תנ"ך - ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי־על־כן לא־נתתיה לשלה בני ולא־יסף עוד לדעתה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ: (בראשית פרק לח פסוק כו)

טקסט וניקוד:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (בראשית פרק לח פסוק כו)

טקסט בלבד:

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי־על־כן לא־נתתיה לשלה בני ולא־יסף עוד לדעתה: (בראשית פרק לח פסוק כו)

תיקון קוראים:

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי־על־כן לא־נתתיה לשלה בני ולא־יסף עוד לדעתה: (בראשית פרק לח פסוק כו)

תרגום אונקלוס:
וְאִשׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּין לָא יְהַבתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִדְּעַהּ :

עין המסורה:
ולא יסף - ה' , (ד' בפתח ואחד בקמץ): בר' לח , כו; *דב' ה , יט; שו' יג , כא; ש"א טו , לה; כז , ד. יסף - ה' בפתח: בר' לח , כו; שו' יג , כא; ש"א טו , לה; כז , ד; יר' מה , ג.

מסורה קטנה:
צדקה - ל'; ולא - יסף - ה'.

רש"י:
צדקה - בדבריה; ממני - היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י , ב) , שיצתה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים. ולפי שהיתה צנועה בבית חמיה , גזרתי שיצאו ממנה מלכים , ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל. כי על כן לא נתתיה - כי בדין עשתה , על אשר לא נתתיה לשלה. ולא יסף עוד - יש אומרים: לא הוסיף (ראה ספ"ב פח); ויש אומרים: לא פסק (סוטה י , ב). [וחבירו - גבי אלדד ומידד: "ולא יספו" (במ' יא , כה) , ומתרגמינן: "ולא פסקו"].

רשב"ם:
צדקה ממני - יותר ממני , שאני צויתיה לשבת בית אביה "עד יגדל שלה" (לעיל , יא); היא השלימה תנאי שצויתיה , אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה , כי לא נתתיה לשלה בני; וכן "על צדקו נפשו מאלהים" (איוב לב , ב) - יותר מאלהים; וכן בשאול "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני" (ש"א כד , יח) - יותר ממני. לא יסף - לא הוסיף; שאם אתה מפרשו 'ולא פסק' , היה לו לכתוב 'ולא יסף עוד מלדעתה'.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
כי על כן לא נתתיה - כמו "כי על כן ראיתי פניך" (בר' לג , י) , כטעם קדמונינו (ראה רש"י): הואיל ולא נתתיה. או טעמו: עשתה כן כי לא נתתיה. לדעתה - לשכב עמה.

ר' יוסף בכור שור:
צדקה ממני - יותר ממני , כי אני כזבתי לה , שלא נתתיה לשלה , והיא עשתה בדין ובמשפט. ולא יסף עוד לדעתה - כי חשבה קטלנית , ולא רצה למעבד עובדא בנפשיה.

רמב"ן:
צדקה ממני - צדקה בדבריה. ממני היא מעוברת. ורבותינו דרשו (ב"ר פה , יב) , שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים; לשון רבנו שלמה. והנכון , שהוא כמו "צדיקים וטובים ממנו" (מ"א ב , לב); "ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה" (ש"א כד , יז); צדקה במעשיה יותר ממני , כי היא הצדקת ואני החוטא אליה , שלא נתתיה לשלה בני. והטעם , כי שלה הוא היבם , ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו , אביו הוא הגואל אחריו , כאשר פירשתי למעלה בדין היבום (לעיל , ח). ולא יסף עוד לדעתה - אחרי שקיים זרע לבניו , לא רצה להיות עמה עוד , אעפ"י שהיה ברצונו , כי איננה אסורה עליו , והיתה אשתו כמשפט היבמים; וזה טעם האומר (סוטה י , ב): לא פסק; כתיב הכא ולא יסף , וכתיב התם "קול גדול ולא יסף" (דב' ה , יט).

רד"ק:
ויכר. צדקה ממני - צדקה יותר ממני , שאמרתי לשרפה , כי אינה חייבת שריפה , כי ממני היא הרה. ואמרו רבותינו ז"ל (מכות כג , ב) , כי בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש: בבית דינו של שם , דכתיב ממני - יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו הדברים! בבית דינו של שמואל: "ויאמר עד" (ש"א יב , ה) - יצאה בת קול ואמרה: עד! בבית דינו של שלמה: "היא אמו" (מ"א ג , כז) - יצאה בת קול ואמרה: היא אמו! וראיתי בתשובה לגאון (ראה אוצ"ג סוטה כד): וששאלתם: מהו 'ממני יצאו כבושים'? לא כך אנו גורסים בישיבה: בית דינו של שם , דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני; מנא ידע? דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה , הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני? יצאה בת קול ואמרה: 'ממך יצאו כבושים' , וליהודה קאמר; והלין נינהו , דקא כביש ודחיק חד לחבריה. ואיכא דגריס 'יצאו כובשים' , ופירושיה , דלבתר דאסהיד עליה דמניה נינהו , בשריה במלכות שבט יהודה , דכובשים את הארץ , דכתיב "ונכבשה הארץ לפניכם" (ראה דה"א כב , יח). כי על כן לא נתתיה - כי על כן שלא נתתיה לשלה בני , עשתה זה; וכן "בעבור זה עשה יי'" (שמ' יג , ח) - שעשה יי' לי , והדומים לו. ולא יסף עוד לדעתה - לא שכב עמה עוד; כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך בזיון , כי חשב שהיא קדשה , ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה , לפיכך לא יסף עוד לדעתה. ומצאנו בתרגום שתי נסחאות: יש נסחא: "ולא אוסיף עוד למדעה" (ת"א) , ויש נסחא: 'ולא פסק עוד מלמדעה'. וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך , והיות דוד מרות המואביה , ושלמה מבת שבע; הכל היה סבה מאת האל , לפי שהמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם (ע"פ ש"ב כב , נא) - כדי שלא יתגאו מלכי יהודה על ישראל; שיזכרו צור חֻצְבו ממנו (ע"פ יש' נא , א) , ויהיו שפלי רוח , וינהיגו המלכות בענוה ותם לבב.

רלב"ג - ביאור המילות:
צדקה ממני - צדקה יותר ממני בזה הפועל , כי כבר עשקתי ממנה חוקהּ , כשלא נתתיה לשלה בני , ולזה היה ראוי שאיבם אותה - כי כן היה נהוג קודם מתן תורה , שהיותר קרוב מיבם - והיא השתדלה שיגיע לה ממני היבום. והנה לא יסף יהודה עוד לדעתה , ליראתו שמא ימות כבניו , כי היא מוחזקת שימותו אנשיה. וראוי שתדע , שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף , אבל היו קצת דברי זה הספור בעת מכירת יוסף , ולזה אמר שזה היה "בעת ההיא" (לעיל , א); וזה , שאי אפשר שישלם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף , כמו שביאר החכם אבן עזרא (שם). ולא יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף , והנה הוא היה עם אחיו במכירתו , כי הוא היה הולך ושב; והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו , וזה הצאן אולי היה משלל שכם. והפסיק בזה הספור מה שהחל לספרו מיוסף , להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ויהודה בעניין גילוי העריות. והנה דברי זה הספור מבוארים. (שבע עשרה תועלות לפרשת 'וישב' , חלק שני - בקובץ רלב"ג תועלות).
ריכוז קישורים