תנ"ך - בני תורתי אל־תשכח ומצותי יצר לבך:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

בְּ֭נִי תּוֹרָתִ֣י אַל־תִּשְׁכָּ֑ח וּ֝מִצְוֺתַ֗י יִצֹּ֥ר לִבֶּֽךָ: (משלי פרק ג פסוק א)

טקסט וניקוד:

בְּנִי תּוֹרָתִי אַל־תִּשְׁכָּח וּמִצְוֺתַי יִצֹּר לִבֶּךָ: (משלי פרק ג פסוק א)

טקסט בלבד:

בני תורתי אל־תשכח ומצותי יצר לבך: (משלי פרק ג פסוק א)

תיקון קוראים:

בני תורתי אל־תשכח ומצותי יצר לבך: (משלי פרק ג פסוק א)

רד"ק:
בני תורתי אל תשכח - עוד הוסיף החכם להזהיר בני אדם , ואמר: לימודי שאני מלמדך ומצוה לך שתעשה , תשמר בלבך לעשותו , ואל תתרשל בו!

רלב"ג:
אמרה החכמה: בני אל תשכח תורתי - והיא תורת משה; וקראה אותה תורתי , לפי שהיא מסודרת מחכמת השם יתברך. וישמור לכך מצות התורה , ללמד אותם ולעמוד על כונתם ומה שיש מהחכמה בענינים.

תועלות לרלב"ג:
(תועלות למשלי ג , א - ו , יט) ואולם התועלות המגיעות מהם הנה תשעה עשר. התועלת הראשון הוא להודיע כי התורה ומצותיה מביאות האדם אל השגת החכמה והתבונה , אם בפילוסופיא האלהית אם בפילוסופיא המדינית , אם יעמיק האדם לחקור בה ובמצותיה מחקר ראוי; וזה יהיה בשישמרה בלבבו תמיד , ובה יגיע לו הבריאות בגוף ובנפש בהתנהגו לפי מצותיה , ויהיה אהוב לאנשים ואהוב לשם , עד שתמיד יהיו עיניו בו לא יעזבוהו , וישיג בזה החיים הערבים הנצחיים והטובות הגופיות , עד שאין פחד אליו מהרעות. התועלת השני הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיבטח בדברים אשר ירצה להשיגם בבינתו ובסבות אשר המציא להגיעו אליהם , אך ישים מבטחו בשם יתברך לבד , ויעזר עם זה בסבות המביאות הדבר ההוא. התועלת השלישי הוא להודיע , שראוי לאדם שיתן כבוד לשם יתברך בחקירותיו בחכמה ובתורה , כי זה ממה שיישירהו למצוא האמת בדברים לפי מה שאפשר לו. והיה זה כן , כי חכמת השם יתברך היא נפלאה מאד , וכאשר ירצה האדם למצוא באלו הדברים חכמה נפלאה ולא יסתפק בסבות החלושות , אז יתישר מאד למצוא דברי חפץ (ע"פ קה' יב , י). ועם זה למדנו מזה תועלת אחר , והוא שמי שיכבד יי' מהונו וממבחר פירותיו ותבואתו , יתן השם יתברך שכרו בשיתברכו קניניו. התועלת הרביעי הוא להודיע , שכבר יקרה שיבואו לטובים רעות על צד המוסר וההשגחה , ולזה ראוי לאדם שיקבלם מאהבה , ואז יגיע לו מהם התועלת אשר בעבורו הביאם השם יתברך עליו. התועלת החמישי הוא להודיע , שכמו שנוציא החכמה מאלו הדברים השפלים בחקרנו בהם למה היו במה שהם עליו מהמציאות , ונוציא התבונה מהגרמים השמימיים בחקרנו בהם לפי מה שראוי , כן שפע מציאותם מחכמת השם יתברך ותבונתו; ולזה נדבק בזה האופן בחכמת השם יתברך ותבונתו דבקות מה , אשר החכמה והתבונה ההיא היא עצמותו יתברך. וכבר בארנו זה והתרנו הספיקות הנופלות בו בראשון ובחמישי מספר מלחמות יי'. ומזה האופן הותר הספק , איך יתכן שיגיעו לנו הידיעות מההשגות החושיות , ולא יפקדו בהפקדם , כמו שביארנו בראשון ממלחמות יי'. התועלת השישי הוא להודיע , שאין ראוי לאדם שימנע טוב מהראוי לו אם יש סִפֵּק בידו לעשותו , כי זה מטוב התכונה וההדמות בדרכי השם יתברך , מה שלא יעלם. ומזאת התכונה ימשך שלא יאמר לרעהו: לך ושוב ומחר אתן - במה שישנו אתו לתת לו. התועלת השביעי הוא מה שהזהיר מלריב עם אדם אשר לא גמלו רע , כי בזה מהפסד הקבוץ המדיני מה שלא יעלם; וזה , שהמדות החשובות שיהיו לאנשים לשמרם מריב לא יועילו להם מאומה עם בעל זאת התכונה הפחותיה , ויביא זה אל ההפסד במדות. התועלת השמיני הוא להודיע שהחמס והרשע ראוי שירוחקו , כי קללת השם יתברך תמצא בבית הרשע; אמנם נוה צדיקים יברך. התועלת התשיעי הוא להודיע , שהליצנות ראוי שירוחק , וכן הענין בכסילות , כי הקלון ימשך לשניהם. התועלת העשירי הוא להודיע כי החכמה תקָנה עם ראשית החכמה , כי כבר יבואו בחקירה בה בהקדמות מעצם החכמה; ואולם הבינה תקָנה עם כל הקנינים , כי אין הקדמותיה עצמיות. וצריך גם כן שיקדמו לקניניה כל הקנינים מההשגות האחרות , כי בהם יתיישר לעמוד על אמתתה , כמו שזכרנו. התועלת האחד עשר הוא להודיע , שאין ראוי לאדם ללכת בדרך רשעים ולהסכים עמהם בו , אך יחוייב להשבית הפועֵל הרע ההוא ולבטלו אם יוכל בשום תחבולה. ואם לא יוכל , ראוי שיסלק עצמו ממנו. התועלת השנים עשר הוא להודיע , שהצדיקים נעזרים בשם יתברך בדרכם שילכו בה בכל דרושיהם , והם מתישרים בה תמיד אל התכלית יחפצו בו. ואמנם הרשעים בהליכתם יכשלו , ולא יראו במה , כי דרכם היא כאפילה , ולא יוכלו להתיישר בה אל חפציהם. התועלת השלשה עשר הוא להודיע , שראוי לאדם שישמור שכלו שלא יהיה אסור בדבר מהדברים ימנעהו מעשות פעולתו לפי מה שראוי לו , כי כבר יאבד בזה הפרי הטוב שראוי להגיע ממנו , והוא החיים הנצחיים והערבים. ומפני זה ראוי שישמור מלקבל שרשים והתחלות כוזבות , ימנעוהו מלהשיג האמת במה שאחריהם , כי הם יאסרו שכלו מלחקור בהם מחקר ראוי. ולזאת הסבה ראוי שישנא לשון שקר וירחיקהו , כי האנשים המורגלים בשקר לא יאהבו האמת מאד , ויסור מפני זה מהם כל פרי השכל. ולזאת הסבה גם כן ראוי שירחיק התאוות הגופיות והעצלה , כי בסבת כל אחד מהם יהיה השכל אסור מעשות פעולתו. התועלת הארבעה עשר הוא להודיע , שראוי לחוקר בדרוש שישים עיונו אל היושר והאמת ויתיישר אליו בתכלית מה שאפשר לו , כי זה ממה שיישירהו למצא האמת בדברים. התועלת החמשה עשר הוא להודיע , שמי שישיג החכמה והתבונה , ראוי שישמרם בלבו תמיד עם הדברים שהיו סבת התחדש הידיעה לו. כאלו תאמר שישמור עם המושכלות השניות המושכלות הראשונות שהתבארו מהם , וישמור עם התכונות המחשבות אשר היישירוהו אל השגתם. התועלת השישה עשר הוא להודיע , שראוי לאדם שירחיק התאוות הגשמיות , כי הם יובילוהו אל המות ויביאו השכל אל שלא יעשה פעולתו , אך יתן כחו בהמצאות התחבולות להשגת התאוות המגונות האלו. התועלת השבעה עשר הוא להודיע , שהוא ראוי לאדם שיקנה החכמות מהחוש והשכל כשתכנע לו הנפש הדמיונות , ותזדרז לשרתו תמיד בהמצאת המוחשות אשר יעמידהו אל אמיתת דרוש דרוש. התועלת השמונה עשר הוא להודיע , שאשר חטא ונמשך אל הנפש המתאוה ועזב פועל השכל , רוצה לומר דריכתו אל השלימות , עד שהוא ראוי שיהיה השכל נספה בחטא אשר היתה ההנאה בו אל החומר , כמו הענין בעָרֵב שנשתעבד בעבור אחר - הנה ראוי לו שיכנע אל השם יתברך בתכלית מה שאפשר , לבקש מחילה וכפרה על חטאיו; וישתדל בזריזות רב להשכיל ולדעת אותו בדרך שיתן לו רוממות נפלא על שאר הנמצאות כמו שהוא האמת בזה , ובזה ירפא לו מחולי הערבות הזה. כמו שאם ערב אדם לרעהו בעבור זה ונשתעבד לרעהו בפרעון החוב בעד הזר , הנה אין לו תקנה אלא שיכנע לרעהו שנשתעבד , ויתן לרעהו רוממות וכבוד , כי בזה אולי יחמול עליו ויקל ממשאו קצת , או יעזבהו. התועלת התשעה עשר הוא להודיע , שראוי לאדם להרחיק העצלה ורבוי השינה והשכיבה כמשפט העצל , כי זה ממה שימנעהו מהשגת שום שלימות , גם די טרפו לא ישיג; אבל ראוי לו שינהג בזריזות לקנות המעלה והטרף בעת אשר תמצא ידו , וישלם לו זה הזריזות בהתרחקו מהשינה לפי מה שאפשר לו וזה ממה שיגיע אליו בזאת התחבולה , והיא , שכאשר יעיקהו אונס שינה יתנמנם מעט בזולת שכיבה , כי בזה יסור בקלות , וישתדל בכמו זאת התחבולה להרחיק השינה , עד שכאשר יישן תהיה שנתו מעוטה. וכאשר ילאו כחותיו מרוב היקיצה , ישכב מעט ויחבק ידיו , רוצה לומר , שישבות מכל מלאכה ותנועה , כי בזה יסור לאות כחותיו כאילו נתן שינה לעיניו; וזה מבואר מאד מן החוש. התועלת העשרים הוא להרחיק השקר , ולזה אמר כי מי שהוא אוהב השקר הוא רשע , כי זה יביאהו לחטאים גדולים; מהם בדעות , כי אהבתו השקר תסבב שלא ידרוש האמת בדעות , ומהם במדות , כי מזה ימשך שיהיה תמיד שקר בפיו , וישתדל אל שיביא האנשים להאמין מה שאינו ברמיזותיו ובקריצותיו במקומות שלא יוכל לדבר. והמשל , שאשר יאמר על אדם דבר שאינו , הנה יקרה כשידבר דברים מה שיהיה בהם מה שאיפשר שיובן ממנו באופן מה שאמר האחר עליו , אז ירמוז לאנשים שיקחו עדות מזה על אמתות מה שאמר להם עליו. ומזה גם כן ימשך שיחשוב תמיד מחשבות , איך יוכל למצוא דבר שקר שיחרוש בו רע לאיש מה. וימשך גם כן מזה שיעורר ריב בין אנשים בכזביו. ובכלל , הנה כמו שבָּאמת יתקיים היישוב , כן יפסד בַּשקר. ולהרחיק השקר ביאר , שכבר יקרה ממנו עונש רב ונפלא. והנה ביאר בו כי מסוג השקר ימָצאו מינים , הם כולם שנואים ומתועבים לשם יתברך. והם "עינים רמות" (לעיל , יז) , כי הוא דבר שקר שיתגאה האדם עם היותו בריה שפלה ונבזית מאד; והנה הגאוה היא מידה מגונה מאד , מסירה האדם מכל שלימות. ו"לשון שקר" (שם) , רוצה לומר , שיהיה דובר שקרים , והיא גם כן מדה מגונה מאוד ומונעת האדם ממצוא דברי חפץ (ע"פ קה' יב , י) , חכמה ותבונה. "וידים שופכות דם נקי" (לעיל , יז) עושות גם כן דבר שקר ועול , להרוג איש על לא חמס בכפיו; והנה עוצם גנות זאת המדה מבואר בנפשו. ו"לב חורש מחשבות און" (לעיל , יח) היא גם כן מדה מגונה מאד , כי זה ממה שיביא לעשיית הרעות בדברי שקר אשר השתדל בהמצאתם , עם שזה ישתמש במה שהוא כלי אל קנין השלימות , בהשתדלו במה שהוא מגונה בתכלית הגנות. ו"רגלים ממהרות לרוץ לרעה" (שם) הוא גם כן לדבר שקר כמו שפיכת דם נקי או גניבה וגזילה. "ומשלח מדנים בין אחים" (לעיל , יט) הוא גם כן בדברי השקר שיספר מזה לזה גנות. כל אלו המדות והתכונות הוא מבואר ונגלה.

ר' יוסף קמחי:
בני תורתי אל תשכח - חזר להוכיח.

ר' משה קמחי:
בני - אחר שהזהיר לשמוע מוסר ולקחת אמריו (ראה שמ' ב , א) , הזהיר שלא תשכחם.

ר' מנחם המאירי:
פרשה רביעית , והיא עשרה פסוקים והם אלו: (בכתב היד מוצגים כאן הפסוקים א - י). והכוונה בהם , להזהירו , שאף על פי שטרח והשתדל בקיום התורה והחכמה ועלה בידו , לא יתיאש ממנה ולא יעוף עיניו ממנה , כי ישכח במעט זמן מה שטרח בו כמה שנים; כאמרם ז"ל בברייתא של אבות (אדר"נ כד , ו): יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים , ולשכחה בשתי שנים. וכן חזר להזהירו על נועם המדות , ובפרט על הבטחון באל , ולהיות כל מעשיו מכוונים לשמו ולעבודתו. וייעד לו הטוב בהטיבו , והזהירו להכיר כי הכל יגיעהו מאת האל , ושיכבדהו במה שחננו מן הטוב. וזה ביאור המקראות בפרט: בני תורתי אל תשכח - ה'שכחה' תֵאָמר לפעמים על שכחה מצד הטבע , שלא יזכור הדבר , כמו "ושכחת עומר בשדה" (דב' כד , יט); כלומר , שכבר קצר ועשה ממנו עומר והניחו במקום ידוע , ובעת האסיפה שכחו. וזה השגור בלשון העם , כמו שבא במאמר החכם: הן , אבל שכחתי. ועל הרוב יֵאָמר בכתוב על התיאש מן הדבר וסלוק דעתו והשגחתו ממנו , למיעוט ערך הדבר ההוא בעיניו. ומזה כל לשון 'שכחה' הבא אצל השם: "ולא ישכח את ברית אבתיך" (דב' ד , לא); "אשכח בניך גם אני" (הו' ד , ו); עם הוָדע שאין שכחה לפני כסא כבודו. ומזה "ונשכח כל השבע" (בר' מא , ל) , כלומר: יתיאשו מזכירתו לרוב הרעב אשר יגיע להם; "תשכח ימיני" (תה' קלז , ה); "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בר' מ , כג) - כלומר: לא העלה זכרו על לבו , ואף כשהיה עולה במחשבתו במקרה , היה מתיאש ממנו. ועל שני המינים הזהיר הבן החכם , והודיעו שהתורה והחכמה צריכה שקידה והתמדה אף ליודעים , כי מתוך רוב אורך הדברים ועמקן , השכחה מצויה בהם; ולכן אמר: בני תורתי אל תשכח , כלומר: לא תרפה ממנה ולא תשבות התעסקותך בה עד שתגיעך שכחת פרטיה מצד הטבע , וכל שכן שלא ימעט ערכה בעיניך עד שתתיאש ממנה. ואמר ומצותי יצור לבך - כלומר: שתשים כל מחשבתך וכוונתך בהם. כי אם תעשה כן , הם יוסיפו לך אורך ימים ושנות חיים ושלום - כלומר: שהם יסבבו לך התוספת , והוא שהאל יוסיפם בזכות התמדתך ושקידתך בהם. ואורך ימים - הוא ייעוד אורך ימיו , אם אולי לפי מערכת הכוכבים והמזלות "מספר חדשיו חצצו" (איוב כא , כא) ושנות חייים - יורה על חיי שלוה והשקט , אם ואולי נגזרו לו חיי צער מצד המערכה; כי מלת חיים מונחת לפעמים דרך כלל על חיי התענוג והשלוה , ומלת 'מיתה' בהפך , כמו שפירשנו בענין 'נכתבים ונחתמים למיתה , ונכתבים ונחתמים לחיים' (ראה חבור התשובה ע' 432 - 252 ). ומלת יוסיפו בדקדוק - כדרך "יתנו יקר לבעליהן" (אס' א , כ); "יצאו בנות שילו" (שו' כא , כא); וזולתם. וענין חסד ואמת אל יעזבוך - הוא כפל אזהרה על זה , כי חסד ואמת כוללים רוב דרכי התורה: וחסד - למדות האדם במה שמגיע ממנו חנינה ורחמנות וסדר הנהגה ישרה בין איש לאיש; ואמת - על כל הדברים המושכלים הגנוזים בתורה. והוא כאלו אמר: חסד ואמת אל תעזבם; על דרך "תורתי אל תשכח" (לעיל , א); כי העזיבה גם כן תֵאָמר על הפנים שהזכרנו , לפעמים על צד עזיבת הדבר , כמו "עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי" (יר' יב , ז); ו"מיום עזבה את הארץ" (מ"ב ח , ו); "עליך יעזב חלכה" (תה' י , יד); ולפעמים על צד התיאשות והסתלקות השגחתו ממנה: "כי לא אעזבך" (בר' כח , טו); "לא ארפך ולא אעזבך" (יהו' א , ה). והזהירו על שני המינים על הדרך הנזכר; וייחס העזיבה להם על צד המקרה הנמשך , כי כשתהיה העזיבה והשכחה מצד התיאש האדם , תמשך אחר כך יותר ויותר מצד הטבע , עד שכשתחשוב לשוב אליה , תכחש בך לאמור: לא ראיתיך (ע"פ איוב ח , יח); כמאמר "יום תעזבני - ימים אעזבך" (ראה ירוש' ברכות ט , ה [יד , ד]). ולכן אמר: קשרם על גרגרותיך - משל להיותם נראות לו תמיד; כתבם על לוח לבך - להיות דעתך ומחשבתך עליהם כל היום , על דרך "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מ"א ט , ג); וכן "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה" (מש' כג , כו) - הב לי עיניא וליבא , ואנא ידע דאת דילי (ראה ירוש' ברכות א , ה [ג , ג]). ומצא חן ושכל טוב - פירשו בו כמו עתיד , כלומר: אם תעשה כן , תמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם - רוצה לומר , שתהיה טוב לשמים וטוב לבריות. וכמוהו "עלה... ומות בהר" (דב' לב , מט - נ) - כמו 'ותמות'; וכמוהו אצלי "רוץ מצא נא את החצים" (ש"א כ , לו) , אלא שאפשר לפרשו לדעתי שישתדל למצאם. ושכל הוא לפעמים ענין הצלחה: "אל כל אשר יפנה ישכיל" (מש' יז , ח); "לכל דרכיו משכיל" (ש"א יח , יד) , "שכל דוד מכל עבדי שאול" (שם , ל); ולפעמים ענין בינה והשכל; וכלם נגזרים מלשון 'השתכלות' ועיון והשגחה. ויקרא המצליח 'משכיל' , להיות כל ענייניו באים על צד המבוקש , כאלו נעשו בבינת האדם ושכלו; ומכאן יתפשט הלשון עוד ליחס זאת המילה אף לעיון האחרים עליו. ומכאן פירשו קצת מדקדקים (ראה השרשים: 'שכל' שרשים: 'שכל') "והאשה טובת שכל" (ש"א כה , ג) - טובת הבטה ועיון; כלומר: ערבה לרואים , כדרך טובת "מראה" (בר' כד , טז). וכן בעץ הדעת: "ונחמד העץ להשכיל" (בר' ג , ו) - רוצה לומר: למראה; כי לא שבחו בשכל אמיתי. ופירשו מזה ומצא חן ושכל טוב - כלומר: ערבות מראיתך למביטים , רוצה לומר , שיביטוך בעין אהבה. ולי נראה פירושו צווי גמור , כלומר: פלס נתיבותיך (ע"פ תה' עח , נ) והדרך מעגליך ביושר , עד שיגיעך מציאות חן בעיני אלהים; כענין מה שפירשתי למעלה בפסוק "רוץ מצא נא" (ש"א כ , לו). ו'שכל' לא יאמר לעולם לדעתי במקום 'מראה' , אבל "והאשה טובת שכל" הוא כאמרו "אשה משכלת" (מש' יט , יד); "ונחמד העץ להשכיל" (בר' ג , ו) - רמז לאחד מחלקי השכל , והוא האמת; ו"משכיל אל דל" (תה' מא , ב) - רוצה לומר: משגיח ומתבונן בענייניו. ושכל טוב - עיון טוב והבנה מעולה; ופירושו: מצא חן ושכל טוב - כלומר: עשה כל מעשיך בדרך שתמצא חן מצד מדותיך , ושייחסו לך שכל טוב מצד חכמתך. ובעיני אלהים ואדם יורה כן , כי ייחס החכמה לאלהים , כי הוא לו לבדו , אין לזרים אתו , בלתי לה' לבדו. והמדות לאדם , כמו שכתבנו , ששלמות המדות אין לו מקום , רק בהשתתפות בינו ובין זולתו. ואמר אחר כן , שעם ראותו עצמו משכיל ונבון וחכם , לא ישען בתבונתו , אבל יבטח באלהיו בכל ענייניו ויתפלל לפניו , והוא אמרו: בטח אל יי' בכל לבך - כלומר , שלא תייחס כלל במה שתשיג מרצונך , רק לבטחון באל; וזהו בכל לבך , כלומר שלא תחלוק מכבודו לחכמתך ולתבונתך כלל , אבל שתייחס הכל לאל יתברך , כי מאתו הפקת הכל. וכן ואל בינתך אל תשען - והוא ענין "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי" וכו' , עד "וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דב' ח , יז - יח) , וכן "בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי" (יש' י , יג). וענין בכל דרכיך דעהו הוא מאמר נכבד , קטון הכמות וגדול האיכות; והוא , להיות כל מעשיו ופעולותיו פונות לתכלית אחת. רוצה לומר , שאע"פ שהאדם צריך על כל פנים להשתדל בענייני העולם לצורך קיום גופו , מכל מקום גם בעת ההיא תהיה כוונתו על צד נתינת חקו לגוף , כדי שיכין בזה דרך לנפש לענות אף היא חלקה , ושביל לשכל האנושי לעשות מלאכתו. וזהו ענין אמרו אדון הנביאים מפי הגבורה באמרו "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך" (דב' ו , ה) , ודרשו בו (ראה משנה ברכות ט , ה): בשני לבבות , אחד יצר טוב ואחד יצר הרע; כלומר , שאף בהשתמשו בחומריות שעניינם מיוחס ליצר הרע , תהיה כוונתו בו לאהבת , השם יתברך. וכן אמר שלמה הֵנָה כמכוון אל זה , וכן אמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ב , יב) במאמר 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'; ואף גדולי הפילוסופים אמרו: השמר שלא יהיה לך עסק בלתו , ולא יעבור על רעיונך זולתו , ולא תעלה במחשבתך בלעדיו , ולא תשלח אבר מאברי גופך אלא במה שתמשוך בו רצונו , ולא תתיר לשונך רק בזכרו , אם ייטיב תודה , ותכיר כי ממנו פרייך נמצא (ע"פ הו' יד , ט) , ואם יְעַנֶה תסבול , ותדע כי מידך היתה זאת. ובמשלי הערב סופר על אחד מן הנזירים עובר אורח , ומצאהו איש והנה תועה בשדה , ויצא לקראתו והביאו אל שדהו להאכילו ולהשקותו והאריך דברים עליו , ובתוך הדברים חקרו הנזיר ושאלו: מה לך פה ומה מלאכתך? השיבו , כי לו חורשים בשדהו והוא עומד עליהם לזרזם; אמר: ומה תכלית כוונתך בחרישה? אמר: הזריעה; ומה תכלית כוונתך בזריעה? אמר: הקצירה; ומה תכלית כוונתך בקצירה? אמר: הדישה והמירוח והאסיפה לבית ולאוצר; אמר: ומה תכלית כוונתך בכל אלה? אמר: עשיית החיל ואסיפת הממון; ומה תכלית כוונתך באסיפת הממון? אמר: הפקת הרצון בתענוגים והתכבד בתוך העם והשתרר על שכני והתגבר על אויבי. אז הוכיחו הנזיר ואמר: יפה אמרו נביאי ישראל: "חרשתם רשע עולתה קצרתם אכלתם פרי כחש" (הו' י , יג) - הנך חוטא בכל מעשיך ובכל פרטי פעולותיך , אחר שתכלית כוונתך בהם בלתי רצויה , אף כי שנואה ונמאסת , ואלו היה תכלית כוונתך באסיפת הממון לתת לך ולביתך חקם , ולעבוד האל בצדקות ומתנות , אז היה לך זכות ומצוה בכל פרטי הפעולות אשר הזכרת. וזהו ענין בכל דרכיך דעהו - כלומר: בכל דרכיך הכירהו , לעשותם לכבודו. והוא שדרשו ז"ל (ראה ברכות סג , א) 'אפילו לדבר עבירה' , כלומר: אף כשתתעסק בחומריות המיוחסות ליצר הרע ולדבר עבירה , והוא שלא תשתמש בהם , רק כפי הצורך ההכרחי , ואף גם זאת - לכוונת תכלית נכבד. ועל זה אמר: והוא יישר אורחותיך - שזו היא תכלית ההישרה לכל מבקש את יי'. ואמר אחר כן אל תהי חכם בעיניך - ויש לפרש אל תהי חכם בעיניך , שתחשוב שחכמתך תצילך מכל רע , שתסמוך עליה בעשיית הרע; אבל ירא את יי' וסור מרע , כי האל לוכד חכמים בערמתם (ע"פ איוב ה , יג). ולדעתי , רומז שאע"פ ששלימות המדות אינו מכוון לעצמו , אבל הוא דרך ושביל לשלימות האחרון , אל תקל בו אף לאחר שתתחכם , לפרוק עולו מעליך; כי כמו שאחיזתך ודבקותך בו הביאך עד הלום , כן עזיבתך אותו ופרוק עולו מעליך תרחיקך מן השלימות אשר זכית בו וישיבך לאחור. ולכן אל תהי חכם בעיניך , עד שתביאך שלימות חכמתך להקל במצות ובשלימות הראשון , אבל ירא את יי' וסור מרע. וכבר נלכד הוא בעצמו עליו השלום בשחיתות זאת המחשבה , באמרו (ראה סנה' כא , ב): 'אני ארבה - ולא אסור'; חשב שתכלית חכמתו ישמרהו ממה שהוא סבה למניעת הדבר , ונכשל. ועל זה אמר , לדעתי: רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך. ורפאות הנה - במקום שמירת הבריאות , שהוא אחד מחלקי הרפואה , כמו שבא "אני יי' רופאיך" אחר אמרו "כל המחלה אשר שמתי במצרים" וכו' (שמ' טו , כו); כלומר , שהשלימות הראשון הוא לעולם שמירת בריאות האחרון וסיבת קיומו והעמדתו. ואצל שאר המפרשים (ראה רש"י) שב רפאות תהי לשרך על התורה ועל המצוה. ושרך הוא הטבור , והזכירו על שם כלל הגוף , כי הוא יסוד לגידים ותחלת גידול האדם , כי דרך בו יכנס הדם לגידים בהיות העובר בבטן האם. ודגשות הרי"ש - לחסרון הכפל , כי הראוי: 'לשררך'; "ואונו בשרירי בטנו" (איכה מ , טז) - רוצה לומר: תקף וחוזק היוצאים תחלה משם. ושקוי - נאמר על משקה רפואיי , ובא על דרך "ומוח עצמותיו ישוקה" (שם כא , כד). ואחר כן הזהירו בהצלחתו , שיכיר כי מה' היתה לו זאת , עד שיכבדהו מהונו ומראשית תבואתו. וייעד לו הגמול בזה: וימלאו אסמיך - רוצה לומר: אוצרותיך. שבע - רוצה לומר: תבואתך בכדי שובע. ואולי הוא חסר למ"ד: וימלאו אסמיך לשבע. ותירוש יקביך יפרוצו - נראה לי שהפעולה חוזרת על היקבים , כלומר , שהיקבים יפרצו התירוש. ולשון 'פרץ' הוא ענין הריסה ונתיצה: "פרוץ גדרו" (יש' ה , ה); ומתוך כך יושאל זה הלשון על רבוי הדברים והשפעתם , כאלו מגודל הריבוי יפרצו הגדרים ויצאו מהם , רוצה לומר , שלא יכילום. ומזה "ומקנהו פרץ בארץ" (איוב א , י); "ופרצת ימה וקדמה" (בר' כח , יד); וכן הנה: יקביך ירבו התירוש עד שיפרצוהו מתוכם , שלא יכילוהו. ושאר המדקדקים יסבבו הפעולה לתירוש , כלומר , שהתירוש יפרוץ היקב , מצד שהיקב לא יכילהו. ואע"פ שהיה לו לומר 'יפרוץ' , מתוך שמלת תירוש אצלם כוללת מינים רבים מן התירוש , אמר כן; והוא דרך זרות. זהו פשט המקראות , והרבה מהם מה שביארנו בהם קרוב לדרך הנסתר. וענין "תורתי אל תשכח" (לעיל , א) - כלומר: לא יספיק לך האמונות העיוניות , אבל גם המקובלות. "ומצותי יצור לבך" (שם) - שתחקור בעניינם ותמצא במצות טעם נמשך אחר החכמה , ובפנות העדר מהתנגדותם - כל דרך מופת על כל מתנגד ומכחיש. ואז ישמח בידיעתם ויערב עליו שיחו עד שיאריך ימי התעסקותו בהם , שהם "ימים ושנות חיים" באמת. ומלת "חיים" נמשכת על ה"ימים" כמו על ה"שנים" , כי ימי הבטלה לא יקראו 'ימים' ו'שנים' באמת. וחכמי הפילוסופיה הזכירו , כי שאל מלך אחד לזקן נכבד , ראהו שחוי הקומה ולבן השער ורב הקמטים: כמה ימי שני חייך? השיבו: שתים עשרה. ובהתפלאו עליו , אמר לו: באר חידתך , ואמר לו , כי שתים עשרה שנה התעסק בחכמה ובעבודת האל , ואשר חי בזולת אלה , לא היו אצלו ימים ושנים. וכבר היה נאה לפרש לרמוז על חיי העולם הבא , אלא שענין 'אורך' ו'תוספת' לא יונחו בלשון , רק על דבר שיש לו קץ ותכלה. ו"חסד ואמת אל יעזבוך" (לעיל , ג) - שלא יטרידך עסק הזמן עד שמתוכם יעזבוך. "ואל בינתך אל תשען" (לעיל , ה) - רומז למה שהתחיל , שאם לא ישיג בהבנת המקובלות , לא יקל בהם בכך בהשענו על בינתו , אבל יבטח בה' בכל לבו; רוצה לומר: בחקירתו ובעיונו , כי הוא יוציא תעלומותיו לאור. ולכן "בכל דרכיך דעהו" (לעיל , ו) - רוצה לומר: במקובלות ובעיוניות , מצורף עוד למה שפירשנו בנגלה. ו"אל תהי חכם בעיניך" (לעיל , ז) למה שפירשנו בו אנחנו , הוא גם כן דרך לנסתר , ותוכו כברו. וענין "כבד את יי' מהונך" (לעיל , ט) - עם היות נגלהו נבחר , אף כי בו דרך לשלימות החכמה; כענין המעשרות והתרומות לשבט הנבחר , להיותם פנויים ללמוד וללמד , כרמוז עליהם "יורו משפטיך ליעקב" וכו' (דב' לג , י). וכן שבקצתם הערה למשול בתאוה הגוברת , כמו ראשית התבואה וכלל הבכורים; שמצד התחדשות הדבר יתעורר הטבע לתאותו , והוא ימשול בו לכבוד מצות האל; וכן הערה להכנעת הגאוה , בהיות העשירים והנכבדים נושאים אותם על שכמם. וקריאת פרשת "ארמי אובד אבי" (דב' כו , ה) - יש בו אצל קצת מחברים רמז לשני השלימיות , וההון אצלם רומז על שלימות המדות , כמו שנבאר בפסוק "הון עשיר קרית עוזו" (מש' י , טו) , ובפסוק "בית והון נחלת אבות" (מש' יט , יד). והתבואה (ראה לעיל , ט) - כנוי לחכמה , ועל צד שהתבואה חיי הגוף , דמה בה החכמה שהיא חיי הנפש; ו'ראשית התבואה' יקרא לדעתם 'יראת האל' , כאמרו "יראת יי' ראשית דעת" (מש' א , ז) , וכן "ראשית חכמה יראת יי'" (תה' קיא , י) - רמז שתהא כוונתו במצוות ובחכמה יראת האל. ולדעתי , 'ראשית התבואה' רמז על הנבחר , כי מבחר הדבר יקרא 'ראש' על צד מעלתו , וירמוז על החכמה האלהית; ו"הונך" (לעיל , ט) - על שאר החכמות , כי 'הון' - כינוי לריבוי הממון. וימלאו אסמיך שבע - אצלי היא לשון צווי והתראה להשפיע לזולתו , שהוא תכלית החכם; וזהו "כבד את יי' מהונך" , כמו שדרשו: אהני לברייך במאי דאהנייך , כלומר: ימלאו אסמיך להיות מהם שבע לאחרים; וכן יקביך יפרוצו להם התירוש - והוא היין "המשמח אלהים ואנשים" (שו' ט , יג). דרשו רבותינו ז"ל (ראה שה"ר ב , יג): "הביאני אל בית היין" (שה"ש ב , ד) - למרתף גדול של סיני; "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (מש' ט , ה).

ר' יוסף כספי:
בני. אל תשכח - אם ידעת.

ר' ישעיה מטראני:
בני תורתי וגו' , חסד ואמת אל יעזבך - שתהיה נוהג גמילות חסדים עם הבריות ולדבר אמת , שאלו שני דברים הם מגופי החכמה.
ריכוז קישורים