלך
להלחם
,
אל
ארץ
בני
עמון
הלך
,
כמו
שאמר
"וממצפה
גלעד
עבר
בני
עמון"
(שו'
יא
,
כט)
,
כי
לא
מצאם
בארץ
הגלעד
,
כי
כבר
הלכו
להם.