עין המסורה:
עיניו
דכתיב
עינו
-
ח'
(בלישנא):
ש"א
ג
,
ב
,
יח;
ש"ב
יג
,
לד;
יט
,
יט;
כד
,
כב;
יר'
לב
,
ד;
מש'
ו
,
יג;
איוב
כא
,
כ.
מרה
-
ה'
חסר
(בלישנא):
*דב'
יא
,
ל;
כא
,
כ;
מ"ב
יד
,
כו;
תה'
עח
,
ח;
מש'
ו
,
יג.
ר' משה קמחי:
קרץ
בעיניו;
תהפוכות
בלבו;
על
כן
-
שלשה
פסוקים
דבקים.
קורץ
-
מן
"יקרצו
עין"
(תה'
לה
,
יט)
,
והוא
ענין
רמיזה.
ומולל
-
דובר.
מורה
-
מלמד
לעשות
רע.
וכתוב
בעינו
,
ברגלו
,
בלא
יו"ד
סימן
הרבים
,
על
דרך
פרט;
וקרי
ביו"ד;
והטעם
אחד.
כי
פירוש
בעיניו
-
באחת
מעיניו
ובאחת
מרגליו;
וכן
"ויקבר
בערי
גלעד"
(שו'
יב
,
יז)
-
באחת
ערי.
מדינים
-
מן
'מדון';
והמ"ם
נוסף
עליהם.
וקרי
ביו"ד
וכתוב
בוא"ו
כי
הם
אחדים
בתמורה
,
כאשר
פירשתי
במלת
"ולענוים"
(מש'
ג
,
לד).
ישלח
-
בין
אנשים.
פתאם
-
פירשתיו
(שם
,
כה).
או
פרושו
כטעם
פתע;
והטעם:
מהרה.
ר' מנחם המאירי:
הפרשה
השלש
עשרה
כוללת
ארבעה
פסוקים
,
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
יב
-
טו).
הכוונה
בהם
,
להודיע
קצת
מדות
רעות
אשר
הם
ברשע;
כוונה
ממנו
,
שבהוראתו
שהם
מדות
רעות
והנהגת
איש
עקש
ונבל
,
יזהרו
השומעים
מעשותם
,
אע"פ
שיש
בהם
שאינם
גוף
עבירה
,
מפני
שהם
מורות
על
מזג
רע
וגאוה
וזדון
,
גוררות
קשות
מהם
ומושכות
כסיל
לעבירות
גדולות
ומעשים
מגונים.
ואמר
החכם:
הידיעה
בדבר
שהוא
רע
-
חצי
התשובה
,
וכן
ההודעה
בדבר
שהוא
רע
,
חצי
התוכחת.
כלומר
,
שמאחר
שהאדם
יודע
שהוא
רע
,
הדבר
הקרוב
-
להכניע
יצרו
ולשוב
ממנה;
ואם
כן
כשהחכם
מודיע
שהוא
רע
,
ושהוא
מעשה
הנבלים
,
הוא
כתוכחת
ואזהרה
שלא
יעשנה.
ומלת
בליעל
מונחת
על
מי
שהוא
מופלג
ברשע
וזדון
בדרך
ערמה
והתנכלות
,
וקשה
הלב
מהשיב
חמתו
ורשעו
לתוכחת
או
לכבוד
שום
אדם
,
כשמו
כן
הוא
,
רוצה
לומר
,
שאינו
עולה
ממצולות
מחשבותיו
הרעות:
"והוא
בן
בליעל
מדבר
אליו"
(ש"א
כה
,
יז)
-
רוצה
לומר
,
שלא
היה
אדם
יכול
להשיבו
מכעסו
ומחמתו;
"פן
יהיה
דבר
עם
לבבך
בליעל"
(דב'
טו
,
ט)
-
כלומר
,
שתקשה
ערפך
ותאמץ
לבבך
מאחיך
האביון
(ראה
שם
,
ז)
,
ותתנכל
עליו
במחשבתך
להמנע
מהלוותו
לקרבת
שנת
השמיטה.
ואיש
און
-
רוצה
בו:
איש
שקרן
וכזבן
,
ומתנכל
תמיד
לרמות
הבריות;
כענין
"מחשבות
אונך"
(יר'
ד
,
יד).
והודיע
מדות
נבלותם
שישתדלו
להפיק
רצונם;
ואמר
תחלה
,
שהאיש
הבליעל
ואיש
האון
יתנהג
באלו
המדות:
תחלה
הולך
עקשות
פה
,
כלומר:
יחזיק
בטענותיו
המרומות
,
לא
ישוב
מפני
כל
(ע"פ
מש'
ל
,
ל)
,
ואם
יראה
שיוכל
לנצח
,
לעקש
הישרה
ולהפיק
רצונו
במחלוקתו
-
אז
טוב
לו;
ואם
אין
-
מתנכל
בערמה
ומתהפך
בתחבולות
בחשאי
,
שלא
ירגישו
מתנגדיו
עד
אשר
ישיג
מבוקשו.
ואמר
על
זה
שהוא
קורץ
בעיניו
,
מולל
ברגליו
,
מורה
באצבעותיו
-
שכל
אלו
רמיזות
למחריש
הרעה
ומחשב
השקרות
,
כשנשמר
מלדבר
הוא
רומז
באחת
ממיני
הרמיזות.
והזכיר
תחלה
'קריצת
העין'
,
שהוא
יותר
נקלה
,
ומשגת
לרמוז
ברחוק;
ואם
יראה
שלא
יספיק
לו
,
יקרב
למי
שכוונתו
לרמוז
אליו
,
וירמוז
לו
ברמיסת
הרגל.
ומלת
'מלילה'
רוצה
לומר:
רמיסה
מן
"וקטפת
מלילות"
(דב'
כג
,
כו)
,
שאדם
רומס
התבואה
בין
ידיו.
ויש
מפרשים
אותו
לשון
דיבור
,
כלומר:
שמדבר
ברגליו
,
רוצה
לומר
,
שהוא
מכנה
הרמיזות
לדיבור
,
אחר
שהפעולה
היוצאת
ממנה
היא
כדבור;
והוא
מלשון
"מלין"
(איוב
יב
,
יא);
"מי
מלל
לאברהם"
(בר'
כא
,
ז).
ואם
יראה
שלא
יספיק
לו
רמיזת
הרגל
,
כי
יחשוב
אולי
מקרה
הוא
,
יורה
באצבעותיו.
ואם
לא
יעלה
כל
זה
בידו
תהפכות
בלבו
,
כלומר:
יתהפך
במחשבותיו
על
איזה
צד
יתנכל
על
בעל
מחלוקתו.
חורש
רע
בכל
עת
-
רוצה
לומר:
מניע;
כי
כמו
שהחורש
מניע
העפר
לצורך
זריעה
,
כן
זה
מניע
עליו
הרעות
,
להתגולל
עליו.
ויש
לפרש
תהפוכות
בלבו
-
שמרמה
האחרים
לדבר
בפיהם
,
ותהפוכות
בלבו
,
ואם
לא
ימצא
עליו
תנואות
(ע"פ
איוב
לג
,
י)
,
ישלח
מדנים
בין
בעלי
מחלוקתו
ובין
זולתם
,
להיותם
מריבים
ומתקוטטים
,
להיות
פניהם
איש
אל
אחיו
(ע"פ
שמ'
כה
,
כ)
לבקש
רעתו
והוא
יתיצב
מנגד.
על
כן
,
בסוף
ירגישו
עליו
,
ופתאום
יבא
אידו
,
פתע
ישבר
ואין
מרפא.
ומדינים
ישלח
-
לשון
התפשטות;
ויש
מפרשים:
לשון
הבערה
,
כמו
"שלחו
באש
מקדשך"
(תה'
עד
,
ז);
"ואת
העיר
שלחו
באש"
(שו'
א
,
ח).
וזהו
לשון
"לחרחר
ריב"
(מש'
כו
,
כא)
,
רוצה
לומר:
להדליקו;
כי
'חרחור'
-
לשון
חום
ושריפה:
"ותוכו
נחר"
(יח'
טו
,
ד);
"והעצמות
יחרו"
(יח'
כד
,
י).
ואידו
-
רוצה
לומר:
שברו
,
כמו
שפירש
אחריו:
פתע
ישבר.
וענין
ואין
מרפא
-
כי
כלם
יקומו
עליו
לרוע
מדותיו
,
לא
ינוחו
ולא
ישקוטו
ולא
יתנו
פוגת
להם
(ע"פ
איכה
ב
,
יח)
,
עד
יעלו
עפר
על
ראשו.
זהו
ביאור
קצת
הפרשה
לפי
הנגלה
,
ולדרך
הנסתר:
קרא
המלך
הזקן
(ראה
קה'
ד
,
יח
וקה"ר
ד
,
א)
"בליעל"
(לעיל
,
יב)
,
וידוע
שהוא
ורעיו
מתנכלים
בכל
מיני
התנכלות
ותחבולות
,
להפיק
רצונם
ולמלא
תאותם
בכל
עת;
ואף
רבותינו
ז"ל:
דרשו
(ראה
רש"י):
מדינים
ישלח
בין
האדם
ובין
בוראו.