רלב"ג - ביאור הפרשה:
ומראה
כבוד
יי'
היה
לעיני
בני
ישראל
כאש
אוכלת
בראש
ההר.
ויבא
משה
בתוך
הענן
ויעל
אל
ההר
,
ויהי
משה
בהר
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
,
לחם
לא
אכל
ומים
לא
שתה
,
כמו
שנזכר
אחר
זה
(שמ'
לד
,
כח)
,
אבל
נתענג
בהשגתו
בהנתן
לו
התורה
ונהנה
מזיו
השכינה
,
ולא
נצטרך
למזון;
וזה
כולו
נוהג
מנהג
שאר
המופתים
אשר
נעשו
על
יד
משה.
(חקירה
בענין
סידור
המצוות
בפרשת
'משפטים')
וראוי
שתדע
,
שמה
שבא
מהמצות
והאזהרות
בזאת
הפרשה
בא
בתכלית
מטוב
הסדור:
והנה
הקדים
לזכור
המצות
שתהיינה
במדות
,
כי
זה
השלמות
הוא
הקודם
בסדר;
והתחיל
בו
ממה
שכללה
אותו
מצות
כבוד
ההורים
(ראה
חקירה
בענין
סידור
עשרת
הדברים
,
בה"פ
שמ'
כ
,
יד)
-
והוא
עשיית
הטוב
במדות
,
כי
הוא
התכלית
המכוון
במדות.
ולזה
זכר
דין
שלוח
העבד
והאמה
חפשים
בשנה
השביעית
(ראה
שמ'
כא
,
ב)
,
ומצות
יעוד
האמה
,
ושלא
ליגרע
ממנה
שאֵר
כסות
ועונה
(ראה
שם
,
ז
-
יא)
,
כי
בזה
מהטוב
במדות
מה
שלא
יעלם;
וכאלו
ביאר
,
שלא
נחשוב
שיגיע
לנו
השלמות
במדות
כאשר
נגיע
לבעל
-
חק
חקו
כשהיתה
לו
ממשלה
ושררה
עלינו
,
אבל
נחוייב
לנהוג
זה
המנהג
גם
בשפָלים
ממנו.
והנה
הקדים
דין
העבד
לדין
האמה
-
להיות
הזכר
יותר
נכבד
מהנקבה.
ואחר
כן
החל
באזהרות
אשר
יקיף
בהם
דבור
"לא
תרצח"
(שמ'
כ
,
יג):
והחל
מהרציחה
בישראל
(ראה
שמ'
כא
,
יב
-
טו)
,
להיותה
היותר
קשה
שבזה
הסוג;
ובאר
,
שאם
לא
ימות
המוכה
יהיה
העונש
ממון
(ראה
שם
,
יח
-
יט).
ולפי
שבזה
הענין
יהיה
העונש
מיתה
אם
ימות
המוכה
-
המשיך
לזה
מה
שיזיק
האדם
לזולתו
שיהיה
ענשו
מיתה
,
ולזה
זכר
דין
מכה
אביו
ואמו
(ראה
שם
,
טו).
ואחר
כן
זכר
דין
גונב
נפש
(שם
,
טז)
,
כי
הוא
תחת
דבור
"לא
תגנוב"
(שמ'
כ
,
יג)
הבא
אחר
"לא
תרצח"
(שם).
ואחר
כן
זכר
דין
מקלל
אביו
ואמו
(ראה
שמ'
כא
,
יז)
,
כי
הוא
באופן
-
מה
תחת
דבור
"לא
תענה
ברעך
עד
שקר"
(שמ'
כ
,
יג)
,
כמו
שבארנו
במה
שקדם
(ראה
חקירה
בענין
סידור
עשרת
הדברים
,
בה"פ
שמ'
כ
,
יד).
ואחר
כן
שב
להשלים
דיני
מה
שיוכלל
תחת
דבור
"לא
תרצח"
,
ולזה
הודיע
דין
רציחת
עבד
כנעני
(ראה
שמ'
כא
,
כ)
,
להיותו
למטה
מישראל
,
כי
אינו
בן
תורה
בשלמות.
ואחר
כן
הודיע
דין
הפלת
הולדות
(ראה
שם
,
כב)
,
שהם
בלתי
שלמי
הבריאה;
ולזה
יהיה
דינם
דין
ההיזק
אשר
יהיה
באברי
הגוף
,
כי
הם
כמו
אבר
מאברי
אמם.
ואחר
כן
באר
דין
ההיזק
אשר
יהיה
באברי
הגוף
בישראל
(ראה
שם
,
כד
-
כה)
,
כי
הם
למטה
מהוְלדות
,
כי
הולדות
יש
להם
כח
ואפשרות
להיות
בריאה
שלימה
,
ואין
הענין
כן
באברי
הגוף.
ואחר
כן
באר
דין
ההיזק
שיהיה
באברי
הגוף
בעבד
כנעני
(ראה
שם
,
כו
-
כז)
,
להיותו
למטה
מישראל
,
כמו
שבארנו
במה
שקדם.
ואחר
שהשלים
לזכור
דיני
מיני
החבלות
שיעשה
האדם
בזולתו
,
שב
לזכור
דיני
מיני
החבלות
שיעשה
ממון
האדם
בזולתו.
והחל
מהיותר
קשה
שבזה
הסוג
,
והוא
שימית
שורו
איש
או
אישה
מישראל
(ראה
שם
,
כח
-
לא).
ואחר
כן
הודיע
איך
יהיה
דינו
אם
המית
שורו
עבד
כנעני
(ראה
שם
,
לב)
,
להיותו
למטה
מישראל
,
כמו
שקדם.
ואחר
כן
באר
דיני
ההיזק
שיגיע
מממון
האדם
לממון
חברו;
וזכר
בזה
דיני
הבור
(ראה
שם
,
לג
-
לד)
והשור
(ראה
שם
,
לה
-
לו)
וההבער
(ראה
שמ'
כב
,
ד)
והאש
(ראה
שם
,
ה)
שהגיע
היזק
מהם.
והנה
הזכיר
תחלה
דין
הבור
,
לפי
שאין
דרכו
לילך
ולהזיק
,
והיה
לחושב
שיחשוב
שיהיה
בעל
הבור
פטור
מהיזיקיו
,
לפי
שהתחלת
זה
ההיזק
הוא
בבעל
חי
ההולך
שם
,
כי
הוא
הולך
מפני
הטבע
אשר
בו
וזה
גרם
לו
להִנָזק
בבור.
והנה
חייבתהו
התורה
באלו
ההיזקים
לפי
שהוא
מורגל
שתלכנה
הבהמות
ברשות
הרבים
,
וזה
שהמציא
להם
תקלה
הוא
כאלו
הזיקם
בידים.
ולזה
פטור
על
הבור
ברשות
המזיק
,
ופטור
גם
כן
על
הכלים.
ואחר
כן
זכר
דין
נזקי
השור
,
לפי
שאין
דרכו
להזיק
בכמו
זה
האופן
כאשר
היה
תם
,
והיה
לחושב
שיחשוב
,
שלא
יהיה
אָשָם
לבעלים
בזה
הנזק
ויהיו
פטורין.
ולפי
שנזקי
השן
יחשב
בהם
שיהיו
כמו
גנבה
,
הקדימה
התורה
לזכור
דין
הגנבה
(ראה
שמ'
כא
,
לז
-
כב
,
ג)
,
שלא
יחשוב
חושב
שיהיה
שוה
עונש
הגנבה
לעונש
נזקי
השן.
ואחר
כן
זכר
דין
נזקי
השן
והרגל
(ראה
שמ'
כב
,
ד);
וחייב
בהם
ברשות
הנִזָק
לבד
,
כי
ברשות
הרבים
יש
לבהמה
רשות
להלך
ואין
לבעל
הפירות
רשות
להניח
שם
פירותיו.
ולזה
לא
יתחייב
בעל
הבהמה
אלא
כשהלכה
הבהמה
במקום
שאין
לה
רשות
להלך
,
והיה
רשות
לבעל
הפירות
להניח
שם
פירותיו
,
כשלא
שמר
הבהמה
ההיא
כראוי;
לפי
שיש
לבהמה
התחלה
בעצמה
ללכת
באשר
תמצא
הפירות
לאכלם
ולהזיק
הדברים
בהלוכה
,
כשלא
ימנעוה
מזה.
ואחר
כן
זכר
דין
נזקי
האש
(ראה
שם
,
ה)
,
שהם
כאלו
הזיק
בעל
האש
בידים;
כי
כשנבער
האש
,
יש
לו
התחלה
בטבע
שיתפשט
בכל
המקומות
אשר
אפשר
שיאחז
בהם
,
ואי
אפשר
לו
מזולת
שימשך
בהם
,
אם
לא
ימנעהו
מונע.
ואין
הענין
כן
בנזקי
השן
,
כי
אינו
חיוב
לכת
הבהמה
למקום
הפירות
כשלא
ישמרנה
כחיוב
הליכת
האש
כאשר
אפשר
שימשך
בו;
וזה
מבואר
בנפשו.
ולזה
יתחייב
על
האש
בחמשה
דברים
,
אם
הזיק
אדם;
מה
שאין
כן
אם
הזיקו
ממונו
,
כמו
שור
ובור
והדומה
להם
.
ואחר
שהשלים
לזכור
מה
שיגיע
בו
נזק
מהאדם
או
מממונו
לזולתו
בידים
,
בא
להזכיר
הנזקים
שיגיעו
מהאדם
לזולתו
בממונו
לא
בידים
,
אבל
בעבור
שלא
שמר
כראוי;
וזכר
בזה
דיני
השומרים
על
מדרגותיהם
(ראה
שם
,
ו
-
יד).
והנה
סבת
הסדור
הבא
בזכירתם
מבוארת
מדברינו
במה
שקדם
(שם
,
יד).
ואחר
שהשלים
זה
,
בא
לזכור
ההיזק
שיגיע
מהאדם
לזולתו
,
שיהיה
בו
הנאה
לכל
אחד
מהחלקים.
ולזה
באר
דיני
המפתה
(ראה
שם
,
טו
-
טז)
,
כי
הוא
הזיק
לאבי
הנערה
,
והיה
בְּזה
הפּוֹעַל
הנאה
לפועֵל
ולמקבל.
והמשיך
לזאת
המצוה
ענין
הכשוף
(ראה
שם
,
יז)
וגלוי
ערות
הבהמה
(ראה
שם
,
יח)
ועבודת
עבודה
זרה
(ראה
שם
,
יט)
לסבה
שזכרנו
במה
שקדם
(שם
,
יז
-
יט).
ואחר
זה
בא
לזכור
ההיזק
שיגיע
מהאדם
לחברו
במה
שלא
יוכר
היותו
נזק
,
כמו
שיכאיב
לבו
בדבריו
,
או
שיזיקהו
בממון
באופן
שיחשב
שכבר
נעשה
ברצונו
ושאין
בזה
פשע
,
כמו
האונאה
במקח
וממכר
והרבית
שישתעבד
בו
הלוה
(ראה
שם
,
כ
-
כו).
והנה
זכר
הגר
תחלה
(ראה
שם
,
כ)
ואחר
כן
האלמנה
והיתום
(ראה
שם
,
כא
-
כג)
ואחר
כן
העני
(ראה
שם
,
כד)
-
לסבה
שזכרנו
במה
שקדם
(שם
,
כ).
ואחר
כן
זכר
מה
שיעשה
האדם
כנגד
זולתו
בדבריו
או
בממון
והוא
לא
ירגיש
בו
,
כמו
שיקלל
האדם
המנהיגים
וראשי
העם
בזולת
ידיעתם
(ראה
שם
,
כז);
או
שיאחר
המתנות
אשר
ראוי
שיתנם
לכהנים
או
למי
שידמה
להם
(ראה
שם
,
כח
-
כט)
,
וכלל
בזה
שלא
יקדימם
יותר
מן
הראוי
באופן
שלא
יזיק
לכהן
,
ולזה
חוייב
להטפל
בבכור
שבעת
ימים
(ראה
שם
,
כט).
ואחר
כן
זכר
דיני
מה
שיעשה
האדם
כנגד
עצמו
במה
שלא
ירגיש
שיגיעהו
נזק
בו
,
כמו
אכילת
הבשר
חוץ
למחיצתו
או
אכילת
הטרפה
(ראה
שם
,
ל).
והנה
אלו
הנזקים
הם
מתיחסים
לנזקים
שיהיו
בדבור
ובממון
שלא
יורגש
בהם
,
אבל
יחשב
באלו
שיגיע
בהם
תועלת
והנאה.
והנה
ההיזק
שיגיע
מאכילת
הבשר
חוץ
למחיצתו
הוא
,
שזה
יהיה
סבה
אל
שתעלם
ממנו
הסבה
אשר
בעבורה
צוה
השם
יתעלה
שלא
יאכל
זה
הבשר
כי
אם
תוך
זה
הגבול.
ואחר
כן
זכר
דיני
מה
שיעשו
הדיינין
שלא
יחשבו
להם
פשע
בזה
,
אשר
אולי
יהיה
סבה
להגעת
ההזקים
באנשים
בגוף
או
בממון.
ולזה
הזהיר
,
שלא
ישמעו
דברי
בעל
דין
אחד
שלא
בפני
חברו;
ושלא
יניחו
הרשע
ואיש
החמס
להעיד
,
כי
אולי
יעיד
שקר
(ראה
שמ'
כג
,
א);
ושלא
לדון
להריגה
אם
לא
היו
המחייבין
יותר
על
המזכין
שנים
או
יותר;
ושיגיד
כל
אחד
מהדיינין
דעתו
ולא
יעלימהו;
ושיטו
אחרי
רבים
בממון
או
לזכות
בדיני
נפשות
(ראה
שם
,
ב).
וצוה
שלא
יהדר
דל
בריבו
(ראה
שם
,
ג)
,
כי
בזה
הענין
יעשה
הדיין
עול
ויחשוב
לעשות
מצוה;
וכן
אם
יטה
משפט
האיש
הרשע
(ראה
שם
,
ו).
וכבר
הפסיק
בזה
בזכירת
הֲשָבַת
אבדת
הרשע
ופריקת
המשא
מעל
בהמתו
(ראה
שם
,
ד
-
ה)
,
כי
גם
בזה
יחשב
לעשות
טוב
ויעשה
רע
אם
יִמָנַע
מזה.
ואחר
זכר
שמי
שנצטדק
בדין
בדיני
נפשות
לא
נשיב
דינו
אחור
לחייבו
,
כי
בזה
נחשוב
לעשות
יושר
-
והרחיקתנו
התורה
מזה
,
כי
ראוי
שנתרחק
מהריגת
הנפשות
אם
לא
יביאנו
ההכרח
אל
זה;
ואחר
שיש
בכאן
סבה
יתכן
שנפטרהו
בה
,
אין
ראוי
שנשיב
דינו
אחור
לחייבו
(ראה
שם
,
ז).
ואחר
זה
הזהיר
שלא
יקח
הדיין
שוחד
(ראה
שם
,
ח)
,
אפילו
שלא
להטות
הדין;
ושלא
ילחץ
הגר
(ראה
שם
,
ט)
למאסו
אותו
,
כי
זה
כולו
יהיה
סבה
שיעות
הדין
והוא
לא
ישער.
ואחר
שהשלים
לזכור
דיני
מיני
ההזקים
שיגיעו
מהאדם
לחברו
בכל
אופניהם
,
שב
להזכיר
מה
שיוכלל
בדבור
"זכור"
(שמ'
כ
,
ח
-
יא)
,
כמו
השביעית
(ראה
שמ'
כג
,
י
-
יא)
והשבת
(ראה
שם
,
יב);
ובאר
שבזה
תועלת
במדות
להטיב
לעניים
ולהיות
מנוחה
לבעלי
העמל
,
ובזה
תועלת
גם
כן
בהשגת
השם
יתעלה
,
כמו
שבארנו
במה
שקדם
(שמ'
כג
,
יב).
ולזה
הזהיר
בזה
המקום
מההשבע
בשם
עבודה
זרה
ומקריאת
האנשים
לעבדה
(ראה
שם
,
יג)
,
להעיר
כי
יש
באלו
המצות
הערה
להרחיק
האדם
מעבודה
זרה.
ולזאת
הסבה
היתה
גם
כן
מצות
החגיגה
ברגלים
והראייה
(ראה
שם
,
יד
-
יז)
,
כי
בָּזה
הַיְשרה
להשיג
השם
יתעלה
,
כמו
שזכרנו
(שמ'
כג
,
יז).
ולזכירת
יציאת
מצרים
,
אשר
בה
מההישרה
להשיג
השם
יתעלה
מה
שלא
יעלם
,
צוה
שלא
נזבח
על
חמץ
דם
הפסח
ושלא
נלין
אמורי
שלמי
חגיגה
עד
הבקר
(ראה
שם
,
יח)
-
לכבוד
השם
יתעלה
,
מפני
היותם
קריבים
לו
,
וראוי
שיקריבום
לו
בעת
היותם
יותר
נבחרים.
וצוה
להביא
ראשית
בכורי
האדמה
בית
יי'
ושלא
נבשל
גדי
בחלב
אמו
(ראה
שם
,
יט)
,
כי
כל
אלו
הם
תחת
דבור
"זכור"
באופן
-
מה
,
כי
יש
בהם
תועלת
במדות
ובדעות.
וצוה
גם
כן
אחר
זה
שלא
נמרה
פי
הנביא
(ראה
שם
,
כ
-
כא)
,
כי
בשמיעה
אל
דבריו
תועלת
במדות
ובדעות
,
וכאלו
היתה
זאת
המצוה
תחת
דבור
"זכור"
מזה
הצד
.
ואחר
כן
הזהיר
מעבוד
עבודה
זרה
,
וצוה
לאבד
עבודה
זרה
ומשמשיה
(ראה
שם
,
כד)
,
והוא
תחת
דבור
"לא
יהיה
לך"
(שמ'
כ
,
ג).
ואחר
כן
צוה
לעבוד
השם
יתעלה
(ראה
שמ'
כג
,
כה)
והוא
תחת
דבור
"אנכי"
(שמ'
כ
,
ב).
(התועלות
לשמ'
כד
,
א
-
יח
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג).