תנ"ך - מי־שת בטחות חכמה או מי־נתן לשכוי בינה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

מִי־שָׁ֭ת בַּטֻּח֣וֹת חָכְמָ֑ה א֤וֹ מִֽי־נָתַ֖ן לַשֶּׂ֣כְוִי בִינָֽה: (איוב פרק לח פסוק לו)

טקסט וניקוד:

מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה: (איוב פרק לח פסוק לו)

טקסט בלבד:

מי־שת בטחות חכמה או מי־נתן לשכוי בינה: (איוב פרק לח פסוק לו)

תיקון קוראים:

מי־שת בטחות חכמה או מי־נתן לשכוי בינה: (איוב פרק לח פסוק לו)

עין המסורה:
שת - ד' (בקמץ): בר' ד , כה; שמ' ז , כג; הו' ו , יא; איוב לח , לו. בטחות - ב' (וחסר): תה' נא , ח; איוב לח , לו. (ואחד: ובטחות - איוב יב , ו).

מסורה קטנה:
שת - ד'; בטחות - ב'; לשכוי - ל'.

רש"י:
בטוחות - אלו הכליות. לשכוי - זה תרנגול; לשון חכמים. ויש אומרים: זה הלב , שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות.

רשב"ם:
לשכוי - ללב; וזהו שנאמר "בוחן כליות ולב" (יר' יא , כ) , שמשניהם יוצאה עצה וחכמה.

ר' יוסף קרא:
מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה - כי אם אני. ומה נשתנו שני איברים הללו? שיש בהן חכמה יותר מכל שאר איברים: שכוי הוא הלב , טוחות אילו כליות.

ראב"ע:
בטוחות - רובי המפרשים אמרו (ראה ר"ה כו , א; ת"י; רש"י; השרשים: 'טוח') שהם הכליות. והנכון בעיני שהם הקֶרֶב , כעניין "הן אמת חפצת בטוחות" (תה' נא , ח); ויורה עליו סוף הפסוק , שאמר "ובסתום חכמה תודיעני" (שם); כי העניין כפול הוא כמנהג. לשכוי - הוא הלב; כמו "עברו משכיות לבב" (תה' עג , ז). והעניין: צורות חקוקות , כמו "ואבן משכית" (וי' כו , א); והצורות הם המחשבות. ומביני סוד הרוח יודו כן.

רבנו תם:
בטוחות - כמו בלבבות. לשכוי בינה - ללב השוכה ורואה.

רמב"ן:
מי שת בטוחות חכמה - מי נתן בכליות חכמה , כמו "הן אמת חפצת בטוחות" (תה' נא , ח); ונקראו טוחות על שהם טוחות מן החלב אשר עליהם , מלשון "וטח את הבית" (וי' יד , מב). וענין החכמה בכליות , כמו "אף לילות יסרוני כליותי" (תה' טז , ז). או מי נתן לשכוי בינה - הוא הלב , כי הוא המבין; מלשון "עברו משכיות לבב" (תה' עג , ז). ונקרא שכוי כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם , כתרגום "השקיפה" (דב' כו , טו) , "איסתכי" (ת"א). ורבי אברהם ז"ל אמר כי הוא מלשון "במשכיות כסף" (מש' כה , יא); "ואבן משכית" (וי' כו , א); והענין: צורות חקוקות , כי צורות הלב הם המחשבות. ויתכן כי "במשכיות כסף" (מש' כה , יא) , ו"שכיות החמדה" (יש' ב , טז) - וכולם הם הצורות שאדם מביט ומסתכל בהם. וכן אמר התרגום: "מאן שוי בכוליין חכמתא או מאן יהיב ללבא בינתא" (תרגום איוב). ולשון חז"ל שאמרו (ראה ר"ה כו , א): רבי שמעון בן לקיש אמר: כשהלכתי לכרכי הים קורין לתרנגול שכוי , שנאמר מי נתן לשכוי בינה - איני יודע היאך יקשר בענין. אולי יקראו התרנגול כן , כי הוא בעל לב; כמו שאמרו (ראה ביצה כה , ב) עז בעופות תרנגול. ועיקר הכתוב - על הלב ידבר. וראיתי בתרגום הירושלמי תרגום אחר: "מאן שוי בכוליתא חכמתא , או מאן יהיב לתרנגולתא ברא בינתא למקלסא למריה". והנה הכתוב מייחס החכמה אל הכליות , להיותם מחשבות בלילה לדעת את בוראן , כדרך "אף לילות יסרוני כליותי" (תה' טז , ז); על כן חבר להם התרנגול המתבונן בשעות הלילה לקלס לבוראו , כדרך "הללו את יי' מן הארץ" (תה' קמח , ז) , "רמש וצפור כנף" (שם , י); או כסוד פרק שירה , והוא ידוע. והנה הכליות ייסרו את האדם לדעת בוראו בלילה והתרנגול ילמד דעת , כי ממנו ילמד האדם לקום חצות לילה להודות לו יתברך (ע"פ תה' קיט , סב).

רלב"ג - ביאור המילות:
בטוחות - הוא מענין "כי טח מראות עיניהם" (יש' מד , יח); והרצון: בלבבות הטוחות והסתומות. שכוי - הוא שם מענין ההשגחה וההשקפה. תרגום "וישקף" (בר' יט , כח): "ואסתכי" (ת"א). והוא השכל ההיולאני.

רלב"ג - ביאור הפרשה:
מי שת בלבבות הסתומות חכמה , או מי נתן לשכל האדם בינה להשכיל הדברים אשר בשמים? ואמנם אמר זה , כי האדם נברא משולל מכל חכמה , ולזה הוא נפלא , איך יתכן לו שילמד חכמה? לפי שכל למידה ולימוד יצטרך האדם בו לידיעה קודמת , כמו שהתבאר בראשון מספר המופת; ואחר שאין לו ידיעה קודמת , הוא מן הפלא , איך יתכן שיהיה לו ידיעה. ואולם השם יתברך שם בו כלים להגיע אליו החכמה והחוש והדמיון והכח המחשב והזוכר , כמו שהתבאר בספר הנפש. והנה הענין בידיעה אשר תתחדש באמצעות אלו הכחות - הוא נפלא מאד; וכן הוא נפלא , איך ישכיל האדם העניינים אשר אין לו מהחוש התחלה להכנס בהם , כי אם הקדמות רחוקות , כמו הענין במה שיחקור ממנו מענין הגלגלים וצורותיהם , רוצה לומר: השכלים הנפרדים. ואפשר שיאמר אומר , שהוא קרא חכמה - ההקדמות הראשונות , ובינה - התולדות המתחייבות מהם. אלא שהביאור הראשון יותר נכון , כי החכמה מיוחסת אל מה שיתבאר לנו בהקדמות עצמיות ומיוחסות , והבינה מתיחסת אל מה שיתבאר לנו בהקדמות רחוקות. וזהו אמרו: "יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (מש' ג , יט). וזה , שהארץ - נמצא מה שבה בעבור עצמה , וימשך מהכחות אשר בה מה שימשך חיוב נגלה; כאילו תאמר: המשך מהחום - החימום והספוגיות וזולת זה מהאיכויות הנמשכות לאיכות איכות מהם. ואולם השמים - לא נמצא מה שבהם מיציאת המרכז והכוכבים ושיעורי התנועות ושיעורי הנטייה וזולת זה ממה שינהג מנהגם בעבור עצמותם , כמו שביארנו בספר מלחמות יי' , ולא ימשך מהכחות אשר בהם מה שימשך חיוב נגלה; כאילו תאמר: המשך מהם החום והקור ושאר האיכויות , כי אין בהם מה שיתיחס לאלו האיכויות , כמו שהתבאר ב'טבעיות'. ולזה ייחס זה הסידור אשר בשמים באילו העניינים אל התבונה , כי התבונה היא הוצאת דבר מתוך דבר זולתו , וחכמה היא הוצאת דבר מהדבר ההוא בעצמו באופן מה; וזה , כי הידיעה המגעת מהמופת האמיתי היא מגעת מהדבר ההוא בעצמו , כמו שהתבאר במלאכת ההגיון.

ר' משה קמחי - דקדוק המענה:
בטוחות - הם הכליות; והבי"ת - אות שֵרות. לשכוי - ללב. ויש אומרים: כטעם 'צופה'; ותרגום "יצף" (בר' לא , מט): "יסך" (ת"א). ויש אומרים: לשכוי - לנעלם , מן "יסכהו" (איוב מ , כב); "סככים בכנפיהם" (שמ' כה , כ); והם שנים שרשים בעניין אחד.

ר' משה קמחי - פירוש המענה:
מי שת - בכליות חכמה , ומי נתן ללב הנעלם בינה?

ר' ישעיה מטראני:
מי שת בטוחות חכמה - אילו הכליות. או מי נתן לשכוי בינה - שהוא צופה ורואה ומבין; תרגום "והמצפה" (בר' לא , מט): "וסכותא".
ריכוז קישורים