ראב"ע פירוש א - הקצר:
פרשת
ואלה
המשפטים
אשר
תשים
לפניהם
-
כמו
"וישם
לפניהם"
(שמ'
יט
,
ז);
"וזאת
התורה
אשר
שם
משה"
(דב'
ד
,
מד)
-
בפה
או
במכתב
או
בשניהם.
וקודם
שאפרש
זאת
הפרשה
אומַר
בה
כלל
,
שכל
מצוה
ומשפט
בפני
עצמו
עומד
,
גם
יש
כדמות
סמך
להדבק
הפסוקים
,
והעיקר:
שלא
יעשה
אדם
חמס
ויכריח
מי
שהוא
מעט
ממנו
ביכולת.
והחל
מהאונס
שהוא
בגוף
,
להעביד
העבד
(ראה
להלן
,
ב
-
ו);
ואחר
כן
הזכיר
האמה
(ראה
להלן
,
ז
-
יא);
והזכיר
"מכה
איש"
(להלן
,
יב)
בעבור
שהוא
צריך
"וכי
יכה
איש
את
עבדו"
(להלן
,
כ);
והזכיר
"מכה
אביו"
(להלן
,
טו)
,
ואפילו
המקלל
(ראה
להלן
,
יז)
,
להפריש
בין
המוכים;
והזכיר
"וגונב
איש
ומכרו"
(להלן
,
טז)
-
בעבור
העבד
,
להפריש
בין
יהודי
ומתיהד
,
כאשר
אפרש;
והזכיר
משפט
"עין
תחת
עין"
(להלן
,
כד)
,
להפריש
בין
עין
ישראלי
ועין
עבד;
והזכיר
נגיחת
השור
(ראה
להלן
,
כח)
,
להזכיר
משפט
העבד
שימית
השור
(ראה
להלן
,
לב);
והזכיר
משפט
"וכי
יפתח
איש
בור"
(להלן
,
לג)
,
להפריש
בין
שור
שמת
בבור
או
נגנב
(ראה
להלן
,
לז);
וכל
זה
בעבור
"ונמכר
בגניבתו"
(שמ'
כב
,
ב).
ואחר
כן
הזכיר
החמס
בממון
,
והחל
בשדה
ובכרם
(ראה
שם
,
ד)
,
שהם
עיקר
,
ואחר
כן
-
שהוציאה
הארץ
,
כגדיש
וקמה
(ראה
שם
,
ה).
ושומר
חנם
ושומר
שכר
והנשאל
(ראה
שם
,
ו
-
יד).
ואחר
כן
הבתולה
(שם
,
טו
-
טז)
שיכריחנה
,
כי
היא
קטנה
,
על
כן
אמר
"וכי
יפתה"
(שם
,
טו);
והזכיר
מכשפה
אחריה
(ראה
שם
,
יז)
,
בעבור
שיבקש
האוהב
נערה
דברי
כשפים
למלאות
תאותו;
והזכיר
הבהמה
(ראה
שם
,
יח)
,
כי
אין
לה
פה
שתצעק
ויושיעוה
השומעים
מיד
השוכב;
והזכיר
"זובח
לאלהים"
(שם
,
יט)
בעבור
הבתולה
,
כטעם
"לזנות
בבנות
מואב
וישתחוו
לאלהיהן"
(ראה
במ'
כה
,
א
-
ב).
ואחר
כן
הזכיר
גר
תושב
(ראה
שמ'
כב
,
כ)
,
כי
אין
עוזר
לו
,
גם
אחריו
"כל
אלמנה
ויתום"
(שם
,
כא);
גם
העני
הלווה
(ראה
שם
,
כד)
,
וכתוב
"עבד
לוה
לאיש
מלוה"
(מש'
כב
,
ז).
ואחר
כל
אלה
הזכיר
החמס
שיוכל
לעשות
בסתר
,
כמו
"אלהים
לא
תקלל"
(שמ'
כב
,
כז)
,
כי
יפחד
בגלוי.
ושלא
יאחר
תת
חֵלב
התירוש
והיצהר
(ראה
שם
,
כח)
,
וכן
בכור
בנים
ובכור
בהמה
(ראה
שם
,
כח
-
כט).
ולא
יאכיל
טרפה
ליהודי
,
על
כן
כתוב
"לא
תאכלו"
-
רבים
(שם
,
ל);
ולא
ישא
שמע
שוא
(ראה
שמ'
כג
,
א)
,
כי
הוא
חמס
בסתר.
וכן
"לא
תהיה
אחרי
רבים"
(שם
,
ב)
,
"ודל"
(שם
,
ג)
-
ואפילו
אם
הוא
דל;
ופגיעת
התועה
והרובץ
(ראה
שם
,
ד
-
ה);
ו"לא
תטה"
(שם
,
ו)
-
עם
הדיין
ידבר
,
כי
יוכל
להטות
הדין
בסתר;
גם
עמו
ידבר
"מדבר
שקר
תרחק"
(שם
,
ז)
,
וכן
"ושוחד
לא
תקח"
(שם
,
ח)
,
"וגר
לא
תלחץ"
(שם
,
ט);
ועוד
אפרשנו
היטב.
וטעם
הזכיר
שנת
השמיטה
(ראה
שם
,
י)
-
בעבור
"ואכלו
אביוני
עמך"
(שם
,
יא).
וטעם
"ששת
ימים"
(שם
,
יב)
-
בעבור
"וינפש
בן
אמתך
והגר"
(שם).
ואמר
אחר
כן
"ובכל
אשר
אמרתי
אליכם
תשמרו"
(שם
,
יג)
,
והעיקר
-
הדיבור
השיני
(ראה
שמ'
כ
,
ג
-
ה).
וטעם
"שלש
רגלים"
(שמ'
כג
,
יד)
-
להתקבץ
כל
ישראל
לעבודת
השם;
ובשמרם
חג
המצות
,
יזכרו
הדיבור
הראשון
ולא
יעבדו
עבודה
זרה
(ראה
שמ'
כ
,
ב);
על
כן
שב
להזכיר
הפסח:
"לא
תשחט
(בנוסחנו:
תזבח)
על
חמץ"
(שמ'
כג
,
יח).
ובעבור
שהזכיר
שהם
חייבים
לבא
לשם
שלש
פעמים
ויביאו
ריאיון
,
הזכיר
גם
הבִּכורים
(ראה
שם
,
יט);
ובעבור
גידול
הגדיים
בזמן
הבאת
הבכורים
,
הזכיר
"לא
תבשל
גדי"
(שם);
ועוד
אבארנו.
תועלות לרלב"ג:
ואולם
התועלות
המגיעות
מזאת
הפרשה
(פרשת
'משפטים'
כולה)
הם
ששים
ושלשה:
(שלוש
תועלות
ושלושים
ושניים
שורשים
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
ראשון:
שמ'
כא
,
א
-
יא)
התועלת
הראשון
הוא
במצות
,
והוא:
לבאר
דין
עבד
עברי
,
הנמכר
בגנבתו
,
ביציאה
מרשות
האדון
לחפשי.
והנה
התועלת
המגיע
מזאת
המצוה
ובמה
שידמה
לה
בזה
הענין
הוא
מבואר
,
והוא
,
כי
זה
יהיה
סבה
שלא
ישאר
איש
או
אשה
מישראל
בשפלות
ודלות
מַתְמיד
,
אבל
יתנחמו
משפלותם
ועניָים
בזכרם
כי
עוד
מעט
יצאו
חפשים
מעבדותם
או
ישובו
להם
קרקעותיהם
אשר
מכרום.
וזה
,
כי
בבא
השנה
השביעית
יצא
העבד
לחפשי;
או
ביובל
,
אם
היה
נרצע
או
שמכר
עצמו;
וביובל
ישובו
להם
קרקעותיהם;
ובשנת
השמטה
יפָּטרו
ממה
שנתחייבו
לאחיהם
מן
הכספים
או
שוויָם;
והנה
בזה
קצת
נחמה
לדלים
האמללים.
והכריחה
התורה
העבד
העברי
הנמכר
בגנבתו
לישא
שפחה
כנענית
-
אם
ירצה
אדֹניו
-
להרחיקו
יותר
מהגנבה
,
כי
יקשה
לאדם
להיות
זרעו
לא
לו;
ולזאת
הסבה
לא
יוכרח
לישא
שפחה
כנענית
אם
לא
היתה
לו
אשה
ובנים
,
כי
מי
שאין
לו
אשה
לא
יקשה
לו
נשיאת
השפחה
,
ומי
שאין
לו
בנים
לא
יקשה
לו
הולדת
הבנים
לא
לו
,
כי
לא
שער
עדיין
זה
הקניין
כמו
שישער
אותו
מי
שיש
לו
בנים.
ורצתה
התורה
לבזותו
כשיבחר
להיות
עבד
עם
השפחה
הזאת
שנתן
לו
בעליו
יותר
משיהיה
בן
חורין
בזולת
השפחה
-
להרחיק
ממנו
זאת
הבחירה
המגונה
,
כי
יקשה
לו
לפרסם
חסרונו
לפני
השופטים
ולהרצע
אזנו
במקום
רואים
(ע"פ
איוב
לד
,
כו)
בזה
האופן
המגונה.
ואולם
שרשי
זאת
המצוה
הם
ששה
עשר:
השרש
הראשון
הוא
,
שאינו
נמכר
בגנבתו
ליותר
משש
שנים
,
איך
שהיה
כמות
ערך
הגנבה.
ובזה
הֶקל
-
מה
לגנב
,
כמו
שיתבאר
אצל
דין
הנמכר
בגנבתו
(פרשת
'משפטים'
,
חלק
שלישי
,
תועלת
יא
,
שרש
יג).
וזה
,
עם
שהוא
מבואר
,
כבר
נזכר
בראשון
מקדושין
(יח
,
א).
השרש
השני
הוא:
להודיע
שאין
העבד
עובד
אלא
העבודה
שהוא
יודע
בה
,
לא
שיכריחהו
האדון
ללמוד
מלאכה
כדי
שיעבדהו
בה;
שנאמר
"שש
שנים
יעבוד"
(שמ'
כא
,
ב)
,
וזה
יכלול
העבודה
אשר
מדרכו
שיעבד
בה;
וכשנמכר
גם
כן
היה
ערכו
לפי
המלאכה
שהוא
יודע
בה.
וכבר
אמר
גם
כן
"לא
תעבוד
בו
עבודת
עבד"
(וי'
כה
,
לט).
וכבר
נתבאר
זה
השרש
במכילתא
(מכיל'
משפטים
נזיקין
א)
ובספרא
(תו"כ
בהר
פרשתא
ה
פרק
ז
,
ג).
השרש
השלישי
הוא
,
שהעבד
יוצא
לחירות
כשעבד
שש
שנים
באופן
ממוצע
בין
השכיר
והתושב
(ע"פ
וי'
כה
,
מ)
,
כי
עבדותו
היא
כן.
וזה
,
כי
גופו
קנוי
באופן
-
מה
,
עד
שכבר
יוכל
האדון
להכריחו
להוליד
לו
עבדים
,
ומזה
הצד
הוא
כתושב;
ומצד
שיצא
לחפשי
בשביעית
הוא
כשכיר.
הלא
תראה
,
כי
גם
במוכר
עצמו
,
שאין
רבו
כופהו
לישא
שפחה
כנענית
,
אמרה
התורה
"כשכיר
כתושב
יהיה
עמך"
(שם)
,
לפי
שהוא
יוצא
ביובל.
והוא
מבואר
,
שהשכיר
יחוייב
לשלם
אם
חלה
זמן
שכירותו
,
והתושב
לא
יחוייב
בו
זה.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
חלה
העבד
שלש
שנים
ועבד
שלש
שנים
-
יוצא
לחפשי
בשביעית
,
כי
הוא
נקרא
'עובד'
באופן
-
מה
,
כיון
שהוא
מוכן
לעבוד
אם
יוכל;
כמו
שיקרא
הישֵן
'עובד'
,
כאמרו
"מתוקה
שנת
העובד"
(קה'
ה
,
יא);
אבל
אם
חלה
ארבע
שנים
ולא
עבד
כי
אם
שתי
שנים
,
לא
יפטר
בשיעבוד
השנה
השלישית
,
שהרי
השנה
הבאה
אחריה
אינה
שביעית
לא
למכירה
ולא
לעבודה;
אך
ישלים
שני
העבודה
ויצא
בשביעית.
ולזה
יתבאר
,
שאם
ברח
בקצת
ימי
השש
שנים
-
יחוייב
להשלים
ימי
הבריחה
,
כי
אז
לא
יכנס
בגדר
ה'עובד'.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(טז
,
ב
-
יז
,
א).
השרש
הרביעי
הוא
,
שעבד
עברי
מגרע
בפדיונו
ויוצא;
וכבר
נלמד
זה
הדין
מאמה
העבריה.
וזה
גם
כן
מבואר
,
כי
לא
נמכר
אלא
מפני
שאין
לו
,
שנאמר
"אם
אין
לו
ונמכר
בגנבתו"
(ראה
שמ'
כב
,
ב);
ועוד
,
שנאמר
"ובשביעית
יצא
לחפשי
חנם"
(שמ'
כא
,
ב)
-
למדנו
מזה
,
שקודם
שביעית
לא
יצא
לחפשי
חנם
,
ומזה
למדנו
שצריך
ליתן
כסף
לאדניו
אם
יצא
קודם
השביעית.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יד
,
ב).
השרש
החמישי
הוא
,
שאם
מחל
הרב
על
העבודה
,
אין
העבד
יוצא
לחירות
אם
לא
כתב
לו
גט
שחרור
,
שנאמר
"ובשביעית
יצא
לחפשי
חנם"
(שמ'
כא
,
ב)
-
לא
קודם
זה.
והנה
יצא
לחפשי
בגט
שחרור
מקל
וחמר
מעבד
כנעני
שיוצא
בגט
שחרור
,
שנאמר
"או
חופשה
לא
נתן
לה"
(וי'
יט
,
כ)
-
למדנו
ששפחה
כנענית
יוצאת
לחפשי
בגט
שחרור;
וכן
קונה
האשה
עצמה
בגט
,
שנאמר
"וכתב
לה
ספר
כריתות"
(דב'
כד
,
א).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(טז
,
א).
השרש
הששי
הוא
,
שאם
מת
האדון
ולא
הניח
בן
,
הנה
העבד
יוצא
לחפשי
ואינו
עובד
שאר
יורשי
האדון.
וזה
,
כי
מה
שנהוג
מהירושה
הוא
לבן
,
לא
לשאר
הקרובים;
ולזה
הוא
מבואר
,
כי
כשנמכר
,
נמכר
לזה
התכלית.
ועוד
,
שהבן
לבדו
מצאנו
שהוא
קם
תחת
אביו
בזה
העניין
,
לא
שאר
קרוביו
,
ולזה
אמר
באמה
העבריה
"ואם
לבנו
ייעדנה"
(שמ'
כא
,
ט)
-
לא
לאחד
מאחיו
ולא
לשאר
קרוביו;
ולזה
גם
כן
יתבאר
שאין
האדון
שליט
למכור
עבדו
או
לתתו
לאחר.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יז
,
ב).
השרש
השביעי
הוא
,
שהאדון
חייב
במזונות
אשת
העבד
ובניו
,
שנאמר
"ויצאה
אשתו
עמו"
(שמ'
כא
,
ג);
והוא
הדין
בבניו
,
כמו
שבארנו
(בה"פ
שם)
,
כי
גם
במוכר
עצמו
חייבה
התורה
האדון
במזונות
בני
העבד.
ומעשה
ידיהם
הוא
לעצמם
,
לא
לאדון
,
כי
לא
נקנו
לו
אשתו
ובניו
לעבדים.
ומזה
יתבאר
,
שאם
אין
לעבד
אשה
כשנמכר
ולקחהּ
אחר
כן
,
הנה
לא
יתחייב
האדון
במזונותיה
ומזונות
הבנים
שיהיו
לו
ממנה
,
אם
לא
לקחה
ברשותו.
וכבר
נתבאר
זה
עוד
ממה
שאמר
"אם
בגפו
יבא
בגפו
יצא"
(שם)
,
רוצה
לומר:
אם
נכנס
בלא
אשה
-
יצא
בלא
אשה
,
אך
אם
בעל
אשה
הוא
-
תצא
אשתו
עמו.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בספרא
(תו"כ
בהר
פרשתא
ה
פרק
ז
,
ג)
ובראשון
מקדושין
(כב
,
א).
השרש
השמיני
הוא
,
שאם
לא
היתה
אשתו
ראויה
לו
,
כגון
שהיתה
אסורה
לו
מן
התורה
או
מדברי
סופרים
,
אין
האדון
חייב
במזונותיה
,
שנאמר
"ויצאה
אשתו
עמו"
(שמ'
כא
,
ג)
-
מי
שראויה
להיות
עמו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כב
,
א).
השרש
התשיעי
הוא
,
שכבר
נלמד
מזה
המקום
שהאב
חייב
במזונות
בניו
הקטנים
עד
שש
שנים
,
כמו
שבארנו
(בה"פ
שמ'
כא
,
ג).
וכבר
נזכר
זה
השרש
בחמישי
מכתובות
(סה
,
ב).
השרש
העשירי
הוא
,
שהעבד
שיש
לו
אשה
ובנים
ישלוט
רבו
לתת
לו
שפחה
כנענית;
לא
אם
אין
לו
אשה
ובנים
,
כמו
שבארנו
בבאור
דברי
זאת
הפרשה
(ראה
שמ'
כא
,
ד).
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כ
,
א).
וראוי
שתדע
,
שאין
האדון
יכול
להפריש
העבד
מאשתו
הישראלית
,
כי
העבד
נתחייב
בעונתה
כמו
שנתחייב
במזונותיה
,
ואין
שעבודה
נפקע
מפני
זאת
המכירה.
והוא
מבואר
,
שאינו
מותר
כי
אם
בשפחה
אחת
,
שנאמר
"יתן
לו
אשה"
(שמ'
כא
,
ד)
-
לא
'נשים'.
ואינו
נותנה
לשני
עבדים
,
שהרי
לא
תהיה
"לו"
אבל
תהיה
לו
ולזולתו
,
והתורה
אמרה
"יתן
לו
אשה"
,
ואמרה
"וילדה
לו
בנים
או
בנות"
(שם).
השרש
האחד
עשר
הוא
,
שהטומטום
והאנדרוגינוס
אינו
נמכר
לעבד
עברי
,
שהרי
אינו
ראוי
לתת
לו
אשה
ואין
מינו
ראוי
להוליד
בנים
או
בנות.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כב
,
א).
השרש
השנים
עשר
הוא
,
שהעבד
שנשא
שפחה
כנענית
והגיע
שש
שנים
-
ואצל
שלמות
השש
שנים
,
כשנשאר
מהם
זמן
יתכן
שיתואר
בו
שהוא
עבד
,
רוצה
לומר
,
שיש
בעבודה
הנשארה
שוה
פרוטה
-
אמר
ושנה:
"אהבתי
את
אדני
את
אשתי
ואת
בני
לא
אצא
חפשי"
(שמ'
כא
,
ה)
,
הרי
הוא
נרצע
ועובד
את
רבו
עד
שנת
היובל.
אך
אם
מת
רבו
אינו
עובד
יורשיו
,
שנאמר
"ועבָדוֹ"
(שם
,
ו)
-
הוא
ולא
הבן;
ועוד
,
שהרי
בסבת
אהבתו
אדניו
נרצע
,
ותסור
זאת
הסבה
במות
אדניו.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יז
,
ב;
כב
,
א).
השרש
השלשה
עשר
הוא
,
שאם
היה
העבד
כהן
-
אינו
נרצע
,
שנאמר
במי
שיצא
ביובל
"ושב
אל
משפחתו"
(וי'
כה
,
מא)
-
רוצה
לומר:
לחזקה
ולשררה
שהיה
בה
,
והכהן
הנרצע
לא
יוכל
לשוב
לחזקה
שהיה
בה
,
שהרי
נעשה
בעל
מום
ברציעה
ופסול
לעבודה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כא
,
ב).
ומזה
יתבאר
,
שאין
הגר
נקנה
בעבד
עברי
,
כי
לא
יוכל
לשוב
אל
משפחתו
ביובל
,
לפי
שאין
לו
משפחה.
כבר
נתבאר
זה
בחמישי
ממציעא
(ב"מ
עא
,
א).
השרש
הארבעה
עשר
הוא
,
שאין
עבד
עברי
נוהג
אלא
בזמן
שהיובל
נוהג
,
כי
יש
ליציאת
עבד
עברי
רושם
-
מה
ביובל.
וזה
מבואר
במוכר
עצמו
,
שהוא
עובד
עד
שנת
היובל;
והעבד
שמכרוהו
בית
דין
,
אפשר
גם
כן
בו
שיהיה
ליציאתו
רושם
-
מה
ביובל.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מקדושין
(סט
,
א).
השרש
החמשה
עשר
הוא
,
שהאדון
הוא
רוצע
,
לא
בנו
ולא
שלוחו
,
ואינו
רוצע
שני
עבדים
כאחד;
שנאמר
"ורצע
אדניו"
(שמ'
כא
,
ו)
-
ולא
אחר
,
"את
אזנו"
(שם)
-
ולא
אזנו
עם
אזן
זולתו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בירושלמי
בשני
מקדושין
(ב
,
א
[סב
,
א]).
השרש
הששה
עשר
הוא
,
שמתנאי
הרציעה
הוא
שיגישהו
אדניו
לפני
הדיינין
,
כדי
שישמעו
הדברים
,
ואחר
זה
ירצעהו
במרצע
של
מתכת
בדלת
שהוא
עומד
אצל
המזוזה
,
או
בזולת
מזוזה
,
אם
היה
הדלת
עומד.
ורוצע
אזנו
עד
שיגיע
אל
הדלת
,
שנאמר
"ונתת
(בנוסחנו:
ונתתה)
באזנו
ובדלת"
(דב'
טו
,
יז).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כב
,
ב).
התועלת
השני
הוא
במצות
,
והוא:
לבאר
דין
אמה
העבריה
ביציאה
מרשות
האדון
לחפשי;
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
בעינו
התועלת
אשר
בשלוח
עבד
עברי
לחפשי.
והנה
רצתה
התורה
שיהיה
האדון
שולט
ליעדה
לו
או
לבנו
,
אעפ"י
שלא
ירצה
אביה
זה
-
להרחיק
מכירת
הבת
בזה
האופן.
וזה
,
כי
האנשים
אשר
יסכים
האדם
לתת
להם
בתו
לאשה
אינם
רבים
מאד
,
וזה
יהיה
סבה
שלא
יסכים
למכרה
אלא
לכמו
אלו
האנשים
,
רוצה
לומר:
האנשים
אשר
יסכים
לתת
להם
בתו
לאשה
או
לבניהם.
ולזאת
הסבה
לא
השליטה
האדון
התורה
למכרה
לאיש
אחר
שייעדנה
,
כי
לא
נתרצה
אביה
בזה
במכירתו
בתו;
עם
שבזה
מהיושר
,
כי
כבר
יתרצה
האדם
לשרת
איש
-
מה
ולא
יתרצה
לשרת
איש
-
מה.
עם
שבענין
היעוד
תועלת
אחר
,
והוא
,
כי
האדם
לרוב
תשוקתו
למשגל
אולי
ישתדל
לפתות
זאת
האמה
,
ויקרה
בזה
מההפסד
והגנות
מה
שלא
יעלם;
ולזה
רצתה
התורה
שייעדה
הוא
או
בנו
או
ישתדל
שתפָּדה
ותצא
מרשותו
,
כי
אינו
ראוי
שתעמוד
ברשותו
בזולת
זה
האופן.
והנה
השליטה
התורה
האדם
למכור
בתו
בהיותה
קטנה
ולא
למכור
בנו
,
לפי
שהאשה
נבראת
לעבודת
האדם
,
כמו
שנתבאר
בפרשת
'בראשית'
(בה"מ
בר'
ב
,
כא)
,
ולזה
ישלוט
האב
למכור
בתו
,
לא
למכור
בנו
,
כי
היא
נבראת
לשרת.
ולפי
שהיא
ראויה
להיות
לאיש
בהיותה
נערה
,
הנה
לא
ימשול
האב
למכרה
בהיותה
נערה.
התועלת
השלישי
הוא
במצות
,
והוא
,
שלא
לגרוע
מאמה
עבריה
כשנשאה
שאֵר
כסות
ועונה
כשאר
הנשים.
והנה
התועלת
בזאת
המצוה
הוא
מבואר;
וזה
,
שאם
לא
היה
האדם
מלביש
אשתו
וזן
אותה
,
היתה
האשה
טרודה
תמיד
באסיפת
הקנינים
,
להיות
לה
לחם
לאכול
ובגד
ללבוש
,
ולא
יגיע
לבעלה
ממנה
השירות
אשר
יצטרך
,
ותפָּסד
הכונה
אשר
בעבורה
היתה
בריאת
האשה
,
לפי
מה
שהתבאר
בפרשת
'בראשית'
(בה"מ
בר'
ב
,
כא;
בה"פ
בר'
ב
,
טז
-
כד).
ואם
היה
שולט
הבעל
במניעת
עונתה
,
הנה
יהיה
זה
מביא
אותה
לזנות
כאשר
ירבה
בה
המוֹתר
הזרעי
,
ויגיע
בזה
מההפסד
בקבוץ
המדיני
מה
שלא
יעלם.
ואולם
שרשי
אלו
המצות
הם
ששה
עשר:
השרש
הראשון
הוא
,
שאין
האדם
מוכר
את
בתו
אלא
כשהיא
קטנה
,
שנאמר
"וכי
ימכור
איש
את
בתו
לאמה"
(שמ'
כא
,
ז)
-
והיא
לא
תתואר
בזה
התואר
אלא
כשהיא
קטנה
,
כאמרו
על
קטן
וקטנה
"או
בן
יגח
או
בת
יגח"
(שמ'
כא
,
לא).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בשלישי
מכתובות
(מ
,
ב).
השרש
השני
הוא
,
שאיש
מוכר
את
בתו
ואינו
מוכר
את
בנו;
ולא
האשה
מוכרת
את
בתה
,
כי
אינה
ראויה
בזה
הדין
כמו
האב
,
שנאמר
"וכי
ימכור
איש
את
בתו"
(שמ'
כא
,
ז)
-
ולא
אשה
,
"בתו"
-
ולא
בנו.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
במכילתא
(מכיל'
משפטים
נזיקין
ג).
השרש
השלישי
הוא
,
שאין
האדם
מוכר
בתו
אלא
אם
כן
מָטָה
ידו
ואין
לו
דבר
יתפרנס
ממנו;
וזה
נלמד
ממה
שסומך
דין
אמה
העבריה
למכירת
עבד
עברי
,
שאינו
נמכר
בגנבתו
אלא
אם
כן
אין
לו
דבר
לשלם
הגנבה
,
שנאמר
"ואם
(בנוסחנו:
אם)
אין
לו
ונמכר
בגנבתו"
(ראה
שמ'
כב
,
ב).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(ראה
כ
,
א).
השרש
הרביעי
הוא
,
שאין
טומטום
ואנדרוגינוס
נמכר
בדין
אמה
העבריה
,
כי
אינו
ראוי
להיות
לאשה
לאדון
או
לבנו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(כב
,
א).
השרש
החמישי
הוא
,
שאמה
העבריה
יוצאה
בשש
שנים
מיום
המכרה
כמו
הענין
בעבד
עברי
,
שנאמר
בפרשת
'ראה
אנכי':
"כי
ימכר
לך
אחיך
העברי
או
העבריה
ועבדך
שש
שנים"
(דב'
טו
,
יב)
-
מקיש
"עברי"
ל"עבריה"
בענין
זה.
וראוי
היה
להיות
כן;
וזה
,
כי
באמה
הקל
יותר
ממה
שהקל
בעבד
עברי
,
עד
שכבר
דקדקה
התורה
שתהיה
שם
במדרגת
אישות
,
לא
במדרגת
שפחוּת
,
ולזה
הוא
מבואר
שאין
ראוי
שיכביד
בה
שתהיה
עובדת
יותר
משש
שנים.
וזה
גם
כן
יתבאר
מפני
סמיכות
דינה
לדין
עבד
עברי
,
עם
שהיא
יותר
ראויה
בזה
הדין
מן
העבד;
כי
היותה
עובדת
שם
שש
שנים
בזולת
יעוד
או
גרעון
כסף
הוא
מגונה
אצל
התורה
-
כל
שכן
שיהיה
מגונה
היותה
עובדת
יותר
משש
שנים!
וזה
גם
כן
אפשר
שנלמוד
ממה
שאמר
"ואם
שלש
אלה
לא
יעשה
לה
ויצאה
חנם
אין
כסף"
(שמ'
כא
,
יא)
-
רוצה
לומר:
בלא
גרעון
פדיונה
-
וזה
אמנם
יהיה
בעת
שראוי
שתצא
חנם
בזולת
כסף
,
והוא
בהשלמת
השש
שנים
ועדיין
היא
קטנה
,
כמו
הענין
בעבד
עברי
,
שנאמר
בו
"ובשביעית
יצא
לחפשי
חנם"
(שמ'
כא
,
ב).
ואולם
אמרנו
'ועדיין
היא
קטנה'
-
כי
הוא
ראוי
שיהיה
אמרו
"יעדה"
,
"והפדה"
(שם
,
ח)
,
"ויצאה
חנם"
(שם
,
יא)
בנושא
אחד
בעצמו
,
והוא
הקטנה
,
שנאמר
"ואם
שלש
אלה
לא
יעשה
לה
ויצאה
חנם"
(שם).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יד
,
ב).
השרש
הששי
הוא
,
שאמה
העבריה
ועבד
עברי
יוצאים
ביובל
,
אם
פגע
בהם
קודם
שש
שנים
,
כי
הכל
שוין
ביציאה
ביובל
,
כמו
שהתבאר
בפרשת
'בהר
סיני'
(וי'
כה
,
מ
-
מא).
והנה
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יד
,
ב).
השרש
השביעי
הוא
,
שאין
האדון
שליט
למכור
אמתו
או
ליתנה
לזולתו
,
שנאמר
"לעם
נכרי
לא
ימשול
למכרה"
(שמ'
כא
,
ח);
והוא
הדין
לנתינה
,
כי
הטעם
אחד.
וכבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(ראה
יח
,
א).
ומזה
השרש
יתבאר
,
שאם
מת
האדון
תצא
האמה
לחפשי
ואינה
עובדת
אפילו
הבן
,
וכל
שכן
שאר
קרובים.
וראוי
היה
להיות
כן
,
כי
הקבוץ
ההוא
יהיה
קבוץ
נכרי
כשמת
האב;
כי
אולי
נתרצה
אבי
האמה
למכור
בתו
לזה
האיש
מפני
ידיעתו
בטוב
תכונותיו
ומוסָרוֹ
,
ליסר
בני
ביתו
ולשמרם
מכל
דבר
רע.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
בקדושין
(יז
,
ב).
השרש
השמיני
הוא
,
שהבת
שהביאה
סימני
נערות
או
שבגרה
-
יוצאה
לחירות
,
לפי
שאינה
קטנה;
וכמו
שאינה
נמכרת
אלא
כשהיא
קטנה
,
כן
לא
ישלוט
האב
למכרה
ליותר
מימי
הקטנות
,
וזה
מבואר
בנפשו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(ד
,
א;
יד
,
ב).
השרש
התשיעי
הוא
,
שאין
האמה
העבריה
נקנית
בפרוטה
,
כי
צריך
שיהיה
כסף
קנינה
ראוי
לגרעון
,
שנאמר
"והפדה"
(שמ'
כא
,
ח)
,
וזה
דבר
בלתי
אפשרי
בפרוטה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יא
,
ב
-
יב
,
א).
השרש
העשירי
הוא
,
שהוא
ראוי
שייעד
האדון
אמה
העבריה
לו
או
לבנו
,
כי
אין
ראוי
שתעמוד
בבית
בזולת
אישות.
ולזה
הוא
מבואר
,
שאם
התנה
האב
כשמכר
בתו
,
שלא
יוכל
האדון
ליעדה
לו
או
לבנו
-
תנאו
בטל.
וענין
היעוד
הוא
,
לפי
הוראת
הגדר
-
מדעתה
,
וזה
מבואר
מענין
היעוד.
ואין
כח
לבן
ליעדה
לו
אם
לא
ברשות
אביו
,
שנאמר
"ואם
לבנו
ייעדנה"
(שמ'
כא
,
ט)
ולא
אמר
'ואם
בנו
ייעדנה'.
ואינו
מיעד
שתים
כאחת
,
שנאמר
"לא
יעדה"
(שם
,
ח)
-
ולא
אותה
וחברתה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יט
,
א
-
ב).
השרש
האחד
עשר
הוא
,
שאין
המְיעד
צריך
לתת
קדושין
לאָמה
אלא
יעוד
לבד
,
כי
הקנין
הראשון
מתישר
לקדושין
אם
היה
שם
יעוד
,
כי
זהו
קנין
הגוף
היותר
שלם
שאפשר
להיות
בה;
ולזה
לא
יחסר
אלא
שיאמר
לה
בפני
עדים
כשייעדה
,
שתהיה
מאורסת
לו
בכסף
שקבל
אביה
כשמכרה.
ואולם
אמרנו
'בפני
עדים'
-
כי
בזולת
זה
לא
יִשלם
קשר
האישות
אשר
יענשו
עליו
מיתה
,
שנאמר
"על
פי
שנים
עדים
או
שלשה
עדים
יקום
דבר"
(צירוף
של
דב'
יז
,
ו
ודב'
יט
,
טו).
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יט
,
א
-
ב).
השרש
השנים
עשר
הוא
,
שאמה
העבריה
יוצאה
בגרעון
כסף
,
שנאמר
"והפדה".
והוא
מבואר
,
שמצות
יעוד
קודמת
למצות
פדיה
,
שנאמר
"אשר
לא
יעדה
והפדה"
(שמ'
כא
,
ח).
וראוי
היה
להיות
כן
,
כי
אולי
תחָשד
זאת
הבת
מפני
שלא
רצה
האדון
ליעדה
,
או
מפני
השתדלותם
לפדותה
,
כי
זה
אולי
יביא
לחשוב
שנתעללו
בה
בבית
האדון.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יד
,
ב)
ובראשון
מבכורות
(יג
,
א).
השרש
השלשה
עשר
הוא
,
שאין
האמה
העבריה
נמכרת
למי
שאין
לו
בה
קדושין
או
לבנו
,
כי
ראוי
שיהיה
כסף
הקניה
ראוי
לזה.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יח
,
ב
-
כ
,
א).
השרש
הארבעה
עשר
הוא
,
שיש
לאב
למכור
את
בתו
לשפחוּת
אחר
שפחוּת
,
אם
עדין
היא
קטנה
,
לא
לשפחות
אחר
אישות.
ואולם
שהוא
מוכרה
לשפחות
אחר
שפחות
יתבאר
ממה
שאמר
"אם
רעה
בעיני
אדניה
אשר
לא
יעדה
והפדה
לעם
נכרי
לא
ימשול
למכרה
בבגדו
בה"
(שמ'
כא
,
ח)
-
מגיד
שאם
רעה
בעיני
אדניה
,
אין
האדון
מושל
למכרה.
ומזה
יתבאר
,
שהאב
מושל
למכרה
לעם
נכרי
,
כי
הוא
יותר
ראוי
שיהיה
שליט
בזה.
אך
אינו
מוכרה
לשפחות
אחר
אישות
,
לפי
שכיון
שקנאה
הבעל
,
נקנה
גופה
לו
עולמית
וסר
קנין
גופה
מהאב
לגמרי.
אמנם
,
מוכר
בתו
לשפחות
-
לא
סר
קנין
גופה
ממנו
,
אם
לא
היה
שם
יעוד.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(יח
,
א).
השרש
החמשה
עשר
הוא
,
שאין
אמה
העבריה
ולא
עבד
עברי
יוצאין
בשן
ועין
כמו
הענין
בעבד
כנעני
,
כי
אין
גופם
קנוי
לאדון.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בראשון
מקדושין
(טז
,
א).
השרש
הששה
עשר
הוא
,
שאין
הבעל
רשאי
לגרוע
מאשתו
"שארה
כסותה
ועונתה"
(שמ'
כא
,
י)
הראויה
לה
ממנו.
וזה
,
שאלו
הענינים
יתחלף
שעורם
לחלוף
יכולת
הבעל
,
אך
על
כל
פנים
צריך
שיתן
לה
ההכרחי
לאכול
וללבוש
,
ואעפ"י
שהוא
עני;
אך
אם
היה
עשיר
,
יתן
לה
לפי
עשרו.
וכן
הענין
בעונה
,
כי
היא
תתחלף
בהכרח
בחלוף
עניני
האיש
אשר
נשאת
לו.
והמשל
,
כי
הגמּל
,
מפני
שהוא
הולך
בדרכים
רחוקים
,
לא
יתכן
שיתן
לאשתו
עונתה
בכל
יום;
וכל
שכן
שיהיה
זה
יותר
רחוק
באיש
הספן.
ולזה
יהיה
הרצון
ב"עונתה"
(שם):
העונה
הראויה
לה
ממנו;
ולזה
יחוייב
שיהיה
הרצון
באמרו
"שארה
כסותה"
(שם):
השאר
והכסות
הראוי
לה
ממנו.
כבר
נתבאר
זה
השרש
בחמישי
מכתובות
(סא
,
ב
-
סה
,
ב).