ר' מנחם המאירי:
פרשה
רביעית
,
והיא
עשרה
פסוקים
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
י).
והכוונה
בהם
,
להזהירו
,
שאף
על
פי
שטרח
והשתדל
בקיום
התורה
והחכמה
ועלה
בידו
,
לא
יתיאש
ממנה
ולא
יעוף
עיניו
ממנה
,
כי
ישכח
במעט
זמן
מה
שטרח
בו
כמה
שנים;
כאמרם
ז"ל
בברייתא
של
אבות
(אדר"נ
כד
,
ו):
יכול
אדם
ללמוד
תורה
בעשר
שנים
,
ולשכחה
בשתי
שנים.
וכן
חזר
להזהירו
על
נועם
המדות
,
ובפרט
על
הבטחון
באל
,
ולהיות
כל
מעשיו
מכוונים
לשמו
ולעבודתו.
וייעד
לו
הטוב
בהטיבו
,
והזהירו
להכיר
כי
הכל
יגיעהו
מאת
האל
,
ושיכבדהו
במה
שחננו
מן
הטוב.
וזה
ביאור
המקראות
בפרט:
בני
תורתי
אל
תשכח
-
ה'שכחה'
תֵאָמר
לפעמים
על
שכחה
מצד
הטבע
,
שלא
יזכור
הדבר
,
כמו
"ושכחת
עומר
בשדה"
(דב'
כד
,
יט);
כלומר
,
שכבר
קצר
ועשה
ממנו
עומר
והניחו
במקום
ידוע
,
ובעת
האסיפה
שכחו.
וזה
השגור
בלשון
העם
,
כמו
שבא
במאמר
החכם:
הן
,
אבל
שכחתי.
ועל
הרוב
יֵאָמר
בכתוב
על
התיאש
מן
הדבר
וסלוק
דעתו
והשגחתו
ממנו
,
למיעוט
ערך
הדבר
ההוא
בעיניו.
ומזה
כל
לשון
'שכחה'
הבא
אצל
השם:
"ולא
ישכח
את
ברית
אבתיך"
(דב'
ד
,
לא);
"אשכח
בניך
גם
אני"
(הו'
ד
,
ו);
עם
הוָדע
שאין
שכחה
לפני
כסא
כבודו.
ומזה
"ונשכח
כל
השבע"
(בר'
מא
,
ל)
,
כלומר:
יתיאשו
מזכירתו
לרוב
הרעב
אשר
יגיע
להם;
"תשכח
ימיני"
(תה'
קלז
,
ה);
"ולא
זכר
שר
המשקים
את
יוסף
וישכחהו"
(בר'
מ
,
כג)
-
כלומר:
לא
העלה
זכרו
על
לבו
,
ואף
כשהיה
עולה
במחשבתו
במקרה
,
היה
מתיאש
ממנו.
ועל
שני
המינים
הזהיר
הבן
החכם
,
והודיעו
שהתורה
והחכמה
צריכה
שקידה
והתמדה
אף
ליודעים
,
כי
מתוך
רוב
אורך
הדברים
ועמקן
,
השכחה
מצויה
בהם;
ולכן
אמר:
בני
תורתי
אל
תשכח
,
כלומר:
לא
תרפה
ממנה
ולא
תשבות
התעסקותך
בה
עד
שתגיעך
שכחת
פרטיה
מצד
הטבע
,
וכל
שכן
שלא
ימעט
ערכה
בעיניך
עד
שתתיאש
ממנה.
ואמר
ומצותי
יצור
לבך
-
כלומר:
שתשים
כל
מחשבתך
וכוונתך
בהם.
כי
אם
תעשה
כן
,
הם
יוסיפו
לך
אורך
ימים
ושנות
חיים
ושלום
-
כלומר:
שהם
יסבבו
לך
התוספת
,
והוא
שהאל
יוסיפם
בזכות
התמדתך
ושקידתך
בהם.
ואורך
ימים
-
הוא
ייעוד
אורך
ימיו
,
אם
אולי
לפי
מערכת
הכוכבים
והמזלות
"מספר
חדשיו
חצצו"
(איוב
כא
,
כא)
ושנות
חייים
-
יורה
על
חיי
שלוה
והשקט
,
אם
ואולי
נגזרו
לו
חיי
צער
מצד
המערכה;
כי
מלת
חיים
מונחת
לפעמים
דרך
כלל
על
חיי
התענוג
והשלוה
,
ומלת
'מיתה'
בהפך
,
כמו
שפירשנו
בענין
'נכתבים
ונחתמים
למיתה
,
ונכתבים
ונחתמים
לחיים'
(ראה
חבור
התשובה
ע' 432
- 252
).
ומלת
יוסיפו
בדקדוק
-
כדרך
"יתנו
יקר
לבעליהן"
(אס'
א
,
כ);
"יצאו
בנות
שילו"
(שו'
כא
,
כא);
וזולתם.
וענין
חסד
ואמת
אל
יעזבוך
-
הוא
כפל
אזהרה
על
זה
,
כי
חסד
ואמת
כוללים
רוב
דרכי
התורה:
וחסד
-
למדות
האדם
במה
שמגיע
ממנו
חנינה
ורחמנות
וסדר
הנהגה
ישרה
בין
איש
לאיש;
ואמת
-
על
כל
הדברים
המושכלים
הגנוזים
בתורה.
והוא
כאלו
אמר:
חסד
ואמת
אל
תעזבם;
על
דרך
"תורתי
אל
תשכח"
(לעיל
,
א);
כי
העזיבה
גם
כן
תֵאָמר
על
הפנים
שהזכרנו
,
לפעמים
על
צד
עזיבת
הדבר
,
כמו
"עזבתי
את
ביתי
נטשתי
את
נחלתי"
(יר'
יב
,
ז);
ו"מיום
עזבה
את
הארץ"
(מ"ב
ח
,
ו);
"עליך
יעזב
חלכה"
(תה'
י
,
יד);
ולפעמים
על
צד
התיאשות
והסתלקות
השגחתו
ממנה:
"כי
לא
אעזבך"
(בר'
כח
,
טו);
"לא
ארפך
ולא
אעזבך"
(יהו'
א
,
ה).
והזהירו
על
שני
המינים
על
הדרך
הנזכר;
וייחס
העזיבה
להם
על
צד
המקרה
הנמשך
,
כי
כשתהיה
העזיבה
והשכחה
מצד
התיאש
האדם
,
תמשך
אחר
כך
יותר
ויותר
מצד
הטבע
,
עד
שכשתחשוב
לשוב
אליה
,
תכחש
בך
לאמור:
לא
ראיתיך
(ע"פ
איוב
ח
,
יח);
כמאמר
"יום
תעזבני
-
ימים
אעזבך"
(ראה
ירוש'
ברכות
ט
,
ה
[יד
,
ד]).
ולכן
אמר:
קשרם
על
גרגרותיך
-
משל
להיותם
נראות
לו
תמיד;
כתבם
על
לוח
לבך
-
להיות
דעתך
ומחשבתך
עליהם
כל
היום
,
על
דרך
"והיו
עיני
ולבי
שם
כל
הימים"
(מ"א
ט
,
ג);
וכן
"תנה
בני
לבך
לי
ועיניך
דרכי
תצורנה"
(מש'
כג
,
כו)
-
הב
לי
עיניא
וליבא
,
ואנא
ידע
דאת
דילי
(ראה
ירוש'
ברכות
א
,
ה
[ג
,
ג]).
ומצא
חן
ושכל
טוב
-
פירשו
בו
כמו
עתיד
,
כלומר:
אם
תעשה
כן
,
תמצא
חן
ושכל
טוב
בעיני
אלהים
ואדם
-
רוצה
לומר
,
שתהיה
טוב
לשמים
וטוב
לבריות.
וכמוהו
"עלה...
ומות
בהר"
(דב'
לב
,
מט
-
נ)
-
כמו
'ותמות';
וכמוהו
אצלי
"רוץ
מצא
נא
את
החצים"
(ש"א
כ
,
לו)
,
אלא
שאפשר
לפרשו
לדעתי
שישתדל
למצאם.
ושכל
הוא
לפעמים
ענין
הצלחה:
"אל
כל
אשר
יפנה
ישכיל"
(מש'
יז
,
ח);
"לכל
דרכיו
משכיל"
(ש"א
יח
,
יד)
,
"שכל
דוד
מכל
עבדי
שאול"
(שם
,
ל);
ולפעמים
ענין
בינה
והשכל;
וכלם
נגזרים
מלשון
'השתכלות'
ועיון
והשגחה.
ויקרא
המצליח
'משכיל'
,
להיות
כל
ענייניו
באים
על
צד
המבוקש
,
כאלו
נעשו
בבינת
האדם
ושכלו;
ומכאן
יתפשט
הלשון
עוד
ליחס
זאת
המילה
אף
לעיון
האחרים
עליו.
ומכאן
פירשו
קצת
מדקדקים
(ראה
השרשים:
'שכל'
שרשים:
'שכל')
"והאשה
טובת
שכל"
(ש"א
כה
,
ג)
-
טובת
הבטה
ועיון;
כלומר:
ערבה
לרואים
,
כדרך
טובת
"מראה"
(בר'
כד
,
טז).
וכן
בעץ
הדעת:
"ונחמד
העץ
להשכיל"
(בר'
ג
,
ו)
-
רוצה
לומר:
למראה;
כי
לא
שבחו
בשכל
אמיתי.
ופירשו
מזה
ומצא
חן
ושכל
טוב
-
כלומר:
ערבות
מראיתך
למביטים
,
רוצה
לומר
,
שיביטוך
בעין
אהבה.
ולי
נראה
פירושו
צווי
גמור
,
כלומר:
פלס
נתיבותיך
(ע"פ
תה'
עח
,
נ)
והדרך
מעגליך
ביושר
,
עד
שיגיעך
מציאות
חן
בעיני
אלהים;
כענין
מה
שפירשתי
למעלה
בפסוק
"רוץ
מצא
נא"
(ש"א
כ
,
לו).
ו'שכל'
לא
יאמר
לעולם
לדעתי
במקום
'מראה'
,
אבל
"והאשה
טובת
שכל"
הוא
כאמרו
"אשה
משכלת"
(מש'
יט
,
יד);
"ונחמד
העץ
להשכיל"
(בר'
ג
,
ו)
-
רמז
לאחד
מחלקי
השכל
,
והוא
האמת;
ו"משכיל
אל
דל"
(תה'
מא
,
ב)
-
רוצה
לומר:
משגיח
ומתבונן
בענייניו.
ושכל
טוב
-
עיון
טוב
והבנה
מעולה;
ופירושו:
מצא
חן
ושכל
טוב
-
כלומר:
עשה
כל
מעשיך
בדרך
שתמצא
חן
מצד
מדותיך
,
ושייחסו
לך
שכל
טוב
מצד
חכמתך.
ובעיני
אלהים
ואדם
יורה
כן
,
כי
ייחס
החכמה
לאלהים
,
כי
הוא
לו
לבדו
,
אין
לזרים
אתו
,
בלתי
לה'
לבדו.
והמדות
לאדם
,
כמו
שכתבנו
,
ששלמות
המדות
אין
לו
מקום
,
רק
בהשתתפות
בינו
ובין
זולתו.
ואמר
אחר
כן
,
שעם
ראותו
עצמו
משכיל
ונבון
וחכם
,
לא
ישען
בתבונתו
,
אבל
יבטח
באלהיו
בכל
ענייניו
ויתפלל
לפניו
,
והוא
אמרו:
בטח
אל
יי'
בכל
לבך
-
כלומר
,
שלא
תייחס
כלל
במה
שתשיג
מרצונך
,
רק
לבטחון
באל;
וזהו
בכל
לבך
,
כלומר
שלא
תחלוק
מכבודו
לחכמתך
ולתבונתך
כלל
,
אבל
שתייחס
הכל
לאל
יתברך
,
כי
מאתו
הפקת
הכל.
וכן
ואל
בינתך
אל
תשען
-
והוא
ענין
"ואמרת
בלבבך
כחי
ועוצם
ידי"
וכו'
,
עד
"וזכרת
את
יי'
אלהיך
כי
הוא
הנותן
לך
כח
לעשות
חיל"
(דב'
ח
,
יז
-
יח)
,
וכן
"בכח
ידי
עשיתי
ובחכמתי
כי
נבונתי"
(יש'
י
,
יג).
וענין
בכל
דרכיך
דעהו
הוא
מאמר
נכבד
,
קטון
הכמות
וגדול
האיכות;
והוא
,
להיות
כל
מעשיו
ופעולותיו
פונות
לתכלית
אחת.
רוצה
לומר
,
שאע"פ
שהאדם
צריך
על
כל
פנים
להשתדל
בענייני
העולם
לצורך
קיום
גופו
,
מכל
מקום
גם
בעת
ההיא
תהיה
כוונתו
על
צד
נתינת
חקו
לגוף
,
כדי
שיכין
בזה
דרך
לנפש
לענות
אף
היא
חלקה
,
ושביל
לשכל
האנושי
לעשות
מלאכתו.
וזהו
ענין
אמרו
אדון
הנביאים
מפי
הגבורה
באמרו
"ואהבת
את
יי'
אלהיך
בכל
לבבך"
(דב'
ו
,
ה)
,
ודרשו
בו
(ראה
משנה
ברכות
ט
,
ה):
בשני
לבבות
,
אחד
יצר
טוב
ואחד
יצר
הרע;
כלומר
,
שאף
בהשתמשו
בחומריות
שעניינם
מיוחס
ליצר
הרע
,
תהיה
כוונתו
בו
לאהבת
,
השם
יתברך.
וכן
אמר
שלמה
הֵנָה
כמכוון
אל
זה
,
וכן
אמרו
רבותינו
ז"ל
(משנה
אבות
ב
,
יב)
במאמר
'וכל
מעשיך
יהיו
לשם
שמים';
ואף
גדולי
הפילוסופים
אמרו:
השמר
שלא
יהיה
לך
עסק
בלתו
,
ולא
יעבור
על
רעיונך
זולתו
,
ולא
תעלה
במחשבתך
בלעדיו
,
ולא
תשלח
אבר
מאברי
גופך
אלא
במה
שתמשוך
בו
רצונו
,
ולא
תתיר
לשונך
רק
בזכרו
,
אם
ייטיב
תודה
,
ותכיר
כי
ממנו
פרייך
נמצא
(ע"פ
הו'
יד
,
ט)
,
ואם
יְעַנֶה
תסבול
,
ותדע
כי
מידך
היתה
זאת.
ובמשלי
הערב
סופר
על
אחד
מן
הנזירים
עובר
אורח
,
ומצאהו
איש
והנה
תועה
בשדה
,
ויצא
לקראתו
והביאו
אל
שדהו
להאכילו
ולהשקותו
והאריך
דברים
עליו
,
ובתוך
הדברים
חקרו
הנזיר
ושאלו:
מה
לך
פה
ומה
מלאכתך?
השיבו
,
כי
לו
חורשים
בשדהו
והוא
עומד
עליהם
לזרזם;
אמר:
ומה
תכלית
כוונתך
בחרישה?
אמר:
הזריעה;
ומה
תכלית
כוונתך
בזריעה?
אמר:
הקצירה;
ומה
תכלית
כוונתך
בקצירה?
אמר:
הדישה
והמירוח
והאסיפה
לבית
ולאוצר;
אמר:
ומה
תכלית
כוונתך
בכל
אלה?
אמר:
עשיית
החיל
ואסיפת
הממון;
ומה
תכלית
כוונתך
באסיפת
הממון?
אמר:
הפקת
הרצון
בתענוגים
והתכבד
בתוך
העם
והשתרר
על
שכני
והתגבר
על
אויבי.
אז
הוכיחו
הנזיר
ואמר:
יפה
אמרו
נביאי
ישראל:
"חרשתם
רשע
עולתה
קצרתם
אכלתם
פרי
כחש"
(הו'
י
,
יג)
-
הנך
חוטא
בכל
מעשיך
ובכל
פרטי
פעולותיך
,
אחר
שתכלית
כוונתך
בהם
בלתי
רצויה
,
אף
כי
שנואה
ונמאסת
,
ואלו
היה
תכלית
כוונתך
באסיפת
הממון
לתת
לך
ולביתך
חקם
,
ולעבוד
האל
בצדקות
ומתנות
,
אז
היה
לך
זכות
ומצוה
בכל
פרטי
הפעולות
אשר
הזכרת.
וזהו
ענין
בכל
דרכיך
דעהו
-
כלומר:
בכל
דרכיך
הכירהו
,
לעשותם
לכבודו.
והוא
שדרשו
ז"ל
(ראה
ברכות
סג
,
א)
'אפילו
לדבר
עבירה'
,
כלומר:
אף
כשתתעסק
בחומריות
המיוחסות
ליצר
הרע
ולדבר
עבירה
,
והוא
שלא
תשתמש
בהם
,
רק
כפי
הצורך
ההכרחי
,
ואף
גם
זאת
-
לכוונת
תכלית
נכבד.
ועל
זה
אמר:
והוא
יישר
אורחותיך
-
שזו
היא
תכלית
ההישרה
לכל
מבקש
את
יי'.
ואמר
אחר
כן
אל
תהי
חכם
בעיניך
-
ויש
לפרש
אל
תהי
חכם
בעיניך
,
שתחשוב
שחכמתך
תצילך
מכל
רע
,
שתסמוך
עליה
בעשיית
הרע;
אבל
ירא
את
יי'
וסור
מרע
,
כי
האל
לוכד
חכמים
בערמתם
(ע"פ
איוב
ה
,
יג).
ולדעתי
,
רומז
שאע"פ
ששלימות
המדות
אינו
מכוון
לעצמו
,
אבל
הוא
דרך
ושביל
לשלימות
האחרון
,
אל
תקל
בו
אף
לאחר
שתתחכם
,
לפרוק
עולו
מעליך;
כי
כמו
שאחיזתך
ודבקותך
בו
הביאך
עד
הלום
,
כן
עזיבתך
אותו
ופרוק
עולו
מעליך
תרחיקך
מן
השלימות
אשר
זכית
בו
וישיבך
לאחור.
ולכן
אל
תהי
חכם
בעיניך
,
עד
שתביאך
שלימות
חכמתך
להקל
במצות
ובשלימות
הראשון
,
אבל
ירא
את
יי'
וסור
מרע.
וכבר
נלכד
הוא
בעצמו
עליו
השלום
בשחיתות
זאת
המחשבה
,
באמרו
(ראה
סנה'
כא
,
ב):
'אני
ארבה
-
ולא
אסור';
חשב
שתכלית
חכמתו
ישמרהו
ממה
שהוא
סבה
למניעת
הדבר
,
ונכשל.
ועל
זה
אמר
,
לדעתי:
רפאות
תהי
לשרך
ושיקוי
לעצמותיך.
ורפאות
הנה
-
במקום
שמירת
הבריאות
,
שהוא
אחד
מחלקי
הרפואה
,
כמו
שבא
"אני
יי'
רופאיך"
אחר
אמרו
"כל
המחלה
אשר
שמתי
במצרים"
וכו'
(שמ'
טו
,
כו);
כלומר
,
שהשלימות
הראשון
הוא
לעולם
שמירת
בריאות
האחרון
וסיבת
קיומו
והעמדתו.
ואצל
שאר
המפרשים
(ראה
רש"י)
שב
רפאות
תהי
לשרך
על
התורה
ועל
המצוה.
ושרך
הוא
הטבור
,
והזכירו
על
שם
כלל
הגוף
,
כי
הוא
יסוד
לגידים
ותחלת
גידול
האדם
,
כי
דרך
בו
יכנס
הדם
לגידים
בהיות
העובר
בבטן
האם.
ודגשות
הרי"ש
-
לחסרון
הכפל
,
כי
הראוי:
'לשררך';
"ואונו
בשרירי
בטנו"
(איכה
מ
,
טז)
-
רוצה
לומר:
תקף
וחוזק
היוצאים
תחלה
משם.
ושקוי
-
נאמר
על
משקה
רפואיי
,
ובא
על
דרך
"ומוח
עצמותיו
ישוקה"
(שם
כא
,
כד).
ואחר
כן
הזהירו
בהצלחתו
,
שיכיר
כי
מה'
היתה
לו
זאת
,
עד
שיכבדהו
מהונו
ומראשית
תבואתו.
וייעד
לו
הגמול
בזה:
וימלאו
אסמיך
-
רוצה
לומר:
אוצרותיך.
שבע
-
רוצה
לומר:
תבואתך
בכדי
שובע.
ואולי
הוא
חסר
למ"ד:
וימלאו
אסמיך
לשבע.
ותירוש
יקביך
יפרוצו
-
נראה
לי
שהפעולה
חוזרת
על
היקבים
,
כלומר
,
שהיקבים
יפרצו
התירוש.
ולשון
'פרץ'
הוא
ענין
הריסה
ונתיצה:
"פרוץ
גדרו"
(יש'
ה
,
ה);
ומתוך
כך
יושאל
זה
הלשון
על
רבוי
הדברים
והשפעתם
,
כאלו
מגודל
הריבוי
יפרצו
הגדרים
ויצאו
מהם
,
רוצה
לומר
,
שלא
יכילום.
ומזה
"ומקנהו
פרץ
בארץ"
(איוב
א
,
י);
"ופרצת
ימה
וקדמה"
(בר'
כח
,
יד);
וכן
הנה:
יקביך
ירבו
התירוש
עד
שיפרצוהו
מתוכם
,
שלא
יכילוהו.
ושאר
המדקדקים
יסבבו
הפעולה
לתירוש
,
כלומר
,
שהתירוש
יפרוץ
היקב
,
מצד
שהיקב
לא
יכילהו.
ואע"פ
שהיה
לו
לומר
'יפרוץ'
,
מתוך
שמלת
תירוש
אצלם
כוללת
מינים
רבים
מן
התירוש
,
אמר
כן;
והוא
דרך
זרות.
זהו
פשט
המקראות
,
והרבה
מהם
מה
שביארנו
בהם
קרוב
לדרך
הנסתר.
וענין
"תורתי
אל
תשכח"
(לעיל
,
א)
-
כלומר:
לא
יספיק
לך
האמונות
העיוניות
,
אבל
גם
המקובלות.
"ומצותי
יצור
לבך"
(שם)
-
שתחקור
בעניינם
ותמצא
במצות
טעם
נמשך
אחר
החכמה
,
ובפנות
העדר
מהתנגדותם
-
כל
דרך
מופת
על
כל
מתנגד
ומכחיש.
ואז
ישמח
בידיעתם
ויערב
עליו
שיחו
עד
שיאריך
ימי
התעסקותו
בהם
,
שהם
"ימים
ושנות
חיים"
באמת.
ומלת
"חיים"
נמשכת
על
ה"ימים"
כמו
על
ה"שנים"
,
כי
ימי
הבטלה
לא
יקראו
'ימים'
ו'שנים'
באמת.
וחכמי
הפילוסופיה
הזכירו
,
כי
שאל
מלך
אחד
לזקן
נכבד
,
ראהו
שחוי
הקומה
ולבן
השער
ורב
הקמטים:
כמה
ימי
שני
חייך?
השיבו:
שתים
עשרה.
ובהתפלאו
עליו
,
אמר
לו:
באר
חידתך
,
ואמר
לו
,
כי
שתים
עשרה
שנה
התעסק
בחכמה
ובעבודת
האל
,
ואשר
חי
בזולת
אלה
,
לא
היו
אצלו
ימים
ושנים.
וכבר
היה
נאה
לפרש
לרמוז
על
חיי
העולם
הבא
,
אלא
שענין
'אורך'
ו'תוספת'
לא
יונחו
בלשון
,
רק
על
דבר
שיש
לו
קץ
ותכלה.
ו"חסד
ואמת
אל
יעזבוך"
(לעיל
,
ג)
-
שלא
יטרידך
עסק
הזמן
עד
שמתוכם
יעזבוך.
"ואל
בינתך
אל
תשען"
(לעיל
,
ה)
-
רומז
למה
שהתחיל
,
שאם
לא
ישיג
בהבנת
המקובלות
,
לא
יקל
בהם
בכך
בהשענו
על
בינתו
,
אבל
יבטח
בה'
בכל
לבו;
רוצה
לומר:
בחקירתו
ובעיונו
,
כי
הוא
יוציא
תעלומותיו
לאור.
ולכן
"בכל
דרכיך
דעהו"
(לעיל
,
ו)
-
רוצה
לומר:
במקובלות
ובעיוניות
,
מצורף
עוד
למה
שפירשנו
בנגלה.
ו"אל
תהי
חכם
בעיניך"
(לעיל
,
ז)
למה
שפירשנו
בו
אנחנו
,
הוא
גם
כן
דרך
לנסתר
,
ותוכו
כברו.
וענין
"כבד
את
יי'
מהונך"
(לעיל
,
ט)
-
עם
היות
נגלהו
נבחר
,
אף
כי
בו
דרך
לשלימות
החכמה;
כענין
המעשרות
והתרומות
לשבט
הנבחר
,
להיותם
פנויים
ללמוד
וללמד
,
כרמוז
עליהם
"יורו
משפטיך
ליעקב"
וכו'
(דב'
לג
,
י).
וכן
שבקצתם
הערה
למשול
בתאוה
הגוברת
,
כמו
ראשית
התבואה
וכלל
הבכורים;
שמצד
התחדשות
הדבר
יתעורר
הטבע
לתאותו
,
והוא
ימשול
בו
לכבוד
מצות
האל;
וכן
הערה
להכנעת
הגאוה
,
בהיות
העשירים
והנכבדים
נושאים
אותם
על
שכמם.
וקריאת
פרשת
"ארמי
אובד
אבי"
(דב'
כו
,
ה)
-
יש
בו
אצל
קצת
מחברים
רמז
לשני
השלימיות
,
וההון
אצלם
רומז
על
שלימות
המדות
,
כמו
שנבאר
בפסוק
"הון
עשיר
קרית
עוזו"
(מש'
י
,
טו)
,
ובפסוק
"בית
והון
נחלת
אבות"
(מש'
יט
,
יד).
והתבואה
(ראה
לעיל
,
ט)
-
כנוי
לחכמה
,
ועל
צד
שהתבואה
חיי
הגוף
,
דמה
בה
החכמה
שהיא
חיי
הנפש;
ו'ראשית
התבואה'
יקרא
לדעתם
'יראת
האל'
,
כאמרו
"יראת
יי'
ראשית
דעת"
(מש'
א
,
ז)
,
וכן
"ראשית
חכמה
יראת
יי'"
(תה'
קיא
,
י)
-
רמז
שתהא
כוונתו
במצוות
ובחכמה
יראת
האל.
ולדעתי
,
'ראשית
התבואה'
רמז
על
הנבחר
,
כי
מבחר
הדבר
יקרא
'ראש'
על
צד
מעלתו
,
וירמוז
על
החכמה
האלהית;
ו"הונך"
(לעיל
,
ט)
-
על
שאר
החכמות
,
כי
'הון'
-
כינוי
לריבוי
הממון.
וימלאו
אסמיך
שבע
-
אצלי
היא
לשון
צווי
והתראה
להשפיע
לזולתו
,
שהוא
תכלית
החכם;
וזהו
"כבד
את
יי'
מהונך"
,
כמו
שדרשו:
אהני
לברייך
במאי
דאהנייך
,
כלומר:
ימלאו
אסמיך
להיות
מהם
שבע
לאחרים;
וכן
יקביך
יפרוצו
להם
התירוש
-
והוא
היין
"המשמח
אלהים
ואנשים"
(שו'
ט
,
יג).
דרשו
רבותינו
ז"ל
(ראה
שה"ר
ב
,
יג):
"הביאני
אל
בית
היין"
(שה"ש
ב
,
ד)
-
למרתף
גדול
של
סיני;
"לכו
לחמו
בלחמי
ושתו
ביין
מסכתי"
(מש'
ט
,
ה).