תנ"ך - כה אמר ה' צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת־בא עת־בית ה' להבנות: פ

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א עֶת־בֹּ֛א עֶת־בֵּ֥ית יְהוָ֖ה לְהִבָּנֽוֹת: פ (חגי פרק א פסוק ב)

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת: פ (חגי פרק א פסוק ב)

כה אמר ה' צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת־בא עת־בית ה' להבנות: פ (חגי פרק א פסוק ב)

כה אמר יהוה צבאות לאמר העם הזה אמרו לא עת־בא עת־בית יהוה להבנות: פ (חגי פרק א פסוק ב)

תרגום יונתן:

כִּדנָן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת לְמֵימַר עַמָא הָדֵין אֲמַרוּ עַד כְּעַן לָא מְטָא עִדָּן בֵּית מַקדְּשָׁא דַייָ לְאִתבְּנָאָה :

עין המסורה:

להבנות - ב': חגי א , ב; זכ' ח , ט.

מסורה קטנה:

להבנות - ב'.

רש"י:

העם הזה אמרו - לפי שבִּטלו אויביהם על ידיהם בראשונה , סבורים הם שלא אקיים את דברי שאמרתי: "לפי מלאת לחרבות ירושלם שבעים שנה" (ראה דנ' ט , ב ויר' כט , י) , ולא יבא עוד עת ביתי להבנות. אמור להם , שבא עתה העת; אבל עת הראשון לא היה אלא לפקידה , למלאות לתחילת מלכות בבל שבעים שנה. וכן הייתה: לסוף שבעים נפקדו לעלות על פי כורש. אבל בניין הבית נתלה בחרבות ירושלים שבימי צדקיהו , שהיה מאוחר שמונה עשרה שנה למלכות בבל; דאמר מר (ראה מגילה יא , ב): גלו בשמנה [עשרה , ]... גלו בתשע עשרה , ועתה מלאו אותן שמונה עשרה.

ר' יוסף קרא:

כה אמר יי'... לאמר העם הזה אמרו לא עת בא עת בית יי' להיבנות - שאם בשביל העת אתה אומר שנבנה אותו , כבר בא העת בימי דריוש הראשון , שכשנהרג בלשצר ומלך דריוש אחריו , באותו הפרק ובאותו הזמן שָלמו שבעים; כמו שניבא ירמיה "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (כט , י). ותדע שכן , שהרי (ראה סע"ר כח) נבוכד נצר מלך ארבעים וחמש שנה , ואויל מרודך - עשרים ושלש , ובלשצר - שתים , ובשנה שלישית למלכו נהרג; הרי שבעים שנה לבבל מיום שמלך נבוכד נצר , והרי שבעים שנה חסר אחת למיום שכיבש את יהויקים; ועוד שנה אחת לבבל - עמד דריוש והשלימהּ לאותה שנה שנהרג בה בלאשצר , שהוא מלך שלש שנים מקוטעות (ראה מגילה יא , ב); ואז עלו מגלות בבל: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יי' מפי ירמיה העיר יי' את רוח כורש" וגו' , "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית יי' אלהי ישראל" וגו' (עז' א , א - ג). וכשבנו היסוד היו עַם הארץ מרפים ידי עם יהודה ויועצים "להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש מלך פרס. ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על... יהודה וירושלם" (ראה עז' ד , ד - ו): "כען ידיע ליהוי למלכא די הן קרתא דך תתבנא ושורייא ישתכללון מנדא בלו והלך לא ינתנון" (ראה שם , יג). ונתבטלה מלאכת בית המקדש באותה מלשינות (ראה שם , כד). ולכך אמרו עכשיו לחגי: לא עת בא עת בית יי' להיבנות - שכבר בא עתו להיבנות בימי דריוש הראשון , ובנינו יסודו ובטלונו עם הארץ לבנותו. והם תעו באילו שתי פקידות שבשני כתובים: כתוב אחד אומר "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (יר' כט , י) , וזו הפקידה לא היתה כי אם להעלותם מגלות בבל; אבל עת להיבנות לא בא עד שעברו שמונה עשרה שנה , שבא דריוש בן אסתר ובנה בית המקדש. לכך , כשהתחילו לייסדו בתחילה הצליחה המלשינות ולא בנאוהו , לפי שלא היה עתו לבנות באותו זמן כשתעו. ואותה פקידה שאומר "לפי מלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם" (צירוף של יר' כט , י ודנ' ט , ב) , פקידה זו - שיבנו חורבות ירושלם. ואילו הן שבעים לחרבות ירושלם: ארבעים וחמש שנה מלך נבוכד נצר; טול מהם שמונה עשרה שנה שמלך בפני חורבן הבית , נשארו עשרים ושבע שמלך אחר חורבן. ואויל מרודך מלך עשרים ושלש , הרי חמשים שנה; בלשאצר - שתים , ודריוש אחריו שלש; אחשורוש ארבע עשרה - הרי שבעים שנה חסר אחת; ודריוש בנו השלים שנה אחת , שהיו שבעים מלאים. ובשנה שנייה למלכותו בנה בית המקדש , ואז היה עת בית יי' להיבנות.

ראב"ע:

כה. (לא עת בא עת) - כדרך "ואני אנה אני בא" (בר' לז , ל).

ראב"ע פירוש בע"פ שנמסר לתלמיד:

בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר יי' ביד חגי הנביא אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה ואל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לאמר. לא עת בא עת בית יי' להבנות - כלומר: לא הגיע עדיין זמן להבנות בית יי'.

ר' אליעזר מבלגנצי:

לא עת בא עת - עדיין לא הגיעה השעה לבא בית יי' להבנות; ונואשו מבנְיָנו ואינם משימים לב לבנותו , מפחד מלכי פרס.

רד"ק:

כה אמר יי' לאמר - שיאמרו הם לעם. ולפי שבִּטלו צָרֵי יהודה מהם הבניין השנים שעברו , נואשו העם מבניין הבית , והיו אומרים: עדיין לא הגיע עת הבניין; אע"פ שהיו יודעים ששָלמו שבעים שנה לחרבות ירושלם בשנת שתים לדריוש (ראה פירושו לפס' א) , והיה להם לדעת כי לא לחנם העלם האל מהגולה. ואע"פ שלא אמר להם הנביא עדיין , היה להם להחל מעצמם ולהתעורר על הדבר; כי היו רואים כי מעשיהם לא היו באים להם על הנכונה , כמו שאומר: "זרעתם הרבה" (להלן , ו) , והיה להם לדעת כי זה ענשם על שהיו נואשים בבניין הבית. וכשראה האל שלא היו מתעוררים מעצמם , שלח להם ביד חגי הנביא (ראה פס' ג , להלן).

ר' יוסף כספי:

העם הזה אמרו וכו' - אין לנו לבקש אנה כתוב שאמרו זה , כי די לנו במה שאומר זה הנביא בכאן; וכאלה רבים. והכל 'אוצר יי'' יבא. לא עת וכו' , וכן לא עת בית יי' - כי מלת שלילה אחת תוכל לשרת לאלף גזרות. והענין בזה , כי היו רוב עַמנו בבבל נואשים מבנין בית שני לסבות , ובפרט כי ראו שנשבת הבנין מתחלת כרש עד שנת שתים לדריוש השני בן אחשורוש ואסתר , אשר אמרנו (ראה פירושו לעיל , א) שעליו רומז אמרו "בשנת שתים לדריוש" וכו' (לעיל , א).

תלמיד של ר' ישעיה מיטראני:

לא עת בא עת - לא הגיע עת עדיין להיבנות בית המקדש. לפי שהעם היו טועים למניין שבעים שנה שאמר ירמיהו: "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" (יר' כט , י) , והיו מונים ארבעים וחמש שנה למלך נבוכדנצר שהוא היה תחלת מלכות בבל , ועשרים ושלש שנה שמלך אויל מדורך בנו עם אותה שנה שמת נבוכדנצר , הרי ששים ושבע , ושלש מלך בלשצר , הרי שבעים. ובשנת שלש לבלשצר מלך כורש הראשון , ובאותה שנה היתה הפקידה הראשונה , שאמר: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל" (עז' א , ג). ואז עלו מקצתם והתחילו לבנות הבית עד שבנו היסודות; ובתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה על יהודה וירושלם (ראה עז' ד , ו) ונתבטלה המלאכה לגמרי , והעם היו אומרים: כבר עברו שבעים שנה שאמר ירמיהו: "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" , ועדיין לא הגיע עת שיבנה הבית! ונתרשלו מן המלאכה לגמרי. ועתה , בשנת שתים לדריוש זה (ראה לעיל , א) שהוא כורש בן אחשורוש , שכבר מלאות שבעים שנה לחרבות ירושלם והגיע הקץ אֲמִתי - מיד פקדם הבורא ואמר להם: