תנ"ך - ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא: (ויקרא פרק יד פסוק מד)

טקסט וניקוד:

וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא: (ויקרא פרק יד פסוק מד)

טקסט בלבד:

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא: (ויקרא פרק יד פסוק מד)

תיקון קוראים:

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא: (ויקרא פרק יד פסוק מד)

תרגום אונקלוס:
וְיֵיעוֹל כָּהֲנָא וְיִחזֵי וְהָא אוֹסֵיף מַכתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאַב הוּא :

עין המסורה:
ובא - י"ז ראשי פסוקים: ראה לעיל , לה. פשה - ג' (דגושים): וי' יג , לו; יד , לט , מד.

מסורה קטנה:
פשה - ג'.

רש"י:
ובא הכהן וראה והנה פשה - יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה? נאמר צרעת ממארת בבתים , ונאמר "צרעת ממארת" (וי' יג , נג) בבגדים - מה להלן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה (ראה שם , נה) , אף כאן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה? אין כאן מקומו של מקרא זה , אלא "ונתץ את הבית" (להלן , מה) היה לו לכתוב אחר "ואם ישוב הנגע" (לעיל , מג). וראה והנה פשה - הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון , ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה; שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום , בעומד בעיניו בשבוע ראשון (ראה לעיל , לח - לט)! ולמדך כאן בפשיון זה , שאינו מדבר אלא ב'עומד' בראשון ו'פשה' בשני. ומה יעשה לו? יכול יתצנו , כמו שסמך לו "ונתץ את הבית" (להלן , מה)? תלמוד לומר: "ושב הכהן" (לעיל , לט) , ובא הכהן (כאן) - נלמד 'ביאה' מ'שיבה': מה שיבה , חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע (ראה לעיל , מ - מב) , אף ביאה , קוצה וחולץ וטח ונותן לו שבוע; ואם חזר - נותץ , לא חזר - טהור. ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע? תלמוד לומר: ובא (כאן) , "ואם בא יבא" (להלן , מח). [במה הכתוב מדבר? אם בפושה בראשון , הרי כבר אמור (ראה לעיל , לט); אם בפושה בשיני , הרי כבר אמור. הא אינו אומר ובא (כאן) , "ואם בא יבוא" (להלן , מח) , אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני "וראה והנה לא פשה" (שם). זה העומד , מה יעשה לו? יכול יפטר וילך , כמו שכתוב כאן "וטהר... את הבית" (שם)? תלמוד לומר: "כי נרפא הנגע" (שם) - לא טהרתי אלא הרפוי. מה יעשה לו? ביאה אמורה למעלה , ביאה אמורה למטה; מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע , דגמר לה 'זהו שיבה זהו ביאה' , אף בתחתונה כן , וכו' , כדאיתא] ב'תורת כהנים' (מצורע פרשתא ז , י). גְמָרוֹ של דבר: אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה , ואין החוזר צריך פסיון. וסדר המקראות כך הוא: "ואם ישוב" (לעיל , מג) , "ונתץ" (להלן , מה) , "והבא אל הבית" (להלן , מו) , "והאוכל בבית" (להלן , מז) , ובא הכהן וראה והנה פשה (כאן). ודבר הכתוב בעומד בראשון , שנותן לו שבוע שיני להסגירו , ובסוף שבוע שיני בא וראהו שפסה; ומה יעשה לו? חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר - נותץ; לא חזר - טעון צפרים; שאין בנגעים יותר משלש שבועות (ראה תו"כ מצורע פרשתא ז , ז). "ואם בא יבא" (להלן , מח) - לסוף שבוע שני "וראה והנה לא פשה" (שם) - מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשיני , מה יעשה לו. יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא: "וטהר הכהן את הבית" (שם)? תלמוד לומר: "כי נרפא הנגע" (שם) - לא טיהרתי אלא את הריפוי , ואין ריפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע; אבל זה טעון חליצה וקיצוי וטיחה ושבוע שלישי. "ואחרי הטוח את הבית" הזה (שם) , ולא חזר הנגע - "וטיהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע". וכן המקרא נדרש (ראה תו"כ מצורע פרשתא ז - יא): "ואם בא יבא" - בשיני , "וראה ולא פשה" - יטוחנו , ואין טיחה בלא חילוץ וקיצוי; ו"אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית" - אם לא חזר לסוף השבוע , "כי נרפא הנגע". ואם חזר - כבר פירש על החוזר , שטעון נתיצה (ראה להלן , מה).

ראב"ע:
וטח - הפך "יקציע" (לעיל , מא); והוא מגזרת "טחים אותו תפל" (יח' יג , י). אחר חלץ - אחר שחלץ. ואחרי הקצות את הבית - בתחלה. ומלת ולקחו , והביאו - רבים: במהרה. ועפר אחר יקח וטח את הבית - בעל הבית שירצה לדור בו. ואם הנגע ישוב , ובא הכהן... ונתץ את הבית - בצווי , וכן והוציא. והקרוב , שסגור יהיה שבעת ימים , רק הכתוב אחז דרך קצרה; והעד:

ר' יוסף בכור שור:
ואם ישוב הנגע... ובא הכהן וראה והנה פשה - זה הפסיון אינו פסיון ממש , אלא הפריחה קורא 'פיסיון' , לפי שהיה שם פעם אחת , וחזר. צרעת ממארת היא - שנשתלחה מאֵירה באותו הבית והנה הוא נשחת (ע"פ יר' יג , ז) , וצריכה נתיצה.

רמב"ן:
ואם ישוב הנגע ופרח בבית - הנה הנגע הזה , שיבא באבנים האחרות ובעפר אחר , איננו הנגע הראשון , ואינו דומה לפריחה האמורה באדם (וי' יג , יב ועוד) ולפשיון (שם , ז ועוד) , שהוא שב למקומו הראשון בטבעו , כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימי הגוף , ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו; אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר 'אשה כי תזריע' (וי' יג , מז) , שהוא נגע ומכת אלהים , שתהיה רוח יי' רעה (ע"פ ש"א יט , ט) באה במקום ההוא. וב'תורת כהנים' (מצורע פרשתא ז , א) אמרו: אם ישוב הנגע ופרח בבית - משל חזר איש פלוני למקומו. והכונה לומר , שאין ופרח האמור כאן פשיון , כמו "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור" (וי' יג , יב) , אלא שהוא צומח במקום ההוא , כענין "פרח מטה אהרן" (במ' יז , כג). והמשל שהזכירו - לרמוז הענין שאמרנו , שאין זה נגע נולד ופושה , אלא צומח וחוזר וצומח , כאיש שהלך לו וחזר לישב במקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן שם. וטעם ה'פריחה' - כבר פירשתיה (וי' יג , מז) , וכן צרעת "פורחת היא" בבגדים (שם , נז). ולא אמר הכתוב 'ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם' , אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית , ואפילו ממראה אחר , שאינו כמראה הנגע הראשון , נדון אותו כחוזר ופורח , ואינו נִדון כנגע הנולד מתחלה; וזהו טעם בבית - כי בכל הבית יהיה דינו כן. והטעם , כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא , אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות , להבעית את בעליו. וכך אמרו ב'תורת כהנים' (מצורע פרשתא ז , א , ג): אין לי אלא מקומו , מנין לרבות את כל הבית? תלמוד לומר: בבית; אין לי אלא במראיו , שלא במראיו מנין? תלמוד לומר: ופרח. וענין הכתובים האלו , כפי המדרש: ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ האבנים והקצות והטוח , או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון , צרעת ממארת היא , ונתץ את הבית; לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם. ולא הוצרך לומר 'ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית , וצוה וחלצו את האבנים' וכל הפרשה , כי הכתוב נמשך למעלה , לומר: אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני , כאשר בא הכהן וראה הפשיון , צרעת ממארת היא. ואמר עוד: "ואם בא יבא הכהן" (להלן , מח) - בביאה השנית הנזכרת (כאן) , "וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית" , יטהר "הכהן את הבית" כאשר "נרפא הנגע" ממנו (להלן , מח) , כלומר , שלא חזר בו. ונלמד , שהעומד בעיניו בראשון ובשני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע , ואם חזר - נותץ. וזה תקון המקראות במדרשם , שאי איפשר לחתכם בסכין , להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמע. ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה , כי פשה במקום הזה - כטעם 'פרח' , ושניהם ענין צמיחה; כי כשיש שם נגע , יאמר 'פשה' בגדולו והתפשטו , וכשאין שם נגע - יאמר 'פשה' בצמיחתו ושובו , כי הכל ענין גִדּוּל. וכן אנקלוס פתר בכולן: "אוסף" , ולשון 'תוספת' יֵאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר , כגון "ונוסף גם הוא על שונאינו" (שמ' א , י); "ונוספה נחלתן" (במ' לו , ד) , ויֵאמר בדבר החוזר , כגון "יוסיף יי' שנית ידו" (יש' יא , יא); "ויתנבאו ולא יספו" (במ' יא , כה) - לא חזרו עוד להנבא. והנה ענינו: שחזר הנגע. והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב 'פשיון' - יהיה ענינו כטעם צמיחה , כאשר הזכרתי במלת 'פריחה' , ואם כן , יאמר הכתוב: ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים , ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית , ונתץ אותו; כי כל נגע החוזר - טמא מוחלט. "ואם בא יבא הכהן וראה" שלא צמח הנגע כלל "בבית אחרי הטוח" , יטהרנו , "כי נרפא" (להלן , מח) בחליצה וטיחה. והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון , שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע , ואם חזר - טמא , ואם לא חזר - טהור; אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני - לא נתפרש בתורה דינו , אבל נדון בו (ראה תו"כ מצורע פרשתא ז , ז) גזרה שוה: זו היא 'שִיבָה' , זו היא 'בִּיאה'; לומר , שדין ה'ביאה' שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין ה'שיבה' שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון , שבשתיהן: אם פשה בו - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה , אבל נלמד מגזרה שוה אחרת , שאמר "ואם בא יבא הכהן" (להלן , מח) - שנדון ביאה שלישית כביאה שנייה. והנה הכתובים כמשמען , והמדרשות למדו אותן מגזרה שוה למשה בסיני. ומה שאמרו ב'תורת כהנים' (מצורע פרשתא ז , ז): במה הכתוב מדבר וכו' - סמך מדבריהם , שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזרה שוה; וכן מה שאמרו שם (תו"כ מצורע פרשתא ז , ו): אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שאינו פושה , מה תלמוד לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה? הנח לו; לומר , שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש , לא שנעקֹר הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים , והוא דבר נאה ומתקבל.

רלב"ג:
ואם ישוב הנגע וגו' - עד טמא הוא. הנה מה שאמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית - רוצה לומר: אחר ההסגר ביום השביעי , וזה , שכבר אמר אחר זה "ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחר הטוח" (להלן , מח); ואם לא היה שם הסגר , מה זאת הביאה שיבא הכהן לראות את הבית , והנה אין בו נגע?! ולזה הוא מבואר , שכבר יסגיר הבית אחרי הטיחה שבעת ימים , ואם נראה שם נגע בשיעור נגעי בתים , הנה נשפוט שצרעת ממארת היא לכללות הבית , והבית כלו יהיה טמא , לא מתוכו לבד. ויתבאר במה שקדם בנגעי בגדים (וי' יג , נז) , שאם נראה הנגע באבנים ששמו שם מחדש , הנה יוציאו האבנים ההם עם שאר אבני הבית חוץ לעיר. ואם תֵרָאה בשאר אבני הבית , לא יוציאו חוץ לעיר האבנים ששמו מחדש , אבל שאר כל האבנים.
ריכוז קישורים