תנ"ך - ואתה תצוה׀ את־בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: (שמות פרק כז פסוק כ)

טקסט וניקוד:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה׀ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות פרק כז פסוק כ)

טקסט בלבד:

ואתה תצוה׀ את־בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד: (שמות פרק כז פסוק כ)

תיקון קוראים:

ואתה תצוה׀ את־בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד: (שמות פרק כז פסוק כ)

תרגום אונקלוס:
וְאַתּ תְּפַקֵיד יָת בְּנֵי יִשׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָך מְשַׁח זֵיתָא דָכיָא כָּתִישָׁא לְאַנהָרָא לְאַדלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא :

עין המסורה:
ואתה תצוה - ב': *שמ' כז , כ; יהו' ג , ח. ויקחו - ו' רפין: ראה שמ' כה , ב. זך - ב' (בקמץ): שמ' כז , כ; וי' כד , ב. למאור - ג' , ב' מלא (בסיפרא): שמ' כה , ו; כז , כ; לה , ח. להעלת - ב' בתורה: *שמ' כז , כ; וי' כד , ב.

מסורה גדולה:
ואתה תצוה ב' ואתה תצוה את בני ישראל ואתה תצוה את הכהנים. ויקחו ו' רפ' ויקחו לי תרומה ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבת ויקחו אליך שמן זית זך ויקחו אליך פרה אדמה ויקחו נא. להעלת ב' בתור' וסימנהון ואתה תצוה את בני ישראל צו את בני ישראל.

מסורה קטנה:
ואתה תצוה - ב'; ויקחו - ו'; זך - ב'; להעלת - ב' בתו'.

רש"י:
ואתה תצוה. זך - בלא שמרים , כמו ששנינו במנחות (פו , א): מגרגרו בראש הזית. כתית - הזיתים כותש במכתשת , ואינו טוחנן בריחים , כדי שלא יהו בו שמרים; ואחר שהוציא טיפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן , ושמן השיני פסול למנורה וכשר למנחות , שנאמר: כתית למאור , ולא 'כתית למנחות' (ראה מנחות פו , א). להעלות נר תמיד - מדליקו עד שתהא שלהבת עולה מאליה. תמיד - כל לילה ולילה קרוי 'תמיד'; כמו שאתה אומר "עולת תמיד" (במ' כח , ו) , ואינה אלא מיום אל יום. וכן במנחות חבתים: "תמיד" (וי' ו , יג) , ואינה אלא "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (שם). אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים (שמ' כה , ל) - משבת לשבת הוא.

רשב"ם:
ואתה תצוה - למעלה הוא אומר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמ' כה , ב) - לפי שעה , לצורך המשכן; אבל כאן , שציווי זה לכל הדורות , לתת שמן למאור לכל שנה ושנה , לכך הוא אומר: ואתה תצוה - שינה הלשון , לפי שכל לשון 'צוָאה' לדורות היא; וכן הוא אומר ב'תורת כהנים' (צו פרשת א , א) וב'סיפרי' (ספ"ב א) , כי כל לשון 'ציווי' אינו אלא מיד ולדורות. זך - בלא שמרים; הזתים כתושים במכתשת (ראה תנח' תצוה ח) , כי הטחונים בריחים אינו זך כל כך.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
פרשת ואתה תצוה. טעם תצוה - מצוה על הציבור לתת תמיד שמן זית; וכן "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במ' כח , ב). יש אומרים (ראה רש"י) , כי זך - תואר השמן. ולפי דעתי , שהוא תואר הזית , שיהיה מובחר; והעד , שיש אחריו כתית - גם הוא תואר , מגזרת "וכתות" (וי' כב , כד). וטעם להעלות - בעבור שמנהג אור הנר להעלות להב , כי הוא מגזרת האש.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
ואתה תצוה - אזכיר בתחלה טעם לדבק כל הפרשה: כי כאשר השלים לספר כלי הקדש , והפרכת והמשכן והאהל והמכסה , ומזבח העולה והחצר והמסך , החל לפרש משרתי המשכן , ומה היא עבודתם בעצמם , אין זר אתם (ע"פ מ"א ג , יח). והחל , שיעלו נרות המנורה , והחל שיעלו הנר בשמן זית , לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראוים להיותם נִכָּרים ונבדלים במשפחתם גם במלבושיהם. והזכירם הכתוב זה אחר זה (ראה שמ' כח). ואחר כן הזכיר , שהם חייבים ללמֹד שבעת ימי המלואים (ראה שמ' כט) , שילמדם משה וירגילם; ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה , לא על מזבח הזהב , רק יקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה (ראה שמ' ל , י). וטעם ואתה תצוה - שהיא מצוה עולמית על הצבור , לתת תמיד שמן זית להעלות נר. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים (ראה שמ' לה , כז , כח) , כי הוא היה לשמן המשחה; רק לשמן המאור - חיוב הצבור הוא. יש מנהג במקומות ששם זתים , שיבחרו הזית הזך , והטעם: הגרגרים שאין בהם עפוש או שנאכלה קצתם , וממנו יעשו שמן למאכל המלכים; על כן הזכיר הכתוב זך לפני כתית. למאור - לצרך האור בלילה. להעלות - להדליק הנרות. ועל מנורות שלמה כתוב "לבערם כמשפט" (דה"ב ד , כ). וטעם תמיד - כל לילה ולילה. ויש מלת 'תמיד' קשה מזאת: "והיה על מצחו תמיד" (שמ' כח , לח) - כאשר תושם המצנפת על ראשו , לעולם ישימו עליה ציץ נזר הקדש (ראה שמ' כט , ל - לא).

ר' יוסף בכור שור:
ואתה תצוה. ויקחו אליך שמן זית זך כתית - לפי שאמר סתם "שמן למאור" ב'ויקחו לי תרומה' (שמ' כה , ו) , פירש בכאן אי זה שמן , שלא יביאו אלא זך כתית; ופירש מה יעשו ממנה , ומי מדליק את המנורה.

רמב"ן:
אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה - בעבור שאמר במשכן תמיד 'ועשית' , והוא בצווי , אמר בכאן: ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך שמן המאור. כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר , רק אם היה אצלם משמרת; והנשיאים הביאוהו (ראה שמ' לה , כח). וטעם אליך - שיובא לפניו , והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי; וכן "צו את בני ישראל ויקחו אליך [שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"] (וי' כד , ב). וטעם "מאת בני ישראל" (להלן , כא) - שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל מאשר ימצא בידם , כמו שאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמ' כה , ב). וכן אמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך..." (שמ' כח , א) - כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת , "ועשית להם בגדי קדש" (שם , ב) - בצווי לחכמים העושים במלאכה , כדרך כל מלאכות התבנית (ע"פ דה"א כח , יט); וכן "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" (שמ' כח , ג) - שידבר עמהם הוא עצמו , כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר "ואתה הקרב... ועשית" , הוצרך לפרש "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" - כי בצווי יעשו הבגדים , כשאר המלאכה אשר יאמר בה "ראה קראתי בשם בצלאל" וגו' (שמ' לא , ב). להעלות נר תמיד - 'כל לילה ולילה' קרוי 'תמיד'; כמו שאתה אומר "עולת תמיד" (במ' כח , ו) , ואינה אלא מיום ליום; וכן במנחת חביתים נאמר "תמיד" (וי' ו , יג) , ואינה אלא "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (שם). אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים (וי' כד , ח) הוא משבת לשבת. לשון רבנו שלמה; ומדרש רבותינו אינו כך , אלא כך שנינו ב'סיפרי' (ספ"ב נט): "יאירו שבעת הנרות" (במ' ח , ג) - שומע אני שיהו דולקים לעולם? תלמוד לומר: "מערב עד בקר" (וי' כד , ג); אי "מערב עד בקר" , יכול שיהו דולקים מערב עד בקר ויכבם? תלמוד לומר: "יאירו שבעת הנרות"; הא כיצד? "יאירו שבעת הנרות" מערב עד בקר , "לפני יי' תמיד" (שם) - שיהא נר מערבי תדיר , שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. וב'תורת כהנים' (אמור פרשתא יג , ז) נמי כך אמרו: להעלות נר תמיד - שיהא נר מערבי תדיר. וקתני התם: מְצָאוֹ שֶכָּבָה , מדשנו ומדליקו ממזבח העולה; דאפילו ביום נמי מדליק נר מערבי , לפי שהוא תמיד - לעולם. ובמסכת תמיד (ג , ט) שנינו כך: מי שזכה בדישון המנורה , נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים - מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן; מצאן שֶכָּבוּ - מדשנן ומדליקן מן הדולקין , ואחר כך מדשן את השאר. וסתם משנה זו שנויה כדברי רבי , שאמר בנרות (מנחות צח , ב): 'מזרח ומערב היו מונחין'. ולדעתו נר מערבי הוא השני , ונקרא 'מערבי' לפי שהוא מערבי לראשון; ולפי שהוא צריך להדליק נר מערבי לקיים בו "לפני יי' תמיד" , צריך להדליק המזרחי , שאין השני נקרא 'מערבי' עד שיהא זה מזרחי אצלו. אבל לדברי האומר (שם): 'צפון ודרום' , נר מערבי הוא האמצעי שבגופה של מנורה , והוא לבדו מדליק בבקר. ועל הכלל: לפני יי' תמיד - בנר מערבי , שהוא דולק תמיד , ביום ובלילה.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
כתית - הרצון בו לפי הוראת הגדר , שיהיו כותשים הזתים ויתנום בסל , והשמן היורד מאליו בזולת טעינה כלל הוא כשר למאור , והוא השמן היותר נבחר למאור (ראה משנה מנחות ח , ד). וראוי שתדע , כי למאור נדקדק בשמן זית שיהיה כתית , אבל לא נדקדק בזה בשמן מנחות , שנאמר: כתית למאור - באר בזה , כי למאור לבדו הוא שנקפיד בזה. ומזה המקום יתבאר , כי מה שאמרה התורה בשמן המנחות שיהיה "כתית" (שמ' כט , מ; במ' כח , ה) אינו לעכב , אבל למצוה מן המובחר (ראה משנה מנחות ח , ה). להעלות נר תמיד - למדנו מזה , שצריך שידליק הפתילה באופן שיוכל לעלות הנר תמיד , שתהא שלהבת עולה מאליה (ראה שבת כא , א). ויחוייב מזה גם כן , שצריך שישימו בנרות המנורה מהשמן בדרך שיתכן בו שיעלה הנר מהדלקה להדלקה , שהיא בערב ובבקר , כמו שהתבאר בסוף זאת הפרשה (שמ' ל , ז - ח). ומה שאמר בכאן יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר - אין הרצון בו שלא ידליקו המנורה כי אם בערב ולא תעלה נר ביום , אבל הרצון בו שישימו בנרות המנורה מהשמן בשעור שיספיק מערב עד בקר (ראה מש"ת תמידין ג , יא - יב). והנה אמרה התורה מערב עד בקר ולא אמרה 'מבקר עד ערב' - לפי שיָמֵינו הם מתחילין מהערב , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"מ שמ' יב , ב). ולזה אין מחנכין המנורה אלא בערב (ראה משנה מנחות ד , ד) , כי הלילה קודמת ליום בימים התוריים. ועוד , כי מה שהולך במדרגת החסרון במה שתעיר עליו המנורה קודם בזמן למה שהולך במדרגת השלמות מצד מה שתאיר לצד קדש הקדשים; וזה מבואר מדברינו בפרשה הקודמת (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). ולזאת הסבה היתה נקראת ההדלקה אשר בבקר 'הטבה' , כי היא כאלו היא מהדלקת הערב , אלא שענינה הולך במדרגת השלמות ממנה. והנה רצתה התורה שתהיה הדלקת היום האחד נעשית בשני פעמים , כמו שהיו שתים עשרה החלות אשר על השולחן בשתי מערכות , כמו שבארנו הסבה בזה במה שקדם (שם). והנה המצוה הזאת היא להעלות הנר בין הערבים , ולהיטיב הנרות בבקר (ראה שמ' ל , ז - ח). ולפי שהנר האמצעי הוא שרש לשאר הנרות , כמו שבארנו במה שקדם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט) , הנה אם כבה הנר האמצעי לא נדליק אותו משאר הנרות; ואולם אם כבה אחד משאר הנרות , מדליקים אותו מחברו בשנמשיך הפתילה עד הנר שכבה (מש"ת תמידין ג , יג - יד) , כי הם יקחו אורם קצתם מקצת , כמו שבארנו במה שקדם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). מחוץ לפרכת אשר על העדות - הרצון בו: 'אשר אצל העדות' , כי לא היתה הפרכת על העדות.

תועלות לרלב"ג:
(תועלות לפרשת 'תצוה') (תועלת כללית; שמ' כז , כ ואילך) ואולם התועלת המגיע מאלו הדברים הנכללים בזאת הפרשה , מענין חלקי המשכן וכליו והעובדים בו , הוא ממה שלא יקשה לעמוד עליו עם מה שקדם לנו מהדברים בזה. וזה , שהדלקת המנורה בערב ובבקר בשמן זית זך כתית , באופן שיעלה נר תמיד , כבר התבאר התועלת המגיע בזה במה שקדם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט); עם שבזה מן ההדור והכבוד לבית קדשי הקדשים מה שלא יעלם , כמו שזכר הרב המורה (מו"נ ג , מה). והתועלת המגיע בהיות הכהנים ממשפחה מיוחדת , ולא עבר זר בתוכם (ע"פ איוב טו , יט) , יתבאר ממה שאומר; וזה , שכבר הקדמנו שהתועלת במקדש ובעבודה הנעשית בו היתה להיישיר האנשים להשיג השם יתעלה לפי מה שאפשר; והנה לרבוי המונעים ולקושי אשר בהגעת כמו זאת ההשגה , התחכם השם יתעלה שתהיה שם משפחה מיוחדת , יהיה כל השתדלותה בהשלמת השכל , ולא תצטרך אל שיהיה לה טרדה באסיפת הקנינים; כי זאת המשפחה , עם התמדתה בעיון , יִגלו לה הרבה מסודות המציאות , וכל שכן עם מה שהיישירה אותם התורה לזאת ההשגה בעניני בית המקדש ובעבודה הנעשית בו. ולפי שלא היה אפשר שיהיו כל ישראל פנויים ממלאכה , חוייב שישוב זה הענין אל משפחה מיוחדת , והנשארים היו עושים מלאכתם , יזונו ממנה הם וזאת המשפחה , במה שיתנו להם מהמתנות לפי מה שהגבילה התורה. והנה בחר השם יתעלה שבט לוי מבין שאר השבטים , להיותו היותר נבחר מהם מלידה ומבטן ומהריון (ע"פ הו' ט , יא); וממנו בחר באהרן ובזרעו , להיותו מהמשפחה היותר נבחרת מכל משפחות הלוי , והיותר מוכן אל השלמות. ולא היתה הכהונה לבני משה , לפי שלא היה יחסם שלם מצד אמם , כי היא היתה מדינית. ובהפך זה היה זרע אהרן , כי אמם היתה ממשפחה נבחרת מאד , ולזה ספרה התורה יחסה , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"פ שמ' כו , יד - כד). וכבר בארה התורה כי הכונה היא בכהונה לזה התכלית שזכרנו , ולזה אמרה על שבט לוי , וביחוד על משפחת הכהנים: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דב' לג , י) , ואמר הנביא: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מל' ב , ז). ובזה גם כן תועלת אחר , וזה , כי השם יתעלה , להיותו אחד , רצה שלא תהיה זאת העבודה נעשית לו כי אם במקום אחד ועל יד משפחה אחת; בהפך מה שהיו עושים עובדי עבודה זרה , שהיו עובדים אלהיהם בכל עריהם , כמו שאמר "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה" (יר' ב , כח). והנה נצטוו שיהיו להם בגדים מיוחדים בעת העבודה , יהיו להם לכבוד ולתפארת , כי בזה מההדור והכבוד לשם יתעלה מה שלא יעלם; עם שזה יהיה סבה שתתבודד מחשבתם בשם יתעלה בעת העבודה ולא ישלחו מחשבתם בענינים אחרים , לראותם כי הם אינם עתה במדרגה שהיו קודם השתדלותם בעבודה , בשכבר נכנסו בגבול הקדושה הנפלאה בלבשם אלו הבגדים. ובבגדי כהן גדול - עם אלו התועלות - תועלות אחרות; וזה , כי מפני שההשגחה האלהית תִלָוה לדבקים בשם יתעלה , לשמרם מהרע הנכון לבוא עליהם ולהיישירם אל הטוב הראוי שיבא להם במה שיודיע להם מהעתידות - כמו שבארנו בשני מ'ספר מלחמות יי'' (פרק ה) ובביאורנו לספר איוב - והיה בלתי אפשר שתִלוה כמו זאת ההשגחה הנפלאה כי אם לאנשים מעטי המספר , הנה התחכם השם יתעלה להיישיר הנכבד שבזאת המשפחה הנבחרת אל שתגיע לו ידיעת העתידות בעניני ישראל הכוללים , כדי שתדבק לישראל זאת ההשגחה הנפלאה באמצעותו. ולזה היו שמות שבטי ישראל כתובים באפוד ובחשן , כדי שתשוטט מחשבת הכהן בהם תמיד בצד שיכללם. והיו שם האורים והתומים - להיישיר הכהן , שרוח הקדש שורה עליו , אל שתגיע לו הנבואה באלו הענינים שישאלוהו ממי ששוטטה מחשבתו בהם; ולהעיר לבו להתבונן בענין אלו הבגדים , כדי שיגיע לו מהם התועלת המכוון , היו במעיל האפוד הפעמונים ההם להשמיע לו קולם , כדי שיִקץ משנת ההתרשלות וישים כל כונתו בענין אלו הבגדים. והנה היה מעיל האפוד מתכלת - להיות עינו כעין הרקיע אצל ראוּתנו , כמו שזכרנו במה שקדם (שמ' כח , לב). והיו בחשן אלו האבנים היקרות המתחלפות - להיישיר אל הגעת הנבואה , כי הנביא יצטרך לו השתדלות - מה להעיר כחותיו באופן שיגיע לו ההתבודדות הראוי , ולזה אמר אלישע ברצותו שתגיע לו הנבואה: "ועתה קחו לי מנגן" (מ"ב ג , טו); ואפשר שבאלו האבנים היה כח להרחיב הלב ולעורר הכח הדמיוני והשכל באופן שיתיישר להגעת הנבואה. וכבר נתבאר זה הענין באבן אחלמה , לפי מה שהעידו קצת הקודמים (ראה שרשים: 'חלם') ממנה; וכן הענין - לפי מה שאחשוב - בשאר האבנים , עם מה שהיה בזה מן הכבוד וההדור לשם יתעלה. והנה היו האפוד והחשן מארבעת מינין אלו שהיו מהם יריעות המשכן והפרכת - להעיר על מציאות הצורות באלו הענינים השפלים , שמספרם ארבעה , כמו שזכרנו במה שקדם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). והיה חוטן כפול ששה וחוט של זהב כפול בתוכם - להורות על ששת ההתחלות אשר לנמצאות , שכבר יש להם התחלה קודמת להם , מתחלפת במדרגה להם תכלית החלוף , במשל התחלף חוט הזהב לחוטי התכלת ושאר המינין בכבוד ובקיום; והוא העולם המושכל , אשר התחלתו הוא השם יתעלה. וזה התועלת בעינו יגיע במצות שבת ובענין השמִטה , כמו שזכרנו במה שקדם (ראה תועלות לפרשת 'יתרו' חלק שלישי תועלת י). והנה התועלת במה שנכתב בציץ "קדש ליי'" (שמ' כח , לו) הוא להעיר , שאלו הבגדים הם כולם להעיר אל השגת מה שהוא קדש ליי' , והם הצורות השופעות ממנו. ואולם התועלת המגיע בנשאו עון הקדשים על האופן שזכרנו (ראה פירושו לשמ' כח , לז - לח) הוא מבואר; וזה , כי בזה יִשלם התקון המכוון בעניין הקרבנות. וזה , שאם היתה טומאת התהום מפסדת הקרבנות , כבר יקרה בזה מהקלקול בענין טהרת המצורע והזב והזבה והיולדת ומה שדומה להם , שישארו בלתי שלמי הטהרה לאכול קדשים ולבא למקדש , ויגיע בזה מההפסד , כשתוָדע זאת הטומאה אחר זמן ארוך , מה שלא יעלם; וכל שכן שיגיע מזה הפסד נפלא בקרבנות הבאים לכפרה , וזה מבואר מאד. ולפי שכבר אפשר שנִטמא הדבר הקרב ולא נוֹדע , ויגיע בזה כמו זה ההפסד , הנה היה הציץ נושא עון הקדשים , על האופן שזכרנו (שם). ואולם היה הבדל בזה בין המקריב ובין הקרב; כי אינו מְרַצה במקריב כי אם על טומאת התהום , והיא הטומאה שלא נודע ענינה לשום אדם; והוא מְרַצה בקָרב גם על הטומאה הידועה , כשלא נודעה קודם ההקרבה , לפי שכבר יתכן שישמר המקריב מענין הטמאות יותר ממה שישמר מהם הדבר הקרב , וזה מבואר בנפשו. ולזה אין ראוי לכהן להטמא בשוגג בטומאה ידועה לזולתו , כי הוא ראוי שיפליג החקירה בזה; ואולם הדבר הקרב יגעו בו רבים , ואי אפשר בו כמו זאת השמירה. ואולם התועלת במשיחת אהרן ובניו בשמן המשחה ובהקרבת הקרבנות עליהם לקדשם ולהכניסם בגבול הכהונה הוא מבואר; וזה , כי לא יתכן שיֵאמן שיֵעתקו כמו אלו האנשים מהיותם בלתי כהנים אל שיהיו כהנים בזולת רושם מוחש; עם שזה גם כן יביא במחשבתם שהם כמו בריאה חדשה , ויתקדשו מהפעולות הדמיוניות אשר היו מסובבים בהם. ובהקרבת הקרבנות היה תועלת אחר - כי בזה יכופרו חטאיהם , ויאות אחר זה שיכפרו על ישראל , לא בעת היותם מלוכלכים בחטא , וזה מבואר מאד. (המזבחות:) והנה לא זכר עשיית המזבח הפנימי עם עשיית השולחן והמנורה , אך המתין לזכור עשייתו עד זכירתו עשיית המזבח החיצון - להורות שאלו שתי המזבחות יכוון בהם כוונה אחת בעינה , כי שניהם מורים על ההפסדים; אלא שהמזבח הפנימי מורה על הפסד האדם , אשר ישאר ממנו דבר בלתי נפסד והוא הנפש , ולזה היה מיוחד ענינו להקטרת הקטרת , כמו שזכרנו (שמ' ל , ב). והנה נשתתפו המזבח החיצון ומזבח הזהב והמנורה בּהשתמשות בהם בבקר ובערב; והנה הסבה בזה זכרנוה עם זכירתנו ענין המנורה ושולחן הזהב (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). ולפי שההויה יותר נכבדת מההפסד בכל המורכבים זולת האדם , היה שלא יתחנך המזבח החיצון כי אם בתמיד של שחר , כי טבע היום הוא נאות להויה , כמו שיתבאר למי שעיין ב'טבעיות'. ולפי שההפסד באדם שהשלים נפשו יותר נכבד לו מההויה , היה שלא יתחנך מזבח הזהב כי אם בקטרת של בין הערבים , כי טבע הלילה הוא נאות להפסד. ואמנם היה זה כן , לפי שההויה היא באדם לזה התכלית , בהפך הענין בשאר המורכבים. וכן הענין בהדלקת המנורה , כי היא תורה על ענין השגת השלמות לאדם באמצעות כלי הנפש המרגשת; עם שלזאת הסבה יאירו נרותיה לצד הכרובים. וראוי שתדע , כי ארון העדות היה לפאת מערב - כדי להרחיק מנתינת האלהות לשמש , כמו שעשו רבים מהקודמים שטעו בזה; ולזה היו אחוריהם אל השמש בהשתחוייתם אל היכל יי' בבקר , כי אז לבד היה מקום לטעות שיהיה האלהות לשמש , כי אורו אז הולך וָאור , בהפך מה שיהיה הענין בערב. ולזאת הסבה היו מכוונים שיהיו אחוריהם אל השמש בעת שחיטתם תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים , וסמכו זה למה שאמר "שנים ליום" (שמ' כט , לח) - רוצה לומר: לנגד היום , אשר סבתו השמש. ולזה היה נשחט תמיד של שחר בעזרה בקרן צפונית - מערבית , ותמיד של בין הערבים - בקרן צפונית - מזרחית. ולזאת הסבה היה גם כן שיהיה המדליק את המערכה בבקר באופן שיהיו אחוריו לצד המזרח , כמו שנזכור בגזרת השם במה שיבא (וי' ו , ה). ואולם שאר התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם שנים עשר: (ארבע תועלות ואחד עשר שורשים לפרשת 'תצוה' , חלק ראשון: שמ' כז , כ - כח , מג) התועלת הראשון הוא במצות , והוא מה שצוה להעלות נר המנורה בערב ובבקר. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם. ואולם שרשי זאת המצוה הם ארבעה: השרש הראשון הוא , שהשמן שהיו מדליקין בו את המנורה יחוייב שיהיה שמן זית זך כתית , באופן שתעלה המנורה נר תמיד. ולזה יחוייב , שיהיה בה מהשמן בשעור שיספיק להעלות נר מערב עד בקר , כי בזולת זה לא יִשלם שתעלה נר תמיד , כי כבר יכבה בלילה; ושערו חכמים שיהיה חצי לוג בכל נר. כבר נתבאר זה השרש בראשון מיומא (טו , א) ובעשירי ממנחות (פח , א - פט , א). ומזה המקום יתבאר , שהוא מחוייב שתהיה הפתילה נכונה אל שיתלקח בה השלהבת באופן שתהיה השלהבת עולה מאליה , כי בזולת זה לא ישלם לה שתעלה נר תמיד. כבר נתבאר זה בשני משבת (כא , א). השרש השני הוא , שאין מחנכין המנורה אלא בהדלקת נרותיה בערב , שנאמר "מערב עד בקר" (שמ' כז , כא) - למדנו מזה , שהדלקת הערב היא הקודמת. ולזה קרא בסוף הפרשה הזאת ההדלקה אשר תהיה בבקר 'הטבה' (ראה שמ' ל , ז) , והנה הטבת ההדלקה היא אחר ההדלקה בהכרח. כבר נתבאר זה השרש ברביעי ממנחות (נ , א). השרש השלישי הוא , שהטבת הנרות הוא דִשון הנר שכבה , בשיסיר הפתילה וכל השמן שבו וישים בו פתילה חדשה ושמן. והנה זה , עם שהוא מבואר בעצמו , למדנוהו גם כן מקל וחֹמר מדשון מזבח החיצון; וזה , שאם הקפידה התורה בזה במזבח החיצון - כל שכן שתקפיד בזה במה שהוא בקֹדש , כמו המנורה ומזבח הזהב. והנה היה משים זה "אל מקום הדשן" הנזכר בפרשת 'ויקרא' (א , טז). וזה מבואר מאד חיובו. כבר נתבאר זה השרש מעשירי ממנחות (פח , ב). השרש הרביעי הוא , שהדלקת המנורה יחוייב שיהיה מן האש אשר לפני יי' במזבח החיצון , רוצה לומר: מה שהיה ממנו כנגד קדשי הקדשים , כי ממנו יהיו לוקחין למזבח הקטרת , כמו שיתבאר בפרשת 'אחרי מות' (וי' טז , יב). ולזה הוא מבואר , כי בבקר , אם כבה הנר האמצעי , שהוא המערבי - אין מדליקין אותו משאר הנרות , כי הוא כמו שרש וראש להם , כמו שהתבאר (ראה פירושו לשמ' כה , לז) , אך ידליקוהו ממזבח החיצון. ואמנם אם כבו שאר הנרות - מדליק האחד חברו. כבר נתבאר זה השרש בשני משבת (כב , ב). התועלת השני הוא במצות , והוא מה שצוה לעשות לכהנים בגדי קדש לכבוד ולתפארת; והם לכהן הדיוט ארבעה , הם: כתנת ומגבעת ואבנט ומכנסים; ולכהן גדול - שמנה , והם: חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ , מצנפת ואבנט ומכנסים וציץ. והקפידה התורה בזה , עד שלא שמה אותם במדרגת כהנים אלא כשהיו עליהם אלו הבגדים , שנאמר "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך" וגו' (שמ' כח , ב; ראה שם , ד); "וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם" (שמ' כט , ט) - מגיד לך הכתוב , שבזולת זה לא יהיה להם כהונה. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה התבאר מדברינו במה שקדם (ראה לעיל , תחילת התועלת הכללית: והנה נצטוו...). ואולם שרשי זאת המצוה הם שבעה: השרש הראשון הוא מבואר מצד הוראת הגדר , והוא איכות עשיית אלו הבגדים. והנה , בגדי כהן הדיוט היו מפשתן שחוטו כפול ששה , זולת האבנט , שהיה מצמר ופשתים והוא היה מעשרים וארבעה חוטין , ששה של פשתן ושמנה עשר משלשה מיני צמר , שהם: תכלת וארגמן ותועלת שני. וכולם היו מעשה רוקם , לא מעשה מחט , אבל מעשה אורג; וזה כלו שוה באלו הבגדים בבגדי כהן גדול ובבגדי כהן הדיוט. כבר נתבאר זה בפרשת 'אלה פקודי' , שנאמר "ויעשו את הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר. ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן" וגו' (שמ' לט , כז - כט). כבר נתבאר זה כולו משביעי מיומא (עא , ב - עב , ב). והנה היו המכנסים מראש המתנים ועד סוף הירכים , כדי שיכסו בשר הערוה , שנאמר "לכסות בשר ערוה" (שמ' כח , מב). כבר נתבאר זה בשני מנדה (יג , ב). והציץ של כהן גדול לא היה אלא מול פניו , שנאמר "והיה על מצחו תמיד" (שם כח , לח); והיה על המצנפת , שנאמר "אל מול פני המצנפת יהיה" (שם , לז). ולזה הוא מבואר , שלא היה מקיף ראשו בכללות , אבל היה מגיע מאוזן לאוזן והיה נקשר בפתיל תכלת אחורי האזנים , שנאמר "ושמת אותו על פתיל תכלת" (שם). והנה היה זה טס רחב שתי אצבעות , והיה כתוב בו בשני שטין: 'קדש' מלמטה , 'ליי'' מלמעלה , להעיר על עליונות השם יתעלה על כל הדברים. כבר נתבאר זה בחוש לקצת רבותינו ז"ל (ראה סוכה ה , א). ואולם מלשון התורה יתבאר , שאם כתב 'קדש ליי'' בשטה אחת - כשר. כבר נתבאר זה בראשון מסוכה (ה , א) ובשני מגטין (כ , א). ואולם המעיל היה כלו תכלת , וחוטו כפול שנים עשר; וזה יתבאר מצד הוראת הגדר , ונתבאר כמו כן מן החוש. וחוטי שוליו - עשרים וארבעה , שמנה מכל מין , שנאמר בהן "משזר" בפרשת 'אלה פקודי' , שנאמר "רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שמ' לט , כד). והנה היו הרמונים בצורת רמונים שלא פתחו פיהן , ותלו אותן במעיל. ונתבאר מן החוש , ששלשים וששה פעמונים היו בכנף זה , וככה בכנף השנית , אצל כל רמון - פעמון זהב. כבר נתבאר זה בתשיעי מזבחים (פח , ב). והנה האפוד היה מעשרים ושמנה חוטין: ששה מכל מין ומין מארבעת המינין , וחוט של זהב באמצע , כמו שבארנו (שמ' כח , ו). והנה היה רחבו כרוחב גב האדם , והיה לאחוריו מתחת השחי עד הרגלים , וכמו שתי ידות יוצאות ממנו , שחוגר אותו בהן. כבר נתבאר זה בשביעי מיומא (עב , א). והנה החשן היה מעשרים ושמנה חוטין , כמו האפוד , והיה ארכו זרתים ורחבו זרת , וכופלו ויהיה זרת מרובע; ובו היו הארבעה טורים הנזכרים בתורה (שמ' כח , יז) , והיה כתוב בהם שמות השבטים בתולדותם; וקודם להם היו כתובים בו שמות האבות , והם 'אברהם יצחק ויעקב' , ואחריהם היה כתוב 'שבטי יה' , כמו שהתבאר זה מן החוש לקודמים מרבותינו ז"ל (ראה יומא עג , ב); וכבר התבארה הסבה בזה במה שקדם (ראה פירושו לשמ' כח , כט). ובארבע זויות החשן היו ארבע טבעות: בשנים מהם היה נתלה בשרשראות זהב , ובשתי הטבעות התחתונים היה נקשר בפתיל תכלת בשתי טבעות שהיו כנגד המקום ההוא מאחוריו. ותופר עליו שתי כתפות , יתחבר בהן החשן לאפוד. ובכל אחת מהכתפות היה אבן , היו בה ששה משמות בני ישראל כתולדותם; כאלו תאמר , שבאבן הימנית היה כתוב 'ראובן' בשטה אחת , ואחר כן היה כתוב 'שמעון' בשטה הראשונה מהאבן השמאלית , וכן על זה הדרך. ולא היו כותבין ששה מהשמות כסדר באבן הימנית והששה הנותרים באבן השמאלית; כי מפני שהיתה הכונה בזה שתתבודד מחשבת הכהן בענינים המשותפים לכל ישראל מצד מה שהם משותפים להם , היה שתהיה הכתיבה הזאת באופן שתחבר מה שבצד השמאל משמות השבטים למה שבצד הימין; כי הכהן , כשיתבונן באלו השמות בסדור לפי תולדות השבטים , יחוייב לו שיביט בימין ובשמאל בצד מערב; עם שכן היה סדור השבטים בחשן , רוצה לומר , שהיו שמות השמאל נמשכות לשמות הימין בכל אחת מהשטות. ולפי שדקדקה התורה , שיהיה מספר השמות שבצד השמאלי מן האפוד שוה למספר השמות שבצד הימני , היה נמשך מזה הדקדוק שהיה השִווּי נמצא בזה גם במספר האותיות , אחר שכבר היה זה אפשר , ולזה היו כותבין 'יהוסף' עם אות הה"א. כבר נתבאר זה בשביעי מסוטה (לו , א - ב). השרש השני הוא , שהכהנים הם כזרים אצל עבודה בעת שאין בגדי כהונה עליהם - כמו שבארנו בבאורנו לזאת הפרשה (שמ' כח , ג , ד) - והם ארבעה לכהן הדיוט ושמנה לכהן גדול. ולזה , אם היו בגדיהם יותר או פחות , או שהיה שם דבר חוצץ בין בשרם ובגדיהם - העבודה פסולה. כבר נתבאר זה בשני ובשלישי ובתשיעי מזבחים (יז , ב - יט , א; לה , א; פח , ב) ובשביעי מיומא (עא , ב). השרש השלישי הוא , שאלו הבגדים ראוי שיהיו לכבוד ולתפארת , כמו שזכרה התורה (שמ' כח , ב , מ). ולזה הוא מבואר , שאם בלו או נקרעו באופן שלא יהיו לכבוד ולתפארת , הם פסולים. כבר נתבאר זה בשני מזבחים (יח , ב). השרש הרביעי הוא , שבגדי כהונה אינם באים אלא משל צבור , כמו שיתבאר בגזרת השם בפרשת 'כי תשא' (שמ' ל , טז). כבר נתבאר זה בשלישי מיומא (לד , ב - לה , ב). השרש החמישי הוא , שבלבישתם הבגדים היו לובשים המכנסים תחלה , וחוגרם למעלה מראשי מתניו; ואחר זה לובשים הכתנת וחוגר באבנט כנגד אצילי ידיו , לא אצל בית השחי , שכבר פירש יחזקאל "לא יחגרו ביזע" (מד , יח); ואחר זה צופנין המצנפת כמין כובע. וזה אמנם יהיה בכהן הדיוט. ואולם כהן גדול , אחר שחוגר באבנט לובש המעיל ועליו האפוד והחשן , וחוגר בחשב האפוד על המעיל מתחת החשן , ואחר צונף במצנפת , והיה קושר הציץ למעלה מן המצנפת; והיה ריוח ביניהם להניח שם תפילין של ראש. והיה זה כן , מפני שהוא אפשר להניחם מזולת שיהיה שם דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשר הכהן; ואולם בתפילין של יד אי אפשר זה , ולזה לא היו מניחין תפילין של יד בשעת עבודה. כבר נתבאר שהסדור היה בזה האופן מדברי התורה (שמ' כט , ה - ו , ח - ט; וי' ח , ז - ט , יג). כבר נתבאר זה בשני מזבחים (יח , ב - יט , ב). השרש הששי הוא , שאין נשאלים באורים ותומים אלא לכהן גדול שרוח הקדש שורה עליו , כי הוא אשר אפשר שישא משפט בני ישראל על לבו , מפני מה שהתבודדה מחשבתו בענין השבטים. ואין נשאלין בהם אלא לדברים כוללים לכל ישראל , כי לזאת הסבה היו שמות השבטים כולם על לב הכהן. ולזה אין נשאלין אלא למלך או לבית דין או למי שצורך הצבור בו , שנאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים... הוא וכל בני ישראל... וכל העדה" (במ' כז , כא) - והנה היה יהושע מלך. כבר נתבאר זה בשביעי מיומא (עא , ב; עג , ב). השרש השביעי הוא , שהציץ מְרַצֶּה עון הקדשים בזמן שהוא על מצחו - וזה אמנם הוא כשנטמא המקריב בטומאת התהום שלא היתה ידועה , או שנטמאו הקדשים ולא נודע לכהן עד שהקריב אמוריו - שנאמר "והיה על מצח אהרן" (שמ' כח , לח) וגו'; כמו שבארנו במה שקדם בבאורנו לזה הפסוק. כבר נתבאר זה השרש בששי מפסחים (? ראה עז , א; פ , ב). התועלת השלישי הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא יזח החשן מעל האפוד; וזה אמנם יהיה אם פרק החשן מעל האפוד דרך קלקול והשחתה , כמו שבארנו (שמ' כח , כו - כח). וכן הענין במה שהזהיר שלא יקרע פי המעיל , שנאמר "לא יקרע" (שמ' כח , לב). והוא הדין לשאר בגדי כהונה אם קרען דרך השחתה , כי התורה הקפידה גם בפריקת החשן מעל האפוד , שהם שני בגדים מחוברים. כבר נתבאר זה בשביעי מיומא (עב , א). וכבר נתבאר תועלת אלו המצות במה שקדם (ראה תועלת כללית לפרשת 'תצוה': והנה נצטוו...). התועלת הרביעי הוא במשפטים התוריים , והוא מה שלמדנו מזה המקום , שאין עושין שררה בממון בפחות משנים. הלא תראה כי גם בממון שהוא קדש , שהאנשים הם נבדלים ממנו , הקפידה התורה שיהיו שם שנים , שנאמר "והם יקחו את הזהב" (שמ' כח , ה). כבר נתבאר זה השרש בחמישי משקלים (משנה ב; ירוש' ה , ב [מט , א]). והנה התועלת בזה מבואר.
ריכוז קישורים