תנ"ך - כי תשא את־ראש בני־ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא־יהיה בהם נגף בפקד אתם:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: (שמות פרק ל פסוק יב)

טקסט וניקוד:

כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (שמות פרק ל פסוק יב)

טקסט בלבד:

כי תשא את־ראש בני־ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא־יהיה בהם נגף בפקד אתם: (שמות פרק ל פסוק יב)

תיקון קוראים:

כי תשא את־ראש בני־ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו ליהוה בפקד אתם ולא־יהיה בהם נגף בפקד אתם: (שמות פרק ל פסוק יב)

תרגום אונקלוס:
אֲרֵי תְקַבֵּיל יָת חֻשׁבַּן בְּנֵי יִשׂרָאֵל לְמִניָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְּבַר פֻּרקַן נַפשֵׁיהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמנֵי יָתְהוֹן :

עין המסורה:
כי - ד' בטעמא בתורה (מונח לפני גרשיים במלה לא מוקפת בראש פסוק): שמ' כג , ד; ל , יב; במ' לד , יד; דב' כו , יב. כי - י' ראשי פסוקים בטעמא בתורה (מונח לפני גרשיים או תלישא קטנה): ראה שמ' כג , ד. בפקד אתם - ב': שמ' ל , יב (פעמיים).

מסורה קטנה:
כי - ד' בטע' בתור'; בפקד אתם - ב'.

רש"י:
כי תשא - לשון קבלה , כתרגומו; כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם , אל תמנם לגלגלת , אלא יתנו כל אחד מחצית השקל , ותמנה את השקלים ותדע מניינם. ולא יהיה בהם נגף - שהמניין שולט בו עין הרע , והדֶבֶר בא עליהם , כמו שמצינו בימי דוד (ש"ב כד , א - י).

רשב"ם:
כי תשא - כשקיבצם משה לישראל להפריש תרומת המשכן , מנאן. וזה הכסף ניתן לעבודת המשכן , כדכתיב ב'אלה פקודי': "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמ' לח , כה).

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
וידבר. החל לפרש "כסף הכפורים" (להלן , טז) , שהוא חיוב על כל , ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה , כי אחת בשנה יעשה כפורים (ראה פס' י). וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה , כאשר אפרש. ואחר כן הזכיר הכיור וכנו (ראה להלן , יח) , שלא נעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדן (ראה שמ' לח , ח). גם הזכיר שמן המשחה וקטרת הסמים (ראה להלן , כב - לח) , כי הנשיאים לבדם הביאום (ראה שמ' לה , כח). ובהזכירו שמן המשחה , הזכיר הכלים הנמשחים (ראה להלן , כו - כח). גם הזכיר האומן הגדול , שהוא הרוקח , ואשר יעשה בעצתו כל המשכן , והוא בצלאל (ראה שמ' לא , ב) ואהליאב (ראה שם , ו). והזכיר השבת (ראה שמ' לא , יג - יז) , להזהיר ישראל בתחלה שלא יעשו מלאכת השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפלת משה לפני רדתו מן ההר (ראה שמ' לב , יא - יד); והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה (ראה שם , א - ו) , לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו , ושרפת העגל (ראה שם , טו - ל) , ושובו אל ההר להתפלל עוד שנית בעדם (ראה שמ' לד , ד - י). והזכיר כעס משה (ראה שמ' לב , יט) להוציא אהלו ממחנה ישראל (ראה שמ' לג , ז); ויש אומרים , כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד (שמ' לג , יח - כג). ואחר כן צוהו שירד ויפסל לוחות , ויכתבם השם פעם שנית (ראה שמ' לד , א). והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל (ראה שם , י - כו) , הם הכתובים בפרשת 'ואלה המשפטים' (ראה שמ' כג , יב - לג). ואחר כן יזכיר , כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו (ראה שמ' לד , כט). והגאון אמר , כי "כסף הכפורים" (להלן , טז) - לעולם הוא חיוב על ישראל בכל שנה , בין שיספרם מלכם או לא ישא מספרם; וראייתו: משאת משה (ראה דה"ב כד , ו) במדבר. ואמר , כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור ותקון הכיור , ויעשו שמן המשחה וקטרת הסמים , גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב (ראה שמ' לה , לה); כי מנהג החושבים , שהם בעלי סוד החשבון , לכתוב באגרת הפרטים , ובראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. יש אומרים , כי המגפה שהיתה בימי דוד (ראה ש"ב כד , טו) - בעבור שלא נתנו כֹּפר נפשם. ואם זה אמת , היא תשובה על הגאון. וטעם בפקוד אותם - כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה , אז יבא הנגף. ויפת אמר: אם לא יתנו כפרם בצאתם למלחמה , ויִסָּפרו - ינגפו לפני האויב.

רמב"ן:
צוה הקדוש ברוך הוא את משה: כאשר תשא ראש בני ישראל במנין , יתנו כפר נפש מחצית השקל (ראה להלן , יג); ואמר לו: "ולקחת את כסף הכפורים" (להלן , טז) הנזכר , "ונתת אותו על עבודת אהל מועד" (שם) - ומזה ילמוד משה שימנם עתה , וכן עשה , כמו שנאמר "וכסף פקודי העדה מאת ככר" (שמ' לח , כה). ולא הוצרך להאריך ולומר 'ועתה תשא ראשם , ונתת הכסף על עבודת אהל מועד' , כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ולפיכך כלל המצוה: כאשר תשא ראשם , תעשה כן; שיכנס בכלל כל פעם שימנם. והנראה אלי , כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (ראה תנח' במדבר טז) , רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות (ראה משנה שקלים א): צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה , והם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר (ראה שמ' לו , ג). ולכן לא אמר , רק 'ונתת את כסף הכפורים' , כלומר: הנה צויתיך כאשר תמנם , שיתנו כפרם , ועתה יתנו מעצמם הכפר ותתן "אותו על עבודת אוהל מועד" (להלן , טז); ולכך לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מ"כל העובר על הפקודים" (להלן , יג) , כי פירושו: הראוי לעבור. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה במשה במדבר , טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים , והיה הנגף בהם (ראה ש"ב כד , א - טו) , והתודה עליו: "ויאמר דוד אל יי' חטאתי מאד אשר עשיתי" (שם , י). ורבותינו דרשו (ירוש' שקלים א , א [מה , ד - מו , א]) מכאן שלש תרומות , מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלם את משאת משה עבד יי' והקהל... לאהל העדות" (דה"ב כד , ו) - יראה מזה , כי "משאת משה" מצוה לדורות להביאו לבדק הבית , אעפ"י שלא ימנם; וכן בקרבנות , כדברי חכמים , וכן כתוב "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד והשבתות (לפנינו: השבתות) והחדשים (בנוסחנו: החדשים) למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל (בנוסחנו ללא 'כל') ישראל וכל מלאכת בית אלהינו" (נחמ' י , לג - לד) - בכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית. ואמר "שלישית השקל" , כי בימי עזרא הוסיפו עליהם , והיה שלישית השקל עשר גרה [מחצית השקל של תורה]. ובמסכת שקלים שנינו (ב , ד): כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות; חזרו לשקול סלעים; חזרו לשקול טבעים , ובקשו לשקול דינרין. ופירושה , שכשעלו מן הגולה , מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות , שהם גדולים מן הסלעים , והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד; חזרו לשקול סלעים שלמים; חזרו לשקול טבעין , ומפורש בירושלמי (שקלים ב , ג [מו , ד]) שהוא פלגות סלעין; בקשו לשקול דינרין - ולא קבלו מהם , שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי הסלע , ובלבד שתהא יד כולן שוה , כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים (ב , ד); ומכל מקום , אין אדם רשאי לִפְחוֹת וליתן פחות מחצי סלע , בין יחיד בין רבים , כי אין כפר הנפש בפחות מכן , כדכתיב "זה יתנו" וגו' (להלן , יג). ובירושלמי (שם) אמרו ב"שלישית השקל" (נחמ' י , לג): מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה; מכאן שאדם צריך בשלישית שקלו שלשה פעמים בשנה; מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה. וכתב רבנו שלמה (להלן , טו - טז): לפי שרמז כאן שלש תרומות: אחת - תרומת האדנים , שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה , ונתנו כל אחד מחצית השקל , ועלה למאת הככר , שנאמר "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמ' לח , כה); והשנית - אף היא על ידי מנין , שמנאן משהוקם המשכן , הוא המנין האמור בחומש הפקודים "באחד לחדש השני בשנה השנית" (במ' א , א) , ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. ואם תאמר: וכי איפשר שבשניהם היו ישראל שוים , שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים?! והלא בשתי שנים היו , ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה ונעשו בני עשרים! תשובה לדבר: אצל שנות האנשים - בשנה אחת נמנו , אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים , שליציאת מצרים מונין מניסן , ולשנות האנשים מונין למנין שנות העולם המתחילין מתשרי; נמצאו שני המנינים בשנה אחת: המנין האחד בתשרי , לאחר יום הכפורים , שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ונצטוו על המשכן , והשני באחד באייר. כל אלו דברי הרב. ואני תמה: ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו , ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים?! והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד; וכתיב "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במ' ט , ו)!? ועוד קשה לי , כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות העולם מתשרי , אבל הוא מעת לעת מיום הוָלדו , שלכך נאמר בהם "עשרים שנה ומעלה" (להלן , יד) - שיהיו שנים שלמות להם; וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנים , מעת לעת , כמו שאמרו במסכת ערכין (יח , ב): שנה האמורה בקדשים , בבתי ערי חומה , שתי שנים שבשדה אחוזה , ושש שבעבד עברי , ושבבן ושבבת - כולן מעת לעת; בקדשים מנא לן? אמר קרא "כבש בן שנתו" (וי' יב , ו) - שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו'. ומפרש התם: 'שבבן ושבבת' למאי הילכתא? אמר רב גדל: לערכין; והטעם: מפני שכתוב בהן "ומעלה" (וי' כז , ז). ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן גם כן "ומעלה" (במ' א , ג ועוד) , ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר , כמו שאמרו בבבא בתרא (קכא , ב): גמר "ומעלה" "ומעלה" מערכין. אם כן , כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים , ונתרבו בין שני המנינים עם רב! אבל יותר נכון שנאמר , שכך אירע מעשה: שהיו ישראל בשעת מנין ראשון שש מאות ושלשה אלף וחמש מאות וחמישים , ומתו מהם הרבה בשבעה חדשים כנוהג שבעולם , ובני עשרים משלימין שנתם מתשרי ועד אייר , ואירע הדבר שהיו המשלימין כמנין המתים. אבל לפי דעתי , אין השואת המנינים האלה שאלה כלל; כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהם , כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם , ובמנין שני נאמר לו "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא" (במ' א , מט). והנה אותם המשלימים שנתם , שנעשו בין שני המנינים בני עשרים שנה ומעלה , היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור , כי ממה שהוצרך לומר במנין שני "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא" - ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה; ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון של מלך (ראה במ"ר א , יב). והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו "כשש מאות אלף רגלי" (שמ' יב , לז) , לא 'שש מאות' , ומתו מהם עד המנין הזה , ונתרבו במשלימין שנותיהן. ואולי "הגברים" (שם) אינם בני עשרים , אבל כל הנקרא 'איש' מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל , כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד , כאשר אמר "לבד מטף" (שם). וכן נראה לי , כי שלש תרומות שרמז בכאן , והאחת לקרבנות הצבור , איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב; כי שם נאמר "אך את מטה לוי לא תפקוד" , והשקלים של קרבנות - לויים חייבים בהם לדברי הכל , וכדברי חכמים אף הכהנים , וכן הלכה , כמו שמפורש במסכת שקלים (א , ד). ועוד , כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה , אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול , וכן מפורש שם (ראה ירוש' שקלים א , ג [מו , א]); אבל צוה הכתוב , שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל ל"כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה" (להלן , יד) , ורמז: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל... לכפר על נפשותיכם" (להלן , טו) - שכל הצריך כפרה , שהגיע לכלל חיוב המצות , יביא מחצית השקל אחד לקרבנות.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
כי תשא - הרצון בו: כאשר תמנה; כי המונה מרִים הפרטים ומעלה אותם אל כלל אחד עליון. והנה מצאנו שספירת האנשים היא סבת הנגף , במה שנזכר מענין דוד בצוותו ליואב שר הצבא לספור ישראל (ראה ש"ב כד); ולא ידענו בשלמות מה היא הסבה בזה , וידמה שיהיה זה הענין שב לענין עין הרע. והנה הסבה בהיזק הנמצא בו , לפי מה שאחשוב , כי כבר יצאו מן העין קצת אידים מן המוֹתרים אשר ידחם הטבע ― עד שכבר ספר הפילוסוף כי המראה החדשה , אם תסתכל בה האשה בעת וסתה , הנה יראה בה כתם דם , ישאר רשומו בה זמן מוחש ― ואלו האידים יתכן שימיתו קצת האנשים , מפני היותם ארסיים להם ולקלוּת הִפּעלותם מהם. וזאת היא , לפי מה שאחשוב , סבת הנגף המגיע מהספירה; ולזה ימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת , מפני החלוף אשר בטבע במקבלים המתפעלים מזה. והוא מבואר , שהעין הוא האבר שיוזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית , ויבֹא באמצעותו ההיזק אל המוח , מצד היותו שכן לו. ולזאת הסבה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים , כאלו תאמר: אצבעותיהם , כי האברים ההם אין בטבעם שיוזקו בזה הפועל. כבר תמצא זה במה שהיו עושים בהטילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש , לפי מה שהתבאר מיומא (משנה יומא ב , א) , שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבעו והיו מונין האצבעות ולא היו חוששין בזה; כי הסכנה כולה היא כשתהיה ההבטה בפָּנים , כי שם מקומות , יעברו בהם אלו האידים בקלות ויובלו אל המוח; כאלו תאמר: העינים , לקלות הִפעלותם , והאף והאוזן , להיותם פתוחים אל המוח. ולפי שכבר אמרה התורה: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם , למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם , כדי שלא יהיה בהם נגף; ולזה פקד שאול העם בטלאים (ראה ש"א טו , ד) , רוצה לומר , שהיה כל אחד מביא טלה , והיו הטלאים הם הנמנים. ופעם אחרת פקד אותם באבנים (ראה ש"א יא , ח); רוצה לומר , שהיה כל אחד מביא בזק , והיו הבזקים הם הנמנים. ובזה הענין שגג דוד , כשצוה ליואב להביא אליו "מספר מפקד העם" (ש"ב כד , ט). וראוי שתדע שזאת המצוה ― רוצה לומר , שיתנו מחצית השקל כשימנה אותם ― לא היתה אלא לפי שעה , וזהו אמרוֹ כי תשא את ראש בני ישראל וגו'; ולזה תמצא , שלא נהג זה הענין כי אם בזה המספר הראשון אשר ספר אותם משה , שהיה בשנה הראשונה שיצאו ממצרים. ומחציֵי השקלים האלו נעשו אדני הקדש ואדני הפרכת , ווי העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם , כמו שהתבאר בפרשת 'אלה פקודי' (ראה שמ' לח , כז - כח). ואולם במספר השני שספר אותם משה , הנזכר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' א) , ובמספר השלישי , הנזכר בפרשת 'פנחס' (במ' כו) , לא נהג זה הענין. ולזה תמצא , כי כשספר אותם שאול , פְּקדם בטלאים ובבזק ולא נתנו מחצית השקל , לפי שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה.
ריכוז קישורים