תנ"ך - זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת־זרע לטמאה־בה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: (ויקרא פרק טו פסוק לב)

טקסט וניקוד:

זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת־זֶרַע לְטָמְאָה־בָהּ: (ויקרא פרק טו פסוק לב)

טקסט בלבד:

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת־זרע לטמאה־בה: (ויקרא פרק טו פסוק לב)

תיקון קוראים:

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת־זרע לטמאה־בה: (ויקרא פרק טו פסוק לב)

תרגום אונקלוס:
דָּא אוֹרָיתָא דְּדוֹבָנָא וּדתִפּוֹק מִינֵיהּ שִׁכבַת זַרעָא לְאִסתַּאָבָא בַהּ :

מסורה קטנה:
ואשר תצא - ל'.

רש"י:
זאת תורת הזב - בעל ראייה אחת. ומה היא תורתו? ואשר תצא ממנו וגו' - הרי הוא כבעל קרי , טמא טומאת ערב.

ראב"ע:
לטמאה בה - שמצוה היא שישב טמא. ועוד אפרש זה (ראה וי' יט , לא). וטעם לזכר - פירוש זאת תורת הזב. וטעם עם טמאה - זבה או נדה.

רלב"ג:
זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה - לפי שחזר להזכיר אחר זה תורת הזב את זובו , למדנו כי לזב שתי תורות. וזה , כי הזב בעל שתי ראיות הוא טמא ואינו מביא קרבן , ולזה אמר לטמאה בה; והזב את זובו הוא בעל שלש ראיות , והוא יתחייב בקרבן , כמו שביארנו במה שקדם (פס' יג). והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה - רוצה לומר: החולה בנדתה , והוא בעת וסתה , כי אז תרגיש שראשה ואיבריה יהיו כבדין עליה. והזב את זובו לזכר ולנקבה - למדנו מזה שהם טמאים בזוב אע"פ שהם קטנים , כי אמְרֵנו זכר ונקבה יכלול הקטנים והגדולים. ולמדנו , שהזב בעל שלש ראיות יסכים ל'זבה גדולה' בהבאת הקרבנות , כמו שבארנו במה שקדם. ולאיש אשר ישכב עם טמאה - לפי שאמר עם טמאה , ולא אמר 'עם נדה' , למדנו שעם איזו טומאה שישכב מהטומאות הדומות לנדה , כגון יולדת ו'זבה גדולה' או 'קטנה' , הנה יהיה הבועל טמא באופן שנזכר בבועלי נדה. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה. וראוי שנתן סבה בסדור אשר היה בעניינים הנזכרים בסדר 'אשה כי תזריע' ובסדר 'זאת תהיה תורת המצורע' , כמו שיעדנו. ואחר נזכיר בעזרת האל התועלות היוצאות ממה שנזכר באלו הפרשיות , לפי מנהגינו. ונאמר , כי כבר היה הסדר נותן לפי מה שהשרשנו בסוף פרשת 'ויהי ביום שמיני' , שיזכיר טומאת הצרעת , ואחריה טמאת הזב , ואחריה טמאת הזבה , ואחריה טמאת הנדה , ואחריה טומאת יולדת מפני הדמי טוהר שלה. ואמנם הקדימה התורה טומאת היולדת לטומאת המצורע , להעיר על התועלת המגיע מטומאת הנדה והזבה באופן שתאסר לבעלה; והוא , שאם תתעבר אז , יהיה הנולד מצורע לעפוש הדם אשר יתהוה ממנו. ולזה האשה מותרת לבעלה בימי דמי טהרה , כי אז לא יקרה מזה זה ההפסד , כמו שבארנו במה שקדם. וכאלו העירה התורה שיפקח הנרדמים להעמידם על כונתה מפני שַנותה הסדור הראוי בזה , כי זה ממה שיפקח עיניהם לבקש הסבה. והנה בעניין הצרעת הקדימה התורה לזכור דין צרעת עור בשר , להיות מקומה יותר כולל. וזכרה ממנו תחלת הצרעת שתתחדש בסבת חום נכרי בא מחוץ , והוא השחין והמכוה; והקדימה לזכור צרעת השחין כי החום אשר תתחדש ממנו הוא יותר מתיחס אל החום הנכרי בפנימי הגוף מחום האש , אשר תתחדש ממנו צרעת המכוה. והנה לא היה בשחין ובמכוה הסגר כי אם בשבוע אחד , לפי שמציאות החום הנכרי בהם ידוע ומבואר , ולזה יֻחלט לטומאה קודם הֵחָלט לטומאה שאר נגעי צרעת עור בשר. ואחר כן זכרה דין צרעת הראש והזקן , לפי שמקומה יותר מעטי. ולפי שזכרה התורה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת עור בשר , ואחר כן זכרה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת הראש או הזקן מפני נשירת השער שבה , לזכר מה שהוא טהור בשני אלו המינים; וזכרה שהבהק המתחדש בעור הבשר אינו צרעת; ואחר כן זכר שנשירת השער בכללו מהראש אינו צרעת , אבל יהיה דינו דין עור בשר להטמא בנגע צרעת; ולהעיר שעניין הצרעת איננו בא מצד הצורה כי אם מצד החומר - זכרה התורה דין הצרעת בבגד והעור והבית. והנה נבחרו הבגד והעור להטמא בצרעת , מרוב השתמשות האדם בהם סביב בשרו בלבוש ומשכב ומושב. ולהיותם באים מהצמר והחי , הקדים לזכר דין הצרעת בהם לדין הצרעת בבית , שהוא מהדומם , רוצה לומר: מהאבנים. והנה זכרה התורה צרעת הבגד והעור קודם זכרה תורת האדם המצורע , להעיר הנרדמים על הכונה אשר בעבורה היתה הטהרה בו בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת; כי הוא לזאת הסבה בעינה אשר בעבורה רצתה התורה דין צרעת בבגד ובעור. ואחר זה זכרה דין צרעת הבית , להעיר שההפסד והעפוש לא יהיה בדברים כי אם מצד טבע החומר. והיה מחויב בנגעי הבית שיהיה בשני אבנים , כי האבן אינו חלק מהבית במה שהוא בית , אם לא מצד הרבוי , והרבוי הראשון הוא שנים. והיה בו הסגר שלשה שבועות לסבה שזכרנו (וי' יד , מ). ואחר שנשלם זכר דיני הצרעת , זכרה התורה החמורה אחר הצרעת , והוא טמאת הזב , כמו שבארנו בסוף פרשת 'ויהי ביום השמיני'. ולחומר טומאתו החמירה התורה בטהרתו עד שלא יטהר כי אם במי מעיין; ויצטרך לספירה שבעה נקיים , אע"פ שלא היה כי אם בעל שתי ראיות , כמו שבארנו. אבל בטומאתו לא החמירה התורה יותר ממה שהחמירה בטומאת זבה ונדה ויולדת , לפי שטומאתו אין בה כי אם תועלת עיוני , להעיר על מציאות הצורה הנעדרת מהזוב , כמו שבארנו במה שקדם. וטומאת זבה ונדה ויולדת - יש בה תועלת להסיר ההפסד מולדותיהן , ולזה תמצא בענין בעילתן איסור כרת , וטומאת בועלן לטמא משכב ומושב , מה שאין כך בבעילת הזבה , כי לא יקרה ממנה כמו זה ההפסד. והנה היה ראוי שיזכור אחר טומאת הזב - טומאת הזבה והנדה , אבל הקדים לזכור טומאת שכבת זרע , לשתי סבות: האחת , כי מפני שדבר בטמאות הפורשות מהזכר , הנה היה ראוי שישלים המאמר בהם קודם שיכנס בספור הטמאות הפורשות מהנקבה; והשנית , כי כשנמצא טומאת הזב חמורה בזה האופן , וטומאת שכבת זרע קלה , הנה יעירנו זה למצא הסבה אשר בעבורה היה ענין הטמאות. וזה , שהזוב והשכבת זרע - נושאם אחד , אלא שמהזוב נעדרה הצורה אשר בה יהיה נאות להולדה , ולזה יתבאר לנו מזה כי הטמאות האלו הם לזאת הכונה; ויישירנו זה לעמוד על כוונת התורה בזה , ויהיה זה סבה להגיע לנו בזה זה התועלת הנפלא אשר כוונה התורה בו. והנה היה ראוי שתזכור התורה תחלה דין הזבה קודם דין הנדה , כי טומאתה יותר חמורה כשהיתה 'זבה גדולה'; ואמנם הקדימה לזכור דין הנדה , לפי שהאשה לא תהיה זבה אלא אם כן היתה קודם זה נדה , כמו שביארנו. וזכרה אחרי כן דיני הזיבה ואופן טהרתה , שהוא יותר חמור כשהיתה 'זבה גדולה' מטומאת נדה , עם שכבר תתחייב קרבן להורות על חוזק טומאתה , שלא תסור בטבילה אם לא יתחבר אליה קרבן. (אחת עשרה תועלות וחמישים וארבעה שורשים לפרשות 'תזריע - מצורע' - בקובץ רלב"ג תועלות).
ריכוז קישורים