מאגר הכתר שמואל א פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ב
[א] וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ:
[ב] אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ:
[ג] אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה וְלֹ֥א וְל֥וֹ נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת:
[ד] קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל:
[ה] שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה:
[ו] יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל:
[ז] יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם:
[ח] מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל:
[ט] רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ:
[י] יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו מְרִיבָ֗יו עָלָו֙ עָלָיו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ: פ
[יא] וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן:
[יב] וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה:
[יג] וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ:
[יד] וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה:
[טו] גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי:
[טז] וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀ לוֹ֙ לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה:
[יז] וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה:
[יח] וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד:
[יט] וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים:
[כ] וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקוֹמֽוֹ:
[כא] כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה: ס
[כב] וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
[כג] וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵעַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה:
[כד] אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה:
[כה] אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלֲל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם:
[כו] וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים: פ
[כז] וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה:
[כח] וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[כט] לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי:
[ל] לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֘ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ:
[לא] הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ:
[לב] וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים:
[לג] וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים:
[לד] וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם:
[לה] וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים:
[לו] וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם: פ

פרק ב
(א) עלץ לבי ביי' - בתשועת יי'. רמה קרני ביי' - בתשועת אלהים , שהייתי עקרה והושפל קרני , ועתה פקדני בבן והרים קרני. רחב פי על אויבי - שהיו מחרפין אותי וקוראין לי 'עקרה'; כנגד פנינה , שכעסתה ומונה לה כי סגר יי' בעד רחמה , היתה אומרת. (ב) אין קדוש כיי' כי אין בלתך פותח את העקרות , אלא אתה. 'כי' נותן טעם לדבר של מעלה. ואין צור כאלהינו - אין בעולם שיכול לצור צורה כאלהינו , כי צורתו יש בה רוח חיים. (ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם - אתם הבריות , ממני תוכלו ללמוד שלא תרבו לדבר גבוהות; ואל יצא עתק מפיכם - פתרון: אל יצאו דברים יתירים מפיכם , והוא מגזרת "עתקו וגם גברו חיל" (איוב כא , ז); שלא תונו איש את עמיתו בדברים: אם תראו אדם עני לא תהיו מונים לו עינוייו; אם תראו אדם באין כח , אל תהיו מבזים עליו; אשה בלא בנים , אל תהיו מונים לה 'עקרה'; אם ראיתם אדם שאין שעתו עומדת לו , אל תהיו מבזים עליו; וכל שהוא ברעה אל יתיאש עצמו מן הרעה , לפיכך אל תונו לאדם שאין שעה עומדת לו. כי אל דעות יי' - והוא יודע מי ראוי להשפיל ומי ראוי להרים. ולו נתכנו עלילות - כלומר: בידו יכולת להעשיר את הרש ולרומם את השפל. נתכנו - כמו "הדרכי לא יתכנו" (יח' יח , כט). ולו נתכנו - 'אדוונט לוי שונט אמנדירש לש אוורש' בלעז , כלומר: בידו לתקן את המעותים. (ה-ו) שבעים בלחם נשכרו - הרבה בני אדם היו שבעים , וסוף נשכרו לבני אדם לאגורת כסף וככר לחם , והוצרכו לבני אדם. ורעבים חדלו - הרבה בני אדם היו רעבים ללחם מתחילתן , ולבסוף מנעו מרעבון , שהעשירו וחזרו לשבוע לחם. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה - הרבה עקרות נתעקרו מתחילתן ועד סופן... (חסר בכתב היד) נשים נקראו רבת בנים , וסוף אומללו , שקברו בנים בחייהם. לכך אל יתאונן אדם בעוניו , ואל ישמח בעשרו; ואם תראה אדם ירוד אל תבוז עליו; אשה עקרה - לא תלעג אחריה. מי עשה כן , מי גזר ששביעים בלחם נשכרו ורעיבים חדלו? יי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. (ז) יי' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם - כמוני היום , שהושפלתי מתחלה , ועכשיו רמה קרני. (ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים... כי ליי' מצוקי ארץ וישת עליהם - על היסודות שם תבל; הוא יסד תבל , והוא מרומם עליה לאשר יישר בעיניו. (ט) רגלי חסידיו ישמר - שלא יתנגפו באבן , מלבוא לידי שום תקלה. ורשעים בחשך ידמו - פתרון: ימחו , כמו "הדמין תתעבדון" (דנ' ב , ה). כי לא בכח יגבר איש , אלא חסדו של חסיד הוא שומר את רגליו שלא יתנגפו , וצדקתו היא שעומדת לו , ולא כוחו ועוצם ידו. כי לא בכח יגבר איש נותן טעם לרגלי חסידיו ישמר , ומוסב עליו. (י) ומאת יי' הוא בא שייחתו מריביו - ש"רשעים בחשך ידמו" (לעיל , ט). עליו בשמים ירעם - על כל אחד ואחד שיריב עמו. ירעם - פתרון: מכריז עליו; ש'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה' (חולין צז , ב) , ועונותיו של רשע הם לוכדין את רגליו. יי' ידין אפסי ארץ - ידין עמים המשעבדין בישראל. ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו - כאן נתנבאת לעתיד; וכה מליצת הנבואה: כשם שעכשיו מוריש לזה ומעשיר לזה , משפיל לזה ומרומם לזה , כמו כן לעתיד ידין אפסי ארץ וישפיל האומות , ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. (יא) וילך אלקנה הרמתה על ביתו - והנער שמואל עמד שם ומשרת את יי'. (יג-טו) ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא נער הכהן וכו' - מניחים להם משפט שכתוב בתורה "זה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דב' יח , ג) , ותפשו להם משפט זה , שכל איש מישראל הבא לשילה לזבוח זבח , ובא נער הכהן - פתרון: שלוחו של כהן , כבשל הבשר - איש בשר זבח שלמיו , והמזלג שלש השנים בידו , והכה בכיור שהיו מבשלין בו; 'כיור' הוא כלי העשוי לבשל בו , כמא דתימא "ביום ההוא אשים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים" (זכ' יב , ו); או בדוד - הוא כמין סיר , כמו "וישימו את ראשיהם בדודים" (מ"ב י , ז); או בקלחת - 'יילדירא' בלעז , וכן "ופרשו כאשר בסיר וכאשר בתוך הקלחת" (מי' ג , ג); או בפרור - כמו "ובשלו בפרור" (במ' יא , ח) , ומתרגמינן: "בקידרא"; כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו - ולא תאמר לאחר שנקטר החלב , כעיניין שנאמר "והקטיר הכהן את החלב המזבחה" ואחר כך "והיה החזה לאהרון ולבניו" (וי' ז , לא) , אלא גם בטרם יקטירון את החלב , ובא נער הכהן - שלוחו של כהן - ואמר לאיש הזובח תנה בשר וגו'. (טז) ויאמר אליו... קטר יקטירון כיום החלב תחילה , ואחר כך: וקח לך כאשר תאוה נפשך. (יז) כי ניאצו האנשים את מנחת יי' - מניחים חלק גבוה לזבובים ומתעצלים להקטירו , ונוטלים חלקם בטרם יקטירון החלב. (יח) ושמואל משרת את פני יי' - שלא תתמה כשתגיע ל"ויקרא יי' אל שמואל" (ש"א ג , ד) , לומר: היכן היה שמואל באותו הזמן? (כ) וברך עלי את אלקנה ואת אשתו מדי עלותם בשילה , ואמר לאלקנה: ישם יי' לך זרע מן האשה הזאת תחת השאלה אשר שאלת ליי' - כלומר: ישם יי' לך זרע במקום שמואל שהשאלת אותו ליי' , כעיניין שנאמר "גם אנכי השאילתיהו ליי' כל הימים אשר הוא היה שאול ליי'" (ש"א א , כח); ועל כורחך אין 'שאילה' זו 'שאלה' שישאל אדם מהקדוש ברוך הוא , שאם כן היה לו לומר: 'תחת השאלה אשר שאלת מיי'' , כמו "אשר שאלתי מעמו" (שם , כז); וכן "שואל מעמך" (דב' י , יב); ואינו אומר 'אשר שאל מעם יי'' כי אם 'אשר שאלת ליי''; למדנו , שאינו לשון שאלה ששאל אלקנה מהקדוש ברוך הוא , אלא שהשאיל לו; והיה מבקש עֵלִי שיפרע לו הקדוש ברוך הוא זרע אחר תחתיו. (כא) כי פקד יי' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות - יש לך 'כי' שנותן טעם מעליו , ויש לך 'כי' משמש בלשון 'כאשר' , כמו "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה" (דב' ל , א) , שפתרונו: כאשר יבואו עליך; וכן "כי יאמר אליך לא אצא מעמך" (שם טו , טז); אף כאן: כי פקד יי' את חנה - פתרונו: כאשר פקד יי' את חנה , כלומר: כשנתקיימה בה ברכתו של עלי , שברכו ואמר "ישם יי' לך זרע" (לעיל , כ) , ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. ויגדל הנער שמואל עם יי' - כלומר: היה שמואל משרת לפני יי' בשילה , ובניה ובנותיה שילדה לאחר מיכן היו ברמה , אבל הנער שמואל גדל עם יי' בשילה. (כד) אל בני - לא תעשון כן , בניי , כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם יי' - פתרון: לא טובה השמועה , אשר אנכי שומע שעם יי' מעבירים קול ואומרים עליכם. (כה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים - פתרון: ודן אותו הדיין; כלומר: בנוהג שבעולם: דברים שבין אדם לחבירו , כי יחטא איש לרעהו , ובא חבירו וקובל עליו לפני הדיין , והדיין דן ביניהם ועשה שלום ביניהם: אם חייב לו ממון שמשלם לו ממון , ולאחר שמשלם לו ממון נמצא שלום ביניהם. ואם לאלהים יחטא... מי יתפלל לו - כלומר: אבל אם ליי' יחטא איש , מי יכול להתפלל בשבילו ולכפר עליו? כמו שאתם חוטאים ליי' , שאתם שוכבים את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד , ונוהגין ביזיון בקדשים. ואף על פי כן לא ישמעו לקול אביהם. (כו) והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם יי' וגם עם אנשים - לפי שאמר למעלה "אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם ליי' יחטא... מי יתפלל לו" (לעיל , כה) , שיש לך אדם שטוב לבריות ולא לשמים , אבל שמואל טוב לשמים וטוב לבריות. (כז) ויבא איש האלהים אל עלי - זה אלקנה; כך שנויה בסדר עולם (סע"ר כ; ראה גם: מ"ש ח , א). ויאמר אליו... הנגלה נגליתי - יש לך האי"ן הרבה שעומדין ואינן תמוהין , כמו "ויאמר אלי הראית בן אדם" (יח' ח , יב) , שפתרונו: הלא ראית; וכן "התשפוט אותם" (יח' כ , ד); וכן "הרואה אתה מה הם עושים" (שם ח , ו) , שפתרונו: הלא רואה; אף כאן: הנגלה נגליתי - פתרונו: הלא נגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה - שמכל שבטי ישראל לא בחרתי לנביא ולא נגליתי לאחד משבטי ישראל , אלא מבית אביך , הוא אהרון. הדא הוא דכתיב "ואומר אליהם" במצרים "איש שיקוצי עיניו השליכו" (יח' כ , ז) - על ידי אהרן נאמרה נבואה זו; ואומר "שלח נא ביד תשלח" (שמ' ד , יג) - ביד מי שאתה רגיל לשלחו , הוא אהרן. (כח) בחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן - ועוד זאת שנית עשיתי לו , שבכל השבטים לא בחרתי לי לכהן , אלא מזרע בית אביך משבט לוי , לעלות על מזבחי להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני. (כט) למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון - אשר צויתי להביא בית מעוני. ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי - שקודם שנקטר החלב אתם נוטלים חלקכם , כשם שאמר למעלה "גם בטרם יקטירון החלב ובא נער הכהן" (לעיל , טו). (ל) אמר אמרתי ביתך וגו' - כלומר: אמרתי , כשנטלה רוח הקדש מפנחס בן אלעזר בעון שלא התהלך להתיר נדרו של יפתח: ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם - לשרת לפני כהנת עולם; ועלי - מבני איתמר , כשם שנאמר בדברי הימים "ולבני אהרן מחלקותם בני אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר... ויחלקם דוד וצדוק מן בני אלעזר ואחימלך מן בני איתמר" (דה"א כד , א , ג) , ואביתר - בן אחימלך , וכתיב "ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן ליי' למלא את דבר יי' אשר דבר על בית עלי בשילה" (מ"א ב , כז); למדנו שבית עלי מבני איתמר. ועתה נאום יי' חלילה לי כי מכבדי אכבד - אותם שכיבדוני בשיטים מזרע אלעזר , כשם שנאמר "וירא פנחס בן אלעזר" וגו' (במ' כה , ז); כלומר , שתשוב הכהונה לאלעזר. ובוזיי יקלו - אילו בני עלי , שאגרשם מכהן לי , כעיניין שנאמר "ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן ליי' למלא את דבר יי' אשר דבר על בית עלי בשילה" (מ"א ב , כז). (לא) הנה ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך - פתרון: כחך וכח בית אביך; שלא יהא זקן בביתך , כדי שלא יהו כהנים גדולים , כי אין ממנים כהן גדול אלא זקן; וכוחו של בית אב הוא כשיש זקן ביניהם. ומדה כנגד מדה , שאתם נטלתם את הבשר גם בטרם יקטירון החלב קודם זמן , גם אני אסלק את בניך מן העולם קודם זמנם. (לב) והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל - כשיבא אותו היום שיאמר בו "ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח ליי' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף" (מ"א ח , סג) , ויהיו מכהנים בני אלעזר , ואתה תביט צר מעון - 'אשטרייט הירבירק' בלעז. (לג) ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך - שכשהכה שאול את נוב עיר הכהנים לפי חרב , נותר אביתר מבית עלי (ראה ש"א כב , כ) , וכל זה כדי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך. וכל מרבית ביתך ימותו אנשים - לא אסלק אותם בעוד שהם קטנים , אלא כשיגיעו לפרק אנשים , שאין דומה אבלו של קטן לאבלו של גדול. (לה) בית נאמן - פתרונו: בית שאינו פוסק לעולם , כלומר: כהונת עולם; שכל דבר שעומד לעולם קורהו 'נאמן' , כמו "לחמו נתן מימיו נאמנים" (יש' לג , טז) , אבל אם פוסק מכמות שהיה , קורהו 'לא נאמן' , כמו "מים לא נאמנו" (יר' טו , יח); וכל דבר שקיים קורהו 'נאמן' , כמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן" (יש' כב , כג). (לו) יבא להשתחות לו לאגורת - יבא להתחנן לו שישכרנו בכסף. ספחני נא אל אחת הכהונות - כלומר: אם איני ראוי לכהונה גדולה , שימני לשוער או לשומר כדי לאכול פת לחם - כלומר: במקום שיש לכם עתה בשר זבחים יותר , הנה יום בא שתשמחו אם יהיה לכם כדי לאכול פת לחם.