ר' מנחם המאירי:
הפרשה
השבעה
עשר
כוללת
שמונה
עשר
פסוקים
,
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
א
-
יח).
הכוונה
בהם
,
שאחר
שהזכיר
פתוי
האשה
הזרה
וכח
הדחתה
,
ונועם
דברי
החכמה
וכח
הדרכתה
והישרתה
,
כלל
ענין
שתיהם
ביחד
בפרשה
זו
,
כשופט
שאחר
שומעו
דברי
הריבות
ורוצה
ליתן
את
הדין
,
מספר
הטענות
שני
האנשים
אשר
להם
הריב
,
וגומר
את
הדין
,
לחייב
את
האחד
ולזכות
את
שכנגדו.
ואמר:
חכמות
בנתה
ביתה
,
חצבה
עמודיה
שבעה.
חכמות
-
לשון
רבים
,
ובנתה
-
לשון
יחיד;
רוצה
לומר:
כל
אחת
מהן.
ואפשר
שקרא
החכמה
דרך
כלל
חכמות
,
להיותה
כוללת
מינים
רבים
,
והוא
כאלו
אמר:
החכמה
מכינה
עניניה
על
הסדר;
ורומז
בזה
אל
ענין
סדר
הלימוד
,
שהאדם
צריך
שישלים
עצמו
תחלה.
והוא
ענין
בנין
הבית
,
כי
השלימות
הוא
סבת
הבנין
החזק
והמדור
הנצחי;
וידוע
בבנין
הבית
,
שאין
מציאותו
אלא
בהעשותו
על
הסדר:
תחלה
היסודות
,
ואחריו
הכותלים
,
ואחריהם
העלייה
,
ואחריה
תקרת
הגג.
וכן
בחכמות
,
צריך
שיקחם
על
הסדר
,
והוא
ענין
חצבה
עמודיה
שבעה;
ומלת
חצבה
-
עיקר
הנחתה
כענין
כריתה
,
כמו
"על
החוצב
בו"
(יש'
י
,
טו);
"אל
צור
חוצבתם"
(יש'
נא
,
א);
אבל
יושאל
מזה
לעניין
הבנת
העניינים
להביאם
אל
סדר
ישר
,
ומזה
אצלי
"חצבתי
בנביאים"
(הו'
ו
,
ה).
וכן
הנה
,
שהכינה
שבעת
עמודי
החכמה
-
להעמידם
בלימודו
על
הסדר.
ומספר
השבעה
לא
בא
בדקדוק
,
רק
שהוא
ראש
מספר
,
ומתיחס
כלשון
בני
אדם
לכל
מספר:
"יולדת
השבעה"
(יר'
טו
,
ט)
-
כלומר:
אותה
שהיתה
יולדת
הרבה;
כמו
"שבע
ביום
הללתיך"
(תה'
קיט
,
קסד)
-
כלומר:
הרבה
פעמים;
"שבע
תועבות
בלבו"
(מש'
כו
,
כה);
"כי
שבע
יפול
צדיק
וקם"
(מש'
כד
,
טז);
"שבעה
עינים"
(זכ'
ג
,
ט);
"שבע
כחטאתיכם"
(וי'
כו
,
כא);
וכן
הנה
פירושו
-
שהעמידה
כל
עמודי
החכמה
על
סדר
נכון
וישר.
ואולי
רמז
לארבעה
חלקי
התורה
,
ולהווית
מציאות
השלשה
עולמות.
וכבר
ביארנו
בקצת
חיבורנו
,
שארבעה
חלקי
התורה
,
הראשון
מהם
-
בהאמנת
הפנות
המקובלות
הבלתי
מושגות
במופת
,
כחידוש
העולם
והשגחה
וגמול
ועונש
ושינוי
הטבעים
במופתים
,
והוא
החלק
הנרמז
ב"עדות
יי'"
(תה'
יט
,
ח);
והשני
-
הפנות
העיוניות
המושגות
במופת
לחכמים
,
כמציאותו
יתברך
ואחדותו
ושוללות
כל
גשמות
ממנו;
שהוא
אחד
מעמודי
התורה
להאמין
בהם
מדרך
קבלה
,
ואם
לא
ישיג
ידיעתם
מצד
העיון;
והוא
הרמוז
בענין
'פקודי
יי''
(שם
,
ט).
והשלישי
-
חלק
המצות
השכליות
המשלימות
סדר
והנהגה
בין
בני
אדם
,
ככבוד
אב
ואם
וכבוד
החכמים
והמתנות
והצדקות
ומניעת
החזק
,
כרציחות
והגניבות;
והוא
החלק
הנכלל
ב"מצות
יי'"
(שם).
והרביעי
-
חלק
המצות
השמעיות
,
שאין
הטעם
בהם
ניכר
רק
ליחידי
הסגולות
,
והוא
שנאמר
עליהם
(ראה
תו"כ
אחרי
מות
פרשתא
ט
פרק
יג
,
י)
,
שאומות
העולם
משיבין
עליהם
ויצר
הרע
מקטרג
בהם
,
כענין
מאכלות
האסורות
ולבישת
כלאים
והחקים
בכלל;
והוא
החלק
הרמוז
ב"יראת
יי'"
(שם
,
י).
ואלו
הם
ארבעה
עמודי
התורה
,
ואחר
שיעלו
בידו
ותקדם
יראתו
באמונתם
ובקיומם
,
ראוי
לו
להשתדל
בלימוד
המחקרי
,
עד
שישיג
ענין
השלשה
עולמות:
עולם
היסודות
תחלה
,
ואחריו
עולם
הגלגלים
,
ואחריו
עולם
המלאכים
-
מה
שבטבע
האנושי
להשיג
בו.
וזהו
גמר
בנין
הבית
,
ועל
זה
נאמר
לדעתי
חצבה
עמודיה
שבעה.
או
אמור
בשלשה
האחרונות
,
שישתדל
בידיעת
החכמות:
לימודיות
,
טבעיות
,
אלהיות.
או
אפשר
,
שרמז
בעמודי
החכמה
לשבע
חכמות
,
אלא
שראוי
לכלול
חלקי
התורה
בעמודים
,
כי
הם
העמודים
אשר
כל
הבית
נכון
עליהם;
וכבר
פירשו
זולתי
בו
דברים
אחרים
,
לא
נתיישבה
דעתי
בהם.
ואחר
שסיפר
בשלימות
החכם
סיפר
עוד
באחרונה
שבמדרגות
החכמה
,
והיא
השפעתו
לזולתו;
ואמר
גם
,
שמכין
עצמו
להכין
מנות
הראויות
לתת
לכל
אחד
ואחד
כפי
עניינו.
וזהו
ענין
טבחה
טבחה;
וענין
ה'טבח'
ידוע
,
שמנתח
לנתחים
ראויים
להתכבד
וחתיכות
דקות
,
עד
שימצא
כל
איש
חקו
הראוי
לו
כמו
שכתבנו
למעלה
(מש'
ח
,
יט
,
יט
-
כא);
ולזה
הזכיר
לשון
ההכנה
בלשון
'טבח'.
ואפשר
גם
כן
,
שהוא
הדמיון
במזיגת
היין
,
כי
ה'מסך'
-
לשון
'מזג'
,
כי
אותיות
גיכ"ק
ואותיות
זסשר"ץ
מתחלפות.
והיין
ידוע
שמזיגתו
אין
שוה
לכל
אדם
,
אבל
חלוקה
הרבה
מאד
לפי
טבע
בני
אדם
,
ועל
זה
אמר:
מסכה
יינה
-
כלומר:
לכל
אדם
כראוי
לו;
ולולי
זה
הדמיון
,
לא
נאוה
לסמוך
מזיגת
היין
לשחיטה.
או
אפשר
,
שהטביחה
נאמרת
על
הבישול
,
ואע"פ
שעיקר
הנחתה
על
הזביחה
והנתוח
,
פעם
תאמר
על
ענין
הבישול
לדעת
גדולי
המדקדקים
,
כאמרו
"ויאמר
שמואל
לטבח
תנה
את
המנה"
וכו'
"וירם
הטבח
את
השוק
והעליה
וישם
לפני
שאול"
(ש"א
ט
,
כג
-
כד)
,
וודאי
זה
פירושו:
הטבח
-
המבשל;
וכן
בלשון
הערבי
קורין
מבשל
'טבך'
,
והכ"ף
לערבי
כחי"ת
לעברי.
וענין
טבחה
טבחה
-
הכינה
בישולה;
וסמך
מזיגת
היין
להכנת
הבישול
כראוי.
ואף
ערכה
שולחנה
,
עד
שיהא
הכל
סדור
לפניה
,
להשפיע
לכל
רעב
כחוקו
הראוי
לו.
ואפשר
שהכנת
השולחן
נאמר
על
הלחם
,
והנה
הטבח
בבשר
ומזיגת
היין
ועריכת
השלחן
בלחם
,
הסעודה
מתוקנת
לכל
הצריך
בה
,
והגיע
עת
שתקרא
בני
אדם
לאכול
ולשתות.
והוא
ענין
שלחה
נערותיה
תקרא
-
והכל
משל
,
להכין
עצמו
להשפיע
לזולתו
מה
שחננו
האל
בידיעה.
ותקרא
פירושו:
על
ידי
נערותיה
תקרא.
על
גפי
מרומי
קרת
-
פירושו:
על
כנפי
,
מלשון
"בכנפות
הארץ"
(איוב
לח
,
יג);
כלומר
,
שעל
יד
נערותיה
תקרא
ותצעק
על
קצות
מרומי
קרת;
רוצה
לומר:
כל
קריה
וקריה
,
הנה
והנה
שיבואו
לאכול;
והוא
ענין
"מי
פתי"
וגו'
"לכו
לחמו
בלחמי"
וגו'
(להלן
,
ד
-
ה).
ונערותיה
-
משל
לתלמידים
,
שעל
ידם
שֵמַע
החכם
הולך
וגדול
,
ויבואו
לפניו
מקצות
הארץ
לשמוע
חכמתו
,
כאילו
הוא
יקראם.
ואמר:
מי
פתי
יסור
הנה
-
"לתת
לפתאים
ערמה".
וחסר
לב
אמרה
לו
גם
כן
שיבוא
וימלא
חסרונו.
והוא
ענין
לכו
לחמו
בלחמי
ושתו
ביין
מסכתי;
ולכו
-
פירוש:
בואו
,
כמו
שביארנו
בענין
"לכה
נרוה
דודים"
(מש'
ז
,
יח).
ואמר:
עזבו
פתאים
וחיו
-
פירשו
בו
שהוא
חסר
,
כלומר:
אתם
הפתאים
,
עזבו
הפתיות.
ולדעתי:
פתאים
-
שֵם
,
כמו
"תאהבו
פתי"
(מש'
א
,
כב)
,
שפירושו
'פתיות';
כלומר:
אתם
הקרואים
,
אם
תרצו
שיסעד
לבכם
במאכלי
ותהנו
בו
(ראה
לעיל
,
ה)
,
עזבו
פתיות.
ואשרו
בדרך
בינה
-
רוצה
לומר:
לכו;
מלשון
"תמוך
אשורי
במעגלותיך"
(תה'
יז
,
ה)
,
שפירושו:
פסיעותי
וצעדי;
וכן
אִשְרוּ
כמו
צעדו;
והוא
צווי
מן
הקל.
וחיו
-
כמו:
ותחיו;
כלומר:
עזבו
פתיות
ותחיו.
ואחר
כן
הודיע
שמטכסיסי
החכם
השלם
,
אע"פ
שמטכסיסי
שלימותו
להיות
ביתו
פתוח
לרוחה
לכל
הבא
לדרוש
את
יי'
,
יִשָמֵר
מן
הליצים
אשר
אין
כוונתם
וחפצם
בלימוד
כלל.
והוא
ענין
יוסר
לץ
-
רוצה
לומר
מוכיח
לץ.
לוקח
לו
קלון
-
רוצה
לומר:
לוקח
לעצמו
קלון;
כלומר
,
שיקנתרהו
ויריבהו
על
תוכחתו.
וכן
ומוכיח
לרשע
מומו
-
רוצה
לומר:
על
מומו
,
הוא
לוקח
לעצמו
קלון.
והוא
אמרו
אל
תוכח
לץ
פן
ישנאך
-
כלומר:
כי
הוא
ישנא
כל
שונא
דרכיו.
הוכח
לחכם
-
רוצה
לומר:
לפקח
הרוצה
להתחכם.
ויאהבך
-
כי
יכיר
התועלת
בדבריך
ויאהבך
עליהם;
ובכלל
ויאהבך
-
שיקבל
דבריך;
כי
האהבה
-
קירוב
הדעות
ושיווי
הרצון
,
כמו
שביארנו
בקצת
חיבורנו
על
אומרם
(ראה
קידושין
ל
,
ב)
"את
אויבים
בשער"
(תה'
קכז
,
ה):
אפילו
אב
ובנו
,
רב
ותלמידו
,
שנושאים
ונותנים
זה
עם
זה
בהלכה
,
נעשו
שונאים
זה
לזה;
כלומר
,
שכל
ריחוק
הדעות
הוא
שנאה.
והוא
שאמרו
שם
עוד:
ולא
זזו
משם
עד
שנעשו
אוהבים
,
שנאמר
"את
והב
בסופה"
(במ'
כא
,
יד).
כלומר
,
שאב
ובנו
,
רב
ותלמידו
,
אינם
חולקים
מצד
הניצוח
,
רק
מדרך
חקירת
האמת
,
ומתוך
המשא
ומתן
יבררו
האמת
ויסכימו
לדעת
אחד;
והוא
ענין
שנעשו
אוהבים.
ואמר:
תן
לחכם
ויחכם
עוד
-
כלומר:
זהו
הראוי
להוכיחו
וללמדו
,
כי
לא
די
שיקבל
מוסרך
ויקח
לימודך
,
אבל
שיוסיף
עליו
ויבין
דבר
מתוך
דבר.
ואולי
תן
לחכם
ויחכם
עוד
רומז
על
שלימות
המדות
,
כי
לפעמים
יאמר
'חכם'
על
המדות
,
כאומרו
"בישישים
חכמה"
(איוב
יב
,
יב).
הודע
לצדיק
ויוסף
לקח
-
רומז
על
שלימות
החכמה.
ורמז
גם
כן
באמרו
תן
לחכם
ויחכם
עוד
-
שלא
להאריך
בלימודו
יותר
מדאי
,
אבל
בדברים
נוחים
כוללים
הרבה
בלשון
קצר
,
כל
שכן
שלא
לכפול
דבריו;
ואמרו
ז"ל
(ראה
תו"כ
מצורע
זבים
פרשתא
ג
פרק
ה
,
יא):
אין
מפרשים
לחכם.
ואח"כ
בא
להזהירו
שאף
להגון
שבהם
לא
ילמד
חכמתו
עד
שיראהו
שלם
ביראה
,
כמאמרם
כל
שיראת
חטאו
קודמת
לחכמתו
,
חכמתו
מתקיימת.
והוא
אומרו:
תחלת
חכמה
יראת
יי'
ודעת
קדושים
בינה
-
כי
היראה
לחכמה
כיסוד
לבנין
,
שאם
אין
יסוד
,
אין
בנין;
חבל
על
דלית
ליה
ביתא
ותרעא
לביתא
עביד.
ויראת
יי'
-
רומז
על
חלק
המצות
השמעיות
,
ודעת
קדושים
-
על
השכליות
,
הנותנות
סדר
והנהגה
במניעת
היזק
קצתם
מקצתם;
כמו
שנאמר
בספר
איוב
"הן
יראת
יי'
היא
חכמה
וסור
מרע
בינה"
(כח
,
כח)
-
כלומר
,
שיראת
יי'
היא
התחלת
החכמה
,
וסור
מרע
-
התחלת
הבינה.
ו'חכמה'
ו'בינה'
הנה
שמות
נרדפים
על
ענין
אחד
,
וכן
הוא
תחלת
חכמה
יראת
יי';
וכן
דעת
קדושים
,
שהוא
סור
מרע
,
תחלת
בינה;
וחכמה
ובינה
גם
כן
הנה
דבר
אחד.
ואפשר
לפרש
דעת
קדושים
-
ידיעת
הקדושים
,
רוצה
לומר:
הנפרדים;
מענין
"נערץ
בסוד
קדושים"
רבה
(תה'
פט
,
ח).
ובינה
תְאָמֵר
הנה
על
האחרונה
שבמדרגות
,
ורמז
על
שני
הקצוות
,
רוצה
לומר:
על
תחלת
החכמה
ועל
סופה;
ואמר
,
שתחלתה
יראת
יי'
,
וסופה
-
דעת
קדושים.
והכל
אזהרה
על
הקדמת
היראה
,
כלומר
,
שלא
תגיע
לסוף
החכמה
,
והוא
דעת
קדושים
,
אם
לא
קדמתך
היראה
לכל
חכמה.
ואחר
שנשלם
סדר
ההנהגה
בלימוד
,
חזר
להורות
לימוד
החכמה
ללומדים
,
רוצה
לומר
על
אמרו
"לכו
לחמו
בלחמי"
(לעיל
,
ה).
ואמר:
כי
בי
ירבו
ימיך
,
ויוסיפו
לך
שנות
חיים
-
והוא
על
דרך
שביארנו
,
שכל
שהם
בלא
חכמה
,
אינם
ימים
ולא
שנות
חיים.
והפליג
באזהרה
ואמר:
אם
חכמת
חכמת
לך
,
כלומר:
כי
אתה
הוא
המשיג
בה
תועלת
וכבוד.
ולצת
לבדך
תשא
-
רוצה
לומר:
אם
לצת
,
לבדך
תשא
את
העונש
,
ואחר
שהשלים
סיפור
נועם
דרכי
התורה
וסדר
דבריה
,
חזר
על
סיפור
דרכי
המתנגדת
המפתה
והמדחת
בני
אדם
לסור
אליה
ואמר:
אשת
כסילות
הומיה
-
כלומר:
הומיה
וצועקת
פתיות.
ובל
ידעה
מה
-
כלומר:
צועקת
בדברי
פתיות
,
שאף
היא
בעצמה
אינה
יודעת
מה.
וישבה
לפתח
ביתה
-
רוצה
לומר:
בפתח;
כי
הלמ"ד
במקום
בי"ת
לפעמים.
על
כסא
מרומי
קרת
-
רוצה
לומר:
על
מושב
מרומי
קרת;
כלומר
שתכין
שם
מושבה.
לקרוא
לעוברי
דרך
המישרים
אורחותם
-
כלומר
,
שהולכים
בדרך
ישר
,
ואין
לבם
לפנות
אליה
,
וצועקת
להם:
מי
פתי
יסור
הנה;
כלומר:
היא
משתדלת
להביאם
אליה
,
כאלו
צועקת
להם
כן.
ומצד
שלא
יכשל
בה
רק
הפתי
,
ייחס
כן
לדיבוריה
,
כאלו
היא
קוראתו
בשם
'פתי
וחסר
לב'.
מים
גנובים
ימתקו
-
רוצה
לומר
,
שהפתי
והחסר
לב
נפתים
אליה
(ראה
לעיל
,
טז)
,
כי
מים
גנובים
ימתקו.
ולחם
סתרים
ינעם
-
כלומר
,
שהעבירה
בסתר
מתוקה
לו.
ולא
ידע
-
הפתי
הנדח
והנפתה
בדבריה
(ראה
לעיל
,
טז).
כי
רפאים
שם
-
רוצה
לומר
,
שכל
הבאים
אליה
לא
ישובון
ולא
ישיגו
אורחות
חיים
,
כי
דרכי
שאול
ביתה;
והוא
שאמר
הנה:
בעמקי
שאול
קרואיה.
וכל
זה
משל
על
החומר
הבלתי
נאות
,
הנמשל
לאשה
זונה
לסבה
שהזכרנו
,
ומפתה
את
האדם
בבקשת
המותר
והתענוג
,
וישקיעהו
בהרחקת
כל
מיני
חכמה
ובביטול
כל
מודעי.
ואפשר
לפרש
,
שכל
ענין
הפרשה
רומז
על
ענין
הלימוד
,
והענין
הראשון
המיוחס
לחכמות
-
תורה
על
סדר
ההנהגה
בחכמה
ובלימוד
על
הדרך
שביארנו;
והענין
השני
באשת
כסילות
-
רומז
על
הבלתי
שלם
המתנכר
לעצמו
,
בהכניס
עצמו
במה
שאין
ראוי
לו;
ואמר
עליו
שהוא
הומה
ומקשקש
בפתיות
בל
ידע
מה
(ע"פ
פס'
יג).
ולא
הזכיר
עליו
'בנין
בית'
,
ולא
'טבחה
טבח'
ו'עריכת
שולחן'
(ראה
לעיל
,
א
-
ב)
,
אבל
עמידתו
בפתח
הבית
(ראה
לעיל
,
יז)
,
בחצר
החיצונה
,
לא
אל
תוך
הבית
,
לא
הביאהו
המלך
חדריו
(ע"פ
שה"ש
א
,
ד).
ולא
אמר
'על
גפי'
(ראה
לעיל
,
ג)
רק
"על
כסא"
(לעיל
,
יד)
,
כי
אין
שמעו
בכנף
הארץ
(ע"פ
יש'
כד
,
טז)
,
ומשם
יקרא
"לעוברי
דרך
המישרים
אורחותם"
(לעיל
,
טו)
בהתחלת
לימודם;
ותקראם
ותשבשם
בטענות
גנובות
לו
,
ובספורי
סתירות
מצא
למתנגדים.
והפתי
נפתה
לבו
למתיקותם
,
ולא
ידע
כי
רפאים
שם
-
רוצה
לומר
,
שהם
סבת
המות
הנצחי.
"ראה
נתתי
לפניך
היום
את
החיים
ואת
המות
ואת
הטוב
ואת
הרע"
(ראה
דב'
ל
,
טו)
,
"ובחרת
בחיים"
(שם
,
יט).
ומהנה
נשלם
ענין
החלק
הראשון
,
יבא
אחריו
החלק
השני
בעזר
האל;
ואיננו
הולך
על
סדר
דברים
נמשכים
בפרשיות
כראשון
,
אבל
כלו
פסוקים
מפורדים
,
אין
בהם
התקשרות
והרכבה
זה
עם
זה
,
רק
הרכבת
שכנות;
וכל
פסוק
ופסוק
שבהם
-
ענין
בפני
עצמו
,
לבד
מעט
שיתקשרו
קצת
פסוקים
זה
עם
זה
,
אלא
שברוב
דבריו
לפי
הנגלה
מייעד
באמונת
גמול
ועונש
,
הערות
קצתם
בהנהגה
מדינית
וקצתם
בעניינים
תוריים
,
מצורף
אל
מה
שבהם
מן
הנסתר
בשני
מיני
השלימיות.
וזהו
החלק
הולך
על
חלוקת
ארבעה
סדרים;
האחד
-
שהפסוק
יורה
על
שני
עניינים
,
שבח
למשובח
וההפך
להפך
,
כענין
"זכר
צדיק
לברכה
ושם
רשעים
ירקב"
(מש'
י
,
ז);
"בן
חכם
ישמח
אב
וכסיל
אדם
בוזה
אמו"
(מש'
טו
,
כ);
ומזה
רוב
הפסוקים
שמתחילת
החלק
עד
"בן
חכם
ישמח
אב".
והסדר
השני
-
שכל
הפסוק
נמשך
על
ענין
אחד
,
כענין
"אוזן
שומעת
תוכחת
חיים
בקרב
חכמים
תלין"
(שם
,
לא);
"נפש
עמל
עמלה
לו
כי
אכף
עליו
פיהו"
(מש'
טז
,
כו)
,
וכן
"משיב
דבר
בטרם
ישמע
אולת
היא
לו
וכלימה"
(מש'
יח
,
יג).
ומזה
רוב
הפסוקים
שמן
"בן
חכם"
עד
סוף
החלק
,
אלא
שיתערבו
ביניהם
מן
המין
הראשון
לשני
ומן
השני
לראשון.
והסדר
השלישי
והרביעי
הם
מיעוט
פסוקים
מתערבים
בין
אלו
שני
המינים
,
האחד
והוא
הסדר
השלישי
,
שיורה
על
שני
דברים
,
אבל
שניהם
ממין
שבח:
"יראת
יי'
מוסר
חכמה
,
ולפני
כבוד
ענוה"
(מש'
טו
,
לג).
"משכיל
על
דבר
ימצא
טוב
,
ובוטח
ביי'
אשריו"
(מש'
טז
,
כ);
"לחכם
יקרא
לב
נבון
,
ומתק
שפתים
יוסיף
לקח"
(שם
,
כא);
"נפש
ברכה
תדושן
,
ומרוה
גם
הוא
יורא"
(מש'
יא
,
כה).
והאחר
,
והוא
הסדר
הרביעי
,
הוא
מזה
המין
ובהפך
זה
,
רוצה
לומר
,
שיורה
על
שני
עניינים
גם
כן
,
אבל
שניהם
ממין
הגנות;
"איש
תהפוכות
ישלח
מדון
,
ונרגן
מפריד
אלוף"
(לקמן
טז
,
כח);
"לועג
לרש
חרף
עושהו
,
שמח
לאיד
לא
ינקה"
(מש'
יז
,
ה);
"עקש
לב
לא
ימצא
טוב
,
ונהפך
בלשונו
יפול
ברעה"
(שם
,
כ);
"קורץ
עין
יתן
עצבת
,
ואויל
שפתים
ילבט"
(מש'
י
,
י);
"מכסה
שנאה
שפתי
שקר
,
ומוציא
דבה
הוא
כסיל"
(שם
,
יח).
ודע
,
שיש
הרבה
פסוקים
מפוזרים
בחלק
הזה
ממין
החלק
הראשון
,
בענין
החכמה
ופתוי
האשה
הסכלית
וזירוז
האשה
החכמה;
ומשם
תבין
בכל
אלו
ענין
הנסתר
בפסוקים
ההם.
וכן
בקצת
פסוקים
שנזכר
עניינם
במשל
החלק
הראשון
,
כענין
"אוגר
בקיץ
בן
משכיל
נרדם
בקציר
בן
מביש"
(שם
,
ה)
,
שכבר
תדע
עניינו
מענין
הנמלה.
אבל
רוב
המקראות
הם
מוזרים
ומפוזרים
,
מהם
נגלה
לבד
,
כענין
"כעבור
סופה
ואין
רשע
וצדיק
יסוד
עולם"
(שם
,
כה)
,
ומהם
הנסתר
לבד
,
כענין
"יודע
צדיק
נפש
בהמתו"
(מש'
יב
,
י);
"אוצר
נחמד
ושמן
בנוה
חכם"
(מש'
כא
,
כ).
ומהם
יועיל
בנגלה
ובנסתר
,
ומהם
שהוא
בעצמו
יבאר
המכוון
בו;
"כחומץ
לשינים
וכעשן
לעינים
כן
העצל
לשולחיו"
(מש'
י
,
כו);
"דלף
טורד
ביום
סגריר
ואשת
מדינים
נשתוה"
(מש'
כז
,
טו).
והנה
הראיתיך
סדר
הענין
דרך
כלל
,
והמבין
יכיר
דמיון
המקראות
איזה
יכוון
בו
בנגלה
לבד
,
ואיזה
בנסתר
לבד
,
ואיזה
בשניהם
,
ואיזה
תכיר
המכוון
בהם
ממה
שביארנו
בחלק
הראשון
,
ויבאר
כפי
שכלו.
והחלק
הזה
הוא
מזה
הפסוק
עד
"גם
אלה
משלי
שלמה
אשר
העתיקו
אנשי
חזקיה
מלך
יהודה"
(מש'
כה
,
א);
והחל
במוסריו
ואמר
דרך
כלל: