מאגר הכתר שמואל ב פרק כד עם פירוש רד"ק

פרק כד
[א] וַיֹּ֙סֶף֙ אַף־יְהוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת־יְהוּדָֽה:
[ב] וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכָל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם: ס
[ג] וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:
[ד] וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת־הָעָ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵֽל:
[ה] וַיַּעַבְר֖וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל־יַעְזֵֽר:
[ו] וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חָדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל־צִידֽוֹן:
[ז] וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר־צֹ֔ר וְכָל־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע:
[ח] וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם:
[ט] וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ:
[י] וַיַּ֤ךְ לֵב־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת־הָעָ֑ם פ
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוָ֗ה חָטָ֤אתִֽי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהוָ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד:
[יא] וַיָּ֥קָם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר פ
וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר:
[יב] הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר־לְךָ֥ אַחַת־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ:
[יג] וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע־שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם־הֱ֠יוֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר: ס
[יד] וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־גָּ֖ד צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־יְהוָה֙ כִּֽי־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה:
[טו] וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מָת מִן־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ:
[טז] וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְֽרוּשָׁלִַם֘ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהוָה֙ אֶל־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּאמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ הָיָ֔ה עִם־גֹּ֖רֶן הָאֲוְרַ֥נָה הָאֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי: ס
[יז] וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי: פ
[יח] וַיָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן אֲרַ֥נֳיה אֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי:
[יט] וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה:
[כ] וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה:
[כא] וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּחַ֙ לַֽיהוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם:
[כב] וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו בְּעֵינָ֑יו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים:
[כג] הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ ס וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ:

[כד] וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים:
[כה] וַיִּבֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּחַ֙ לַיהוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל:

פרק כד
(א) ויוסף אף יי' - לא ידענו זה החרון למה. כי אם היה רע בישראל , דוד היה מבער אותו; אולי היה בישראל עוברי עבירות בסתר. ומה שאמר ויוסף , כי דבר אבשלום חרון אף היה מיי' על ישראל; כי אע"פ שהיה הדבר ההוא לעונש דוד , הרי נענש דוד שברח מפני בנו , וששכב עם נשיו , וגם כן נענשו ישראל , שנגפו בעת ההיא עשרים אלף ביום אחד (ראה ש"ב יח , ז); אם כן הדבר ההוא היתה סבה מאת יי' לחרות בישראל , על מעשים רעים שהיו בהם בסתר. וכן עתה הוסיף אף יי' לחרות בישראל , על נסתרות שהיו ביניהם , כי אלו היו גלויות , לא הניחם דוד. ולפי שלא היו גלויות , הענישם האל על ידי סבה , כי כל משפטיו צדק ואמת , והסית את דוד , ונתן בלבו שימנה אותם. או אמר ויוסף , על הרעב שהיה שלש שנים (ראה ש"ב כא , א); ואע"פ שנגלה אותו העון , חרון אף היה על כל ישראל , ועתה הוסיף לחרות בהם , והסית את דוד שימנה אותם. וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה , כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כפר נפשו , שיהיה בהם נגף (ראה שמ' ל , יב) , ואפילו ימנה אותם לצורך. וצוה דוד את יואב שימנה אותם , והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר , לפי שידע שיחסרו; וכן אמר בדברי הימים "למה יהיה לאשמה לישראל" (דה"א כא , ג); ואע"פ שיקח מהם כסף או שום דבר , כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו , כמו שפירשנו למעלה בפסוק "ויפקדם בטלאים" (ש"א טו , ד). ואמרו רבותינו ז"ל (פר"כ ב , ט): כל זמן שנמנו ישראל לצורך , לא חסרו; שלא לצורך - חסרו , בימי דוד. לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר , עד שחזק "דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל" (להלן , ד). ומה שאמר ויסת את דוד בהם , כלומר , ששם בלבו למנותם. ומה שאמר: לאמר לך מנה את ישראל - היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו: לך מנה את ישראל , לא שהאל אמר לו בנבואה: לך מנה; שאם כן , איך אמר דוד "חטאתי מאד" (להלן , י) , ואם האל אמר לו , מה חטא? אלא ששם בלבו למנותם בעון ישראל , ודוד לא ידע כי מיי' הוא; ותרגם יונתן: "וגרי ית דוד בהון". והיצר שהיה בלבו למנותם , הוא השטן שנאמר בדברי הימים (דה"א כא , א). ויוסף יי' - ו"ו זאת לתחלת הדברים ולא לתוספת דבר , וכמוהו ווי"ן רבים במקרא , כמו שכתבנו בתחלת ספר יהושע (א , א). (ג) אל העם - כתרגומו: "על עמא". (ה) ויעברו את הירדן - מעבר הירדן התחילו למנות , וכשעברו הירדן חנו בערוער לימין העיר , מחוץ לעיר , ושם הסכימו באי זה מקום יעברו למנות. ואותו המקום שחנו בו היה בתוך הנחל , וזהו שאמר: אשר בתוך הנחל. הגד ואל יעזר - כתרגומו: "די בגו נחלא דבשבט גד ואליעזר". ויש מפרשים (רבי יעקב בן אלעזר. ראה רד"ק שרשים: 'גדה') הגד מעניין "מלא על כל גדותיו" (יהו' ג , טו). (ו) ואל ארץ תחתים חדשי - תרגם יונתן: "ולארע דרומא לחדשי". חדשי - מקום יישוב חדש , ומספרם מועט. ולא ידעתי למה תירגם תחתים: "דרומא". דנה יען - ל'דן יען' , כן היה שם המקום. דנה - מלעיל , והנו"ן רפה. וסביב אל צידון - כתרגומו: "דמתמן מסתחר לצידון". (ז) מבצר צר - מבצר שהיה בצור גבוה , ועל כן נקרא מבצר צר; וכן הוא נזכר בספר יהושע , בנחלת בני אשר "ועד עיר מבצר צר" (יהו' יט , כט). וכל ערי החוי והכנעני - שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל , שלא הורישום בני ישראל , והיו למס. (ט) את מספר מפקד העם - כתרגומו: "ית חושבן מניין עמא"; והוא כפל דבר לחזק; ובא סמוך על סמוך , כמו "מבחר וטוב לבנון" (יח' לא , טז); "נהרי נחלי דבש וחמאה" (איוב כ , יז). ותהי ישראל - ותהי עדת ישראל; וכן "ותהי מואב לדוד לעבדים" (ש"ב ח , ב). שמונה מאות אלף איש חיל ואיש יהודה חמש מאות אלף איש - ובדברי הימים "ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף... ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף" (דה"א כא , ה)!? מצאנו בהגדה (פס"ר יא , ג): אמר רבי יהושע בן לוי: הכתובים מוסיפין כאן מה שחסרו כאן , אלו שני שבטים שלא נמנו , שכך כתוב בדברי הימים "ולוי ובנימן לא פקד בתוכם" (דה"א כא , ו); אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר: שבט לוי אינו נמנה במניין שאר השבטים , כי אם מבן חודש (ראה במ' ג , טו); ובנימן , דייו שחסר בפילגש בגבעה (ראה שו' כא). ולזה הפירוש , "ולוי ובנימן לא פקד בתוכם" בכאן היה לו לכתוב אותו , לא בדברי הימים , כי כאן הוא חסר המספר , והיה לו לתת טעם לחסרון; גם לחסרון שחסרו בני יהודה בדברי הימים לא נתן טעם. ובשלשים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אומר (מדה טו): משני כתובין המכחישין זה את זה , עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם; כיצד? כתוב אחד אומר "ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף" , וכתוב אחד אומר: ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש ואיש יהודה חמש מאות אלף , נמצא ביניהם שלש מאות אלף; אילו שלש מאות , מה טיבן? בא המכריע והכריע: "ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלקת האחת עשרים וארבעה אלף" (דה"א כז , א) - שלש מאות אלף הללו היו כתובין בנימוסו של מלך , ולא היו צריכים להימנות; כיצד? עשרים וארבעה אלף לשנים עשר חודש , הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים; נשתיירו שנים עשר אלף - לנשיאי ישראל , והשליכן הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן. וגם זה לא נתן טעם לחסרון מספר יהודה , שנמצא בדברי הימים חסרים שלשים אלף. ואפשר שאותן שלשים אלף מתו במגפה , כי שבעים אלף היו המתים במגפה , ושלשים אלף מהם היו מיהודה; ומתו כל כך מיהודה , לפי שהוא שבטו שלדוד , והוא היה הסבה; או היו באותו שבט רוב החוטאים. ובדרש עוד (מ"ש ל , ב): שני פתקים עשה יואב , אחד מרובה ואחד מועט; אמר: אם מקבל הוא את המועט , טוב; ואם לאו , אני נותן לו את המרובה. (י) ויך לב דוד אותו - כתרגומו: "וחש דוד בליביה" , כלומר: חשש על העון שעשה , שיקרהו עונש בזה לו ולישראל; והכה לבו אותו בעבור זה , כלומר: המה וחרד לבו , ונתחרט ובקש רחמים מהאל שיעביר עוונו. אחרי כן ספר - אשר ספר; וכמוהו רבים. (יא) ויקם דוד בבקר - לא שכב לבו בלילה וקם בבקר , והנה בא אליו גד הנביא , בדבר יי' שנגלה אליו בלילה. חוזה דוד - כי נבואותיו היו לדוד , ועל ידו היה מדבר הקדוש ברוך הוא עם דוד , ואע"פ שלא נכתבו מנבואותיו אלא זאת. (יב) ודברת אל דוד - כשהיה חוטא , היה אומר: אל דוד; וכשרצה לבנות הבית , אמר "לך ואמרת אל עבדי דוד" (ש"ב ז , ה). שלש אני נוטל עליך - כתרגומו: "חדא מתלת" , וכן אמר: בחר לך אחת מהם. ואמר שלש , לשון נקבה , כלומר: שלש גזירות , לפיכך "התבוא" (להלן , יג) גם כן לשון נקבה. (יג) שבע שנים - ובדברי הימים לא אמר לו אלא "שלש" (דה"א כא , יב); אלא מה שאמר שבע , לפי שזה העניין היה אחר שלש שנים רעב שהיו בימי דוד "שנה אחר שנה" (ש"ב כא , א) , והנה אם יהיו עתה שלש שנים אחרים , הנה יהיו שש שנים; והשביעית , אע"פ שירד בה מטר , לא תמלט בלא רעב שנה שתבא אחר שש שני רעב; ועוד כי עד הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית. והוא רדפך - שלא תהיה לך תקומה מפני צריך , שיכירו הכל כי מאת האל הוא , והוא רדפך. (יד) נפלה נא ביד יי' - זהו הדֶבֶר , כמו "הנה יד יי' הויה" (שמ' ט , ג). ועוד כי ברעב , אע"פ שהוא ביד יי' , יפלו גם כן ביד אדם , שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור לחם; אבל הדֶבֶר אין בו אלא יד יי' לבד , לפיכך המובן ממלת ביד יי' הוא הדֶבֶר; ולפיכך בחר הוא בדֶבֶר , כי הוא ביד יי' לבד. אבל בשְנַיִם היו חרפה בגוים: בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם; וכן ברעב , כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם; וכן אמר הכתוב "ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים" (יואל ב , יט). ובדרש (מ"ש לא , א): חשב דוד בדעתו ואמר: אם בורר אני רעב , עכשיו כל ישראל אומרים: מה איכפת לו לבן ישי? על אוצרותיו הוא בוטח , וישראל ימותו ברעב! ואם בורר אני חרב , עכשיו ישראל אומרין: מה לו? על גבוריו הוא בוטח , שהם יצאו למלחמה , הם ימותו והוא ינצל! אמר: יבא דבר שהכל שוין בו. דבר אחר: אם בורר אני רעב , עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים; אם בורר אני חרב , עכשו כל ישראל מוכי חרב בדרכים; יבוא דבר. ויש אומרים: גד רמז לו "דע וראה מה אשיב שולחי דבר" (לעיל , יג) - 'דָבָר' הוא 'דֶבֶר' באותיות. (טו) מהבוקר ועד עת מועד - כתרגומו: "מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק". ויש מרבותינו ז"ל שפרשו (ברכות סב , ב): עד חצות היום; והוא עת מועד ממועדי השמש , כי זריחתו - מועד אחד , וחצי היום מועד אחד , ובֹא השמש - מועד אחר. ומהם אמרו (פס"ר מד , ב): משהאיר מזרח עד הנץ החמה. והנה מרחמי האל קצר זמן הדֶבֶר , שהרי אמר לו: שלשה ימים , ולא היה אלא מהבקר ועד עת מועד. ובדרש (מ"ש לא , ג): ויתן יי' דבר - שלשים וששה שעות שלפורענות נגזר עליהם באותו היום , באו פרקליטין גדולים ובטלו אותם; ואלו הם: חמשת ספרי תורה , שבעת ימי השבת , שמונת ימי המילה , וזכות שלשה אבות. נשתיירו שלוש עשרה; תרין אמוראין; חד אמר: בזכות שנים עשר שבטים , וחד אמר: בזכות עשרת הדברות ושני לוחות. נשתייר שם שעה אחת; רבי חייא ורבי שמעון ברבי אמרו: משחיטת התמיד עד זריקת דמו. (טז) וישלח ידו המלאך - הראה הקדוש ברוך הוא דמות מלאך וחרב בידו , כמו שאמר בדברי הימים "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם" (דה"א כא , טז) , והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי , כדי שיראהו דוד שם ויתפלל , ויעתר לו האל במקום ההוא , ותעצר המגפה; ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה , ושם יהיה בית המקדש שהוא בית התפילה והעבודה , כמו שצוה לו על ידי גד להקים שם מזבח (להלן , יח); ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה , כמו שאומר בדברי הימים (דה"א כא , כו). אל הרעה - כמו 'על הרעה'; ורבים כמוהו. רב עתה הרף ידיך - די במגפה , אל תשחת ירושלם. ויש בו דרש (ברכות סב , ב): אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך: טול הרב שבהם; באותה שעה מת אבישי בן צרויה , ששקול כרובה שלסנהדרין. [עם הגורן - סמוך לגורן. האורנה - כתוב בוי"ו קודם לרי"ש , וקרי הארונה , רי"ש קודם לוי"ו; ואחד הוא , כי רבים כמוהו בהפוך האותיות. ומה שאמר אדם בה"א הידיעה , הוא שלא כמנהג; ואפשר שהוא שם תואר.] (יח) עלה - לפי שגרן ארונה , שהיה מקום בית המקדש , הוא במעלה כנגד ירושלם. (יט) כדבר גד - בכ"ף; ובדברי הימים (דה"א כא , יט) "בדבר גד" , בבי"ת. (כ) אפיו ארצה - כמו 'על אפיו'. (כב) והמוריגים - מן "למורג חרוץ" (יש' מא , טו). וכלי הבקר - ושאר כלי הבקר. ובדברי הימים עוד "והחטים למנחה" (דה"א כא , כג). (כג) הכל נתן - הוא נתן , אבל לא רצה דוד לקבל מתנה. ארונה המלך - מלך היבוסי היושב בירושלם היה , כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם , כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה , כמו שכתוב "וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה" (יהו' טו , סג); והיו שם למס עובד , והיו להם בתים שדות וכרמים על ידי המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן; וזה השדה והגרן היה לארונה היבוסי , ורצה לתתם לדוד , ולא רצה לקבל כי אם במחיר. ואף אחר שכבש דוד את המצודה , הניחם לשבת בעיר ירושלם , אותם שהיו יושבים בעיר מתחילה למס עובד , והיו שם עד שבנה שלמה את הבית. וזה היבוסי לא היה משבע אומות , אלא מפלשתים מזרע אבימלך , כמו שפירשנו בספר יהושע (שם); והיה מותר להניחם לשבת בארץ , כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה ושאר מצוות שהוזהרו עליהם בני נח; ואפילו משבע אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה , שנאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמ' כג , לג) - הא כל זמן שאינם חוטאין , שקבלו עליהם שבע מצוות , מותר להניחם לשבת בארץ. ובמקצת נסחאות התרגום תרגם נתן ארונה המלך למלך: "יהב ארון למלכא דבעא מיניה מלכא". ירצך - כתרגומו: "יקבל קרבנך ברעוה". (כד) מאותך במחיר - כמו 'מאתך' , כי רבים מהרפים בעניין 'עם'. בכסף שקלים חמשים - ובדברי הימים "שקלי זהב משקל שש מאות" (דה"א כא , כה)!? אמרו רבותינו ז"ל (זבחים קטז , ב): גבה מכל שבט ושבט חמשים , שהם שש מאות כסף; ומשקלם במשקל שלזהב , וזהו שאמר "שקלי זהב". ועוד אמרו (ספ"ד , ע): כתוב אחד אומר "באחד שבטיך" (דב' יב , יד) , וכתוב אחד אומר "מכל שבטיכם" (שם , ה)!? זהו שרבי יהודה אומר: כסף מכל שבטיכם , בית הבחירה משבט אחד. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי (זבחים קטז , ב): בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים , וכל הבית כולו בשש מאות. ולשון הפסוקים מוכיחים דברי רבי , כי אומר הנה: את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים , ובגורן היה המזבח; ובדברי הימים אומר "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב" וגו' (דה"א כא , כה) , רוצה לומר: כל המקום , שהוא השדה שנבנה בו הבית. (כה) ויעתר יי' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל - תרגם יונתן: "וקביל יי' צלות דיירי ארעא". ובדרש (מ"ש לא , ד): כל אלפים האלה שנפלו בימי דוד , לא נפלו אלא על שלא תבעו בית המקדש; והרי דברים קל וחומר: מה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם , נפלו על שלא תבעו אותו , אנו שהיה בימינו וחרב בימינו , על אחת כמה וכמה; מיכן התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם שלישראל , להיות מתפללין שלשה פעמים בכל יום: השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם.