ר' מנחם המאירי:
אכל
דבש
הרבות
לא
טוב
וחקר
כבדם
כבוד.
הנגלה
בו
-
אחר
שסיפר
בקלון
הצדיק
שהוא
דבר
קשה
,
הזהיר
על
כבודו.
והזכיר
הצדיקים
דרך
כלל
בלשון
רבים
,
והוא
ענין
וחקר
כבודם
כבוד.
והענין:
אכול
דבש
הרבות
לא
טוב
-
שאע"פ
שהוא
מאכל
היותר
ערב
מכל
המאכלים
,
התמדתו
מגונה;
אבל
הרבות
בחקר
כבודם
של
צדיקים
,
וההארכה
באופני
מעלתם
,
הוא
כבוד
להמרבה
,
כי
ברוב
דבריו
בזה
יחדל
פשע
(ע"פ
מש'
י
,
יט)
,
באחזו
בנתיבותיהם
והדבקו
ביושר
פעולותיהם.
ויש
מפרשים
,
שמלות
לא
טוב
מושכים
אחרת
עמהם.
כלומר:
כמו
שהרבות
באכילת
דבש
לא
טוב
,
כן
הרבות
בחקור
כבוד
הצדיקים
,
רוצה
לומר:
לשים
שיעור
שנתות
במדת
כבודם;
כלומר:
עד
כאן
ראוי
לכבד
,
ועד
כאן
ראוי
לירא
-
לא
טוב;
אבל
לכבדו
ולירא
ממנו
עד
בלי
שיעור
מוגבל
בכל
מיני
כבוד
ומורא
שיזדמנו
ובכל
עת
שיזדמנו.
ובדרך
נסתר
-
יש
לפרשו
על
שלימות
המדות.
ואמרוֹ:
אכול
דבש
הרבות
לא
טוב
-
כלומר:
אכילת
הדבש
הוא
משל
לבקשת
התענוג
,
אין
טוב
להרבות
לו.
וחקר
כבודם
כבוד
-
אמר
כבודם
בלשון
רבים
על
הנמשל
בדבש
,
רוצה
לומר:
התענוגים;
כלומר:
חקור
בכבודם
,
רוצה
לומר:
באיזה
צד
יש
בהשתמש
בהם
-
הוא
כבוד
באמת
,
שבחקירתו
יזהר
שלא
יקח
מהם
,
רק
כפי
הצורך.
וכן
אפשר
שרמז
על
לימוד
החכמות.
ואצלי
לפרש
בענין
זה:
כבוד
-
לשון
השחתה
,
ומלשון
תלמוד
מכבדין
את
הבית
(ראה
משנה
ברכות
ח
,
ד):
מכבדות
של
תמרה
(ראה
משנה
עוקצין
א
,
ג);
וכן
מזה
"התכבד
כילק
התכבדי
כארבה"
(נח'
ג
,
טו);
וכן
ממנו
"כבוד
מכל
כלי
חמדה"
(נח'
ב
,
י)
-
כלומר:
העברת
כל
כלי
חמדה
הפנויים
והשחתתם;
ורומז
על
ההריסה
ברוב
ההתחכמות
בחכמות.
ועל
זה
אמר:
אכול
דבש
הרבות
לא
טוב
,
וחקר
כבודם
יותר
מן
הראוי
הוא
השחתת
גם
מה
שלמד
כראוי
,
כי
רוב
ההתחכמות
והחקירה
במה
שלא
יושג
-
אולת
ומדרגה
ומבוא
גדול
לשבוש.
ואמר
כבודם
בלשון
רבים
,
לפי
הנמשל
בדבש
,
רוצה
לומר:
מיני
החכמות.
ולי
בו
עוד
דקדוק
,
והוא
שמצאתי
שלשה
פעמים
הזכיר
אכילת
הדבש:
הראשונה
-
לא
מיחה
ברוב
אכילתו
כלל
,
אבל
מצווה
בהתמדתה
,
כאמרו
שם
"אכל
בני
דבש
כי
טוב
,
ונופת
מתוק
על
חכך"
(מש'
כד
,
יג);
רוצה
לומר
,
שהזהירו
להיות
על
חיכו
תמיד
,
וכן
שהזכיר
שבח
הדבש
וכי
טוב
הוא
ומתוק
,
וכן
שהזכיר
אכילתו
בלשון
צווי
,
עד
שיורה
בצווי
שאם
אין
לו
שיחזר
אחריה;
וכן
שצוויו
היה
בקריאה
לבן
דרך
חיבה
,
כמי
שמפייסו
על
כל
פנים
לאוכלה
,
וכן
שייעד
בחכמה
שכיון
להמשיל
בה
-
אחרית
ותקוה
,
באמרו:
"כן
דעה"
וגו'
"אם
מצאת
ויש
אחרית"
(שם
,
יד).
והתבונן
בכמה
דרכים
הזדרז
והתעורר
להשתדלות
אכילת
הדבש
לבן:
האחת
-
שלא
מיחה
ברוב
אכילתה
,
השנייה
-
שהוא
מצוה
בהתמדתה
,
השלישית
-
ששבח
לו
את
הדבש
שהוא
טוב
ומתוק
,
הרביעית
שצווהו
באכילתה
דרך
צווי
,
עד
שאם
לא
ימצאנה
שיחזר
אחריה
,
החמישית
-
שקראו
על
זה
בלשון
חיבה
כמפייסו
לעשות
כן
,
הששית
-
שייעד
במה
שכיון
בהמשילו
אחרית
ותקוה:
"כן
דעה
חכמה
לנפשך";
"אם
מצאת
ויש
אחרית"
(שם);
והוא
אמרו:
"אכול
בני
דבש
כי
טוב
ונפת"
וכו'
(שם
,
יג)
"כן
דעה"
וכו'
"ויש
אחרית"
(שם
,
יד).
ובשנייה
-
מיחה
ברוב
אכילתו
ולא
הזכיר
על
האכילה
,
לא
בלשון
פיוס
ולא
בלשון
צווי
,
שיורה
שאם
לא
תזדמן
לו
שיחזר
אחריה
,
אבל
אמר
דרך
צווי
שאם
יזדמן
לו
כן
שיאכל
ממנה
די
ספוקו
,
וגם
שהזהירו
שלא
לאכול
בכדי
שביעה
,
וייעד
לו
בזה
עונש
ההקאה
וההפסד
הראוי
להשמר
ממנה;
והוא
אמרו:
"דבש
מצאת
אכול
דייך";
(לעיל
,
טז);
כלומר:
לא
הזהירו
שיחזר
אחריה
,
אבל
אמר:
אם
מצאת
אותו
דרך
ההזדמן
,
אכול
דייך
ולא
בכדי
שתשבענו
והקאתו.
ובשלישית
-
מיעט
מיעוט
אחר
מיעוט.
ולא
הזכיר
כלל
לשון
צווי
על
האכילה
אבל
לשון
מניעה
על
ריבויה
,
והוא
שאמר:
אכול
דבש
,
כלומר:
אכילת
הדבש
בדרך
ריבוי
לא
טוב.
והוא
אצלי
מה
שידעת
אמרם
ז"ל
(ראה
משנה
אבות
ג
,
ט):
כל
שיראתו
קודמת
לחכמתו
,
חכמתו
מתקיימת.
ובראשונה
הזהיר
על
לימוד
דרכי
התורה
ואחוז
בנתיבותיה
דרך
קבלה
,
עד
שישקיע
אמונתו
בה
ובמצוותיה
השכליות
והשמעיות
ובפנותיה
העיוניות
והתוריות
,
ושיתחיל
בה
בזמן
הילדות
,
שיקח
גדולו
עמה
ויגמל
בחלבה;
ומצד
היכולת
שיש
לאב
על
הבן
מצווהו
בזה
,
וכן
,
כדי
שימציא
לו
בזה
האופן
חפץ
טבע
ורצון
מצד
בחירתו
,
הוא
מפייסו
על
זה;
וכן
מצד
המשך
לבו
עליה
הוא
מזכיר
שבחה
,
ומצד
שאין
בהתמדתה
לא
נזק
ולא
לאות
הוא
נמנע
גם
כן
מהזהירו
בהרבות
אכילתה;
ומצד
היות
בה
תועלת
הכרחי
ושאין
לו
קיום
בזולתה
הוא
מצווהו
בהתמדתה.
ובשנייה
רמז
לו
על
שאר
החכמות
,
רוצה
לומר:
הלימודיות
והטבעיות.
וכבר
ידעת
כי
כל
מה
שיצא
לו
מהם
מבחינת
המציאות
הוא
עד
שדרך
בו
יעלה
לאלהיות
,
כבר
נודע
לו
דרך
קבלה
בתורה
-
אם
מציאותו
יתברך
,
אם
אחדותו
והעדר
הגשמות
ממנו
,
אם
כל
שאר
הבקשות
העיוניות;
ולזה
אין
הכרח
בלימודן
מצד
האמונה.
אבל
עם
כל
זה
ראוי
לכל
מוצא
עצמו
מוכן
לכך
להשיג
דרך
מחקר
עד
מקום
שיד
העיון
משגת.
ואמר
על
זה
"דבש
מצאת"
(לעיל
,
טז)
,
כלומר
שמצאת
עצמך
ראוי
,
וכן
שנזדמנו
הספרים
מוכן
עליה
,
"אכול
דייך"
(שם)
מה
שתמצא
בהם
סעד
למה
שכבר
קדמו
אמונותך
עליו
,
ואף
גם
זאת
לא
נקרא
עליה
כן.
והזהר
ברוב
התחכמות
עד
שתפקפק
בקצת
האמונות
המקובלות
,
פן
ואולי
יקרך
כזב
במופתים
דרך
הטעאה
וישתבש
שכלך
,
עד
שתפסיד
מה
שלמדת
דרך
קבלה.
והוא
ענין
"פן
תשבענו
והקאתו"
(לעיל
,
טז)
,
כלומר
,
שתקיא
אף
הדבש
הראשון.
והתבונן
אמרו
"פן
תשבענו
והקאתו"
,
כי
ההקאה
לא
תחוייב
לאוכל
כדי
שביעה
לבד
,
רק
לאוכל
יותר
מכדי
שביעה.
כאן
ייחס
הקאה
לאוכל
כדי
שביעה
,
וזה
השביעה
בסתם
הוא
באכילת
כל
התבשיל
המיוחד
לו
בקערה.
ואם
בנמשל
-
ירצה
להניח
מחשבתו
בדברי
כל
הספר
,
שהוא
כעין
אכילת
כל
הקערה
במשל
,
יבוא
לידי
הקאה
,
בא
זה
ואיבד
את
זה
,
אבל
יקח
ממנו
הסולת
ויניח
השאר
,
כאוכל
מן
הקערה
השומן
והמובחר
,
ועזיבת
השאר;
והוא
ענין
"אכול
דייך"
(שם)
,
כלומר:
מה
שיועיל
לך
לבד
,
לא
שתשבע
ותמלא
תאוותך
ממנו.
והשלישית
רמז
על
החכמות
האלהיות:
הזהיר
שלא
יהרוס
בהן
לעלות
יותר
מדאי
,
והענין:
אכילת
הדבש
באלו
החכמות
האלהיות
לא
טוב
להרבות
,
כי
חקר
כבודם
כליון
חרוץ
,
כבוד
מכל
כלי
חמדה.
או
נפרש
שאכילתה
לא
טובה
ולא
חקר
כבודו
כבוד.
ורבותינו
ז"ל
דרשו
(ראה
רש"י)
אכול
דבש
הרבות
לא
טוב
-
אין
דורשין
ב'מעשה
בראשית'
(בר'
א)
בשנים
,
ולא
ב'מרכבה'
(יח'
א)
ביחיד
(ראה
משנה
חגיגה
ב
,
א).
והוא
רומז
למה
שביארנוהו.
ר' יוסף כספי - פירוש נוסף:
אכל
דבש
הרבות
לא
טוב
וחקר
כבודם
כבוד
-
אין
בכל
משלי
מלה
נפלאה
כזאת
,
רצוני:
אָמרוֹ
כבודם;
כי
לא
זכר
פרטים
ואישים
,
שאליהם
ירמוז
במלת
כבודם.
ומדעתי
הוא
רומז
לצדיק
קדם
זכרו
(פס'
כו)
,
רצוני
,
כלל
הצדיקים
וסוגם
,
שהם
אישים
רבים.
וזה
,
כי
כוון
שלמה
להוכיחנו
וללמדנו
,
איך
ראוי
שנעשה
להם
הפך
מה
שיעשו
להם
הרשעים.
וזה
,
כי
הם
מעין
ומקור
שמימיהם
נובעים
ונוזלים
מעומק
מופלג
מקור
מים
חיים
,
והרשע
יחמירם
וירפושם
(ראה
שם)
,
כי
הוא
יקלה
ויבזה
הצדיק
בדבור
ובמעשה
בידים.
וראוי
לעשות
הפך
זה
,
והוא
,
להנהיג
בם
מנהג
כבוד
ושמירה
מעולה
מכל
טנף
,
בתכלית
ההשתדלות
,
ולא
נוכל
בזה
לעשות
יותר
מדאי!
לכן
,
אחר
שהפליג
ברוע
הענין
אשר
יהיה
בזמן
שהצדיק
החכם
השלם
נופל
ביד
הסכלים
הרעים
(ראה
שם)
,
יאמר
פסוק
אחר
,
להודיענו
איך
ראוי
הפך
זה;
והמשיל
זה
באכול
הדבש
,
כי
הדבש
,
אע"פ
שהוא
המזון
היותר
ערב
שיהיה
,
הנה
ההפלגה
ברבוי
אכילתו
איננו
טוב
,
כי
נוכל
לאכול
ממנו
יותר
מדאי
ויזיק
לנו
,
כמו
שקדם
למעלה
(ראה
פס'
טז).
אמנם
לא
נוכל
לעשות
בכבוד
השלֵמים
יותר
מדאי
,
וכל
עוד
שנרבה
ונפליג
בכבודם
אינו
מזיק
לנו
אבל
מועיל
לנו
,
כי
הוא
כבוד
לנו.
וזהו
אמרו:
וחקר
כבודם
כבוד;
כי
חקר
הוא
הפלגת
הענין
ותכליתו
האחרון.
והנה
הכבוד
שנכבד
אנחנו
את
השלמים
הוא
הפך
"צדיק
מט
לפני
רשע"
(לעיל
,
כו).