תנ"ך - ויאמר ה' אל־משה אמר אל־הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא־יטמא בעמיו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: (ויקרא פרק כא פסוק א)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (ויקרא פרק כא פסוק א)

ויאמר ה' אל־משה אמר אל־הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא־יטמא בעמיו: (ויקרא פרק כא פסוק א)

ויאמר יהוה אל־משה אמר אל־הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא־יטמא בעמיו: (ויקרא פרק כא פסוק א)

תרגום אונקלוס:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֵימַר לְכָהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסתָּאַב בְּעַמֵיהּ :

עין המסורה:

הכהנים בני אהרן - ד' (בלישנא): וי' כא , א; דה"ב כו , יח; לה , יד (פעמיים). יטמא - ה': וי' כא , א , ג , ד , יא; *במ' ו , ז.

מסורה קטנה:

הכהנים בני אהרן - ד'.

רש"י:

אמור , ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים (ראה יבמות קיד , א). בני אהרן - יכול חללים? תלמוד לומר: הכהנים. בני אהרן - אף בעלי מומין במשמע (ראה תו"כ אמור פרשתא א , א); בני אהרן - ולא בנות אהרן (ראה שם). לא יטמא בעמיו - בעוד שהמת בתוך עמיו; יצא מת מצוה (ראה שם , ג).

רשב"ם:

לנפש לא יטמא בעמיו - איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם; כמו "בתולה מעמיו יקח אשה" (להלן , יד). אבל אילו היה כתוב 'לעמיו' , היה משמע: 'לא יטמא לעמיו' , כמו שכתוב לנפש לא יטמא; "לאחיו ולאחותו לא יטמא להם" (במ' ו , ז) , ולא נאמר 'בהם'. גם יש לפרש: לנפש הנמצא בעמיו לא יטמא.

ראב"ע:

אחר שהזהיר ישראל , ובני אהרן בכללם , להיותם קדושים (ראה וי' כ , כו) , הזכיר בני אהרן , שהם חייבים להשמר מדברים אחרים , בעבור שהם משרתי השם. ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים - כל הפרשה הנזכרת (וי' יט - כ) , כי התורה בידם. ואמרת אליהם - טעמו: ואמרת המצות שהם חייבים לשמרם לבדם. לנפש - הוא המת. מלת יטמא - מבנין 'התפעל'; ודגשות הטי"ת - להתבלע התי"ו. וטעם בעמיו - בכל ישראל , שהם עמיו.

ר' יוסף בכור שור:

אמור אל הכהנים - למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים , כדכתיב "אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (וי' כ , כד) - שהבדילם מן שקצים ורמשים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר טֻמאות שלא נצטוו בני נח עליהם; ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל , שהם מצווים להבדיל מטומאת מתים , לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן (ראה להלן , ב); וישראל מִטַּמאין על כל מת לקוברו ולעסוק בו. בני אהרון - לא בנות אהרון (ראה תו"כ אמור פרשתא א , א). ורבותינו דרשו (ראה שם): להזהיר גדולים על הקטנים , שלא יניחום לִטַּמֵּא במתים [הגה"ה]. לנפש לא יטמא - אפילו בעמיו , לקרוביו; וכל שכן לנכרים. ורבותינו דרשו (ראה תו"כ אמור פרשתא א , ג): לנפש שהוא בעמיו; אבל אינו בעמיו , כגון מת מצוה , מִטַּמאין.

רמב"ן:

אמור , ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים; לשון רבנו שלמה מדברי רבותינו (ראה יבמות קיד , א). והאזהרה הזו לומר , שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) , בדם ובשרצים וטומאה , ומהם נלמד לכל איסורין שבתורה , שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים; אבל אם יעשו הם לדעת עצמם , אין אנו מצווין עליהם להפרישם. וטעם הכתוב על פי מדרשו: אמור אל הכהנים , ותחזור ותאמר אליהם , שלא יִטמאו; ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם - שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה , גם הקטנים. ואמר רבי אברהם בדרך הפשט: אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה , כי הם מורי התורה והמזהירים את העם , ואמרת אליהם - המצות שהם לבדם חייבים לשמרם. ואיננו נכון. ועל דעתי בפשט הכתוב: טעם אמור כמו 'דַבֵּר'; "אמרי האזינה יי'" (תה' ה , ב) - דברי; וכן "אמרים אמת" (מש' כב , כא) , וכן "כי היא שמעה את כל אמרי יי'" (יהו' כד , כז); וכתיב "בא אל פרעה ודברת אליו" (שמ' ט , א) - כמו 'ואמרת'; "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו קחו את המנחה" (וי' י , יב) - כמו 'ויאמר' , ורבים כן; ויאמר; במקומות רבים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (במ' טו , לח) - והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד , או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה , וכן יאמר: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. וכמֹהו "כה אמר יי' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר יי'" (יר' לד , ב) , שטעמו: 'דבר אל צדקיהו ואמרת אליו'; וכן "ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפל על אפיה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך" (ש"ב יד , ד) - 'ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה'. והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם - כטעם 'דבר אל הכהנים ואמרת אליהם'; "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (במ' טו , לח) - וענינם: דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה; כענין "בא אל פרעה ואמרת אליו" (שמ' ז , כו). ורבים יאמרו , כי טעם "דבר אל בני ישראל" - כטעם קריאה: דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך , ותאמר להם ככה; וכן אמור אל הכהנים - שיקָבְצוּ וישמעו. וטעם הכהנים - כי במצות אשר הן בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" (וי' ו , יח; יז , ב; כב , ב , יח) , ולא יזכירם בשם 'הכהנים' , כי הענינים ההם בקרבנות או במעלת הקדש; אבל בכאן יזהיר שלא יִטַּמאו במת לעולם , אפילו בעת שלא יבואו למקדש , והיא מעלה להם בעצמם - ולכך הזכיר הכהנים , לאמר כי בעבור שהם כהני יי' ומשרתי אלהינו (ע"פ יש' סא , ו) יאמר להם שינהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יִטמאו לעולם. והנה החללים מוּצָאים מן הכלל הזה. וטעם לא יטמא - שתאמר להם שלא יטמא אחד מהם לנפש בעמיו; או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה (להלן , ד) , ושעורו: לנפש לא יטמא בעמיו הבעל.

רלב"ג:

אמור אל הכהנים בני אהרן - מגיד שאין אלו האזהרות נוהגות כי אם בזכרי כהונה , כי הם יותר ראויים בזה הדין מהכהֻנות , להיותם נבדלים לעבוד השם יתעלה. וזה נוהג בכהנים , לא בחללים , כי הם מחוללים מהכהֻנה. לנפש לא יטמא בעמיו - מגיד שאין טומאת מת נוהגת בגוים , כי לרחקם משלמות אנושי כמעט שלא נפקד מהם דבר בסבת המות , יהיה בו תועלת לאדם במה שהוא אדם. והזהיר הכהנים מלהטמא במתים , כאלו יאמר שהם ראויים שיתעבו העניינים החמריים , אם לא מצד מה שבהם תועלת לצורה האנושית; ולזה יהיו מתרחקים מלהטמא למת. ואפשר שיהיה הרצון באמרו בעמיו - שיהיה המת בעמיו , רוצה לומר , שיהיו לו קוברים; אבל מיטמא הוא למת שאינו בעמיו , והוא המת שאין לו קוברין. וכן פרשו בתורת כהנים (תו"כ אמור פרשתא א , ג). וכבר יתבאר שזה העניין מצוה , ממה שאמרה תורה בענין הנתלים: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דב' כא , כג). והנה אם צותה אותנו התורה לקבור כמו אלו הרשעים , כל שכן שמצוה בזה בשאר המתים.

תועלות לרלב"ג:

(חקירה ושמונה עשרה תועלות לפרשת 'אמר': וי' כא , א - כד , כג) (חקירה בענין סידור המצוות בפרשת 'אמר':) והנה זכר תחלה מה שהוזהרו הכהנים מהִטמא למתים , מפני שהשלים הפרשה הקודמת במה שיש בו אזהרה מהנטייה אחר חסרונות החומר , כמו שבארנו (וי' כ , כה). הנה הזהיר הכהנים מליטמא למתים , להעיר אותם על מה שיש בחומר מהחסרונות , למען ישתדלו בהשלמת הצורה. והיו הם יותר מוזהרים בזה משאר האנשים , לפי שהם נבדלו לעבוד השם יתעלה ולהורות משפטיו ותורתו לישראל. ולזה היו עושין העבודות שזכרנו במקדש , ליסד בלבם מציאות הצורות על מדרגותיהם , אשר מהם יעמדו על מציאות השם יתעלה. ועוד , כי מפני שהם עומדים במקדש ולא יוכלו לעבוד בטומאה , הנה ראוי גם כן שיהיו נזהרים על זה יותר משאר האנשים. והנה גם כן אחר שזכר עניין הטמאות והקרבנות והנמשך להם מהמצות שזכרנו בסדור ובהדרגה , שב להזכיר תנאי מה בכהנים המקריבים , מצד היותם מקריבים קרבנות השם יתעלה. והתחיל להזכיר שלא יטמא למתים (ראה וי' כא , א) לסבה שזכרנו , והוא להעיר אותם על חסרון החומר ועל מציאות הצורה; ולזה יהיה החומר נתעב בזה האופן בסור הצורה ממנו. ואחר זה הזהירם מקרוח "קרחה בראשם" על מת (ראה שם , ה) כמו שהיו עושים הגוים הקודמים , וזה היה להעיר על מציאות הצורה ושובה אל האלהים אשר נתנה , ולא תאבד באבוד הגוף; ולזה אין ראוי לאדם שיתפעל ממיתת קרוביו בכמו זה האופן מההפעלות. כל שכן אלו האנשים מצד מעלתם. וכן העניין בשריטה בבשר על המת , לזאת הסבה בעינה. והנה הוצרכה התורה להזהיר הכהנים מאלו הדברים , ואע"פ שהם מכלל ישראל שהם מוזהרים על זה. ואולי יחשב כי למעלתם יהיו ראוי שיתפעלו מאד במות להם מת , מצד שנפקד ממנו השלמות אשר היה ראוי שיקנה מצד זאת ההכנה הנוספת שיש להם בקנין השלמות האנושי. ועוד , כי מפני שאי אפשר לכהנים להתעסק בקבורת קרוביהם זולתי הקרובים הנמנים בתורה , אולי יחשבו שיהיה ראוי להם שיעשו כמו אלו הפעולות על מתיהם להראות עוצם הפעלותם על הפקדם , כדי שישלימו בזה האופן מה שחסר להם מהאנינות על מתם מפני היותם בלתי מתעסקים בקבורתו. והמשיך האזהרה מלגלח פאת זקן אל האזהרה מקרוח קרחה בראשם , מצד שהנושא לאלו האזהרות יחד הוא השער ופאת הזקן גלויות גם אל שער הראש. וכבר נתבארה הסבה אשר בעבורה צותה התורה שלא לגלח פאת הזקן במה שקדם (וי' יט , כז). עם שכבר אפשר שנכפל זה הצווי בכהנים , כי , לפי מה שאחשוב , היה זה דרך כומרי עבודה זרה , כמו שהיה דרכם להקיף פאת ראשם; והיה אפשר שיחשב מפני זה שיעשו כן כהני השם יתעלה להיותם נבדלים לעבודתו. עם שבזה יהיה היופי והנוי נמצא בהם יותר , והוא מה שרצתה התורה בהם , ולזה צותה לעשות להם בגדי קדש לכבוד ולתפארת; ולזה הוצרכה התורה לכפול האזהרה בזה בכהנים. והזהירם אחר זה מלקיחת אשה זונה וחללה וגרושה , כדי שיהיה זרעם יותר נבחר , כדי שיהיה ראוי לעבודת השם יתעלה. ובא זה בסדור ראוי , כי הזונה היא היותר מגונה , כי היא נבעלה למי שהוא אסור לה אסור שוה בכל ישראל; ואחר כן החללה , כי היא נבעלה למי שאסור לה מצד תוספת קדושתו , וזה בלתי מגונה כמו הראשונה , כי מה שמרוחק אצל כל האנשים הוא יותר מגונה בעצמותו ממה שאינו מרוחק כי אם מקצת האנשים לתוספת מעלתם; ואחר כך זכר הגרושה , שאין בבעילתה איסור , אבל יורה היותה גרושה כי היא בלתי נאותה בתכונותיה ועניינה. ואחר כן צוה שיהיו גדולי המעלה בעיני ישראל , כי בזה תועלת לישראל להישירם לעבודת השם יתעלה , כי מפני ראותם כי אלו הם מכובדים מפני היותם עובדים השם יתעלה , יתבאר להם עוצם מעלת השם יתעלה ויתיישרו מפני זה לעבודתו. ולעוצם כבודם הפליגה התורה בעונש בת כהן כי תחל לזנות; כי היא מחללת כבוד אביה אשר לו כבוד נוסף על כבוד ישראל , ראוי שיהיה ענשה יותר עצום מעונש בת ישראל. ואחר כן הפליגה התורה באלו העניינים בכהן גדול , ליתרון מעלתו. וצותה שלא יפרע ראשו כלל , ולא יפרום בגדיו כלל , לפי שהוא תמיד במקדש , כי הציץ הוא על מצחו תמיד לשאת את עון הקדשים , כמו שהתבאר במה שקדם (ראה שמ' כח , לח). ואולם שאר הכהנים אינם מוזהרים בזה אלא בשעת עבודה , לפי שאינם עובדים תמיד. והרחיקתהו התורה יותר משאר הכהנים מלהטמא למתים לעוצם מעלתו , כי הוא ראוי שיתרחק יותר משאר האנשים מחסרונות החומר. וכאלו בארה התורה שכל מה שיהיה האדם יותר שלם בעיון , ראוי יותר שלא יתפעל מחסרונות החמר. וכאלו ביארה , שכל מה שיהיה האדם יותר שלם בעיון , ראוי שיתפעל יותר מעט ממקרה המות כשיקרה לאחד מקרוביו; ולזה בארה שהאנינות לא תמנעהו מעבוד , ואע"פ שתצטרך הכונה בעבודה כמו שקדם , עד שכבר הרחיקה התורה כל מה שיבלבל הכונה בבא כהן לעבוד , ולזה היה שתויי יין נמנע מעבוד עבודתו. ואולם שאר הכהנים שאין מעלתם בזאת המדרגה העצומה , לא הותר להם לעבוד באנינות. והנה בעניין לקיחת אשה הפליגה התורה בו למעלתו יותר משאר הכהנים , ולזה לא התירה לו שום בעולה אשה , ולא אלמנה אפילו מן האירוסין , להעיר על עוצם מעלתו. ואחר זה הזהיר שלא יגש להקריב כהן בעל מום , כי בזה יגיע אופן הפך כוונת התורה , והוא , כי התורה צותה שיהיו להם בגדי קודש לכבוד ולתפארת באופן שימצא להם הנוי והיופי לכבוד השם יתעלה , כי זה ממה שיישיר לעבודתו יתעלה. ולזה גם כן צוה שנכבדם לכבודו יתעלה. ואלו היו הבעלי מומין עובדים , היה זה מבוא לבזותם ולבזות מעשיהם לפחיתות צורתם , כי הרבה תמצא שיהיו נבזים בעיני האנשים הבעלי מום לפחיתות תמונתם. ואחר זה צוה שלא יעבדו הכהנים הטמאים , כי הטומאה באה מצד החומר , כמו שביארנו בעניין הטמאות , וזה הפך המכוון בעבודת הכהנים , כמו שהתבאר מדברינו בעניין הקרבנות (סוף פרשת 'צו'). ולזאת הסבה בעינה הזהירה התורה מאכילת קדשים בטומאה. והמשיך לזה השלמות - הביאור בדיני מי שאפשר בו אכילת הקדשים ומי שאי אפשר בו זה. והמשיך לזה דין אוכל תרומה בשגגה. ואחר שהשלים הביאור בתנאי הכהנים המקריבים הקרבנות והאוכלים הקדשים והתרומה , ביאר תנאי הדברים הקרבים; ובארה התורה שאין ראוי להקריב בעל מום , וזה לסבה בעינה אשר הזהירה התורה שלא יהיה הכהן המקריב בעל מום. והמשיך לזה האזהרה מלסרס הבעלי חיים , מצד מה שזכר שאלו העניינים אשר ישחתו בהם כלי ההולדה הם מומים בקרבנות. ולזה השלים אותו המאמר בכללות , שפועַל הסרוס ראוי שיורחק מאד. ואחר כן השלים המאמר בתנאי הקרבנות , ומנע מי שלא יולד לידה טבעית , והמחוסר זמן , כי אולי הוא בלתי שלם הבריאה , כמו שקדם. והזהיר אחר זה משחיטת אותו ואת בנו , שלא ידמה שתהיה הקרבתנו באלו הבעלי חיים לשנאתנו אותם ולרצותנו לכלותם; ולזה לא נשחט האם והבן ביום אחד , כי זה יביא אל שתעלם הכונה אשר בקרבנות; וזה מבואר מאד. וכבר מנעה התורה זה העניין אפילו בחולין , כדי שלא יחשב שיהיה זבחנו אלו הבעלי חיים להיותם שנואים , ולזה נשתדל לכלותם. כי אין העניין כן , אבל הם מכוונים אצל הטבע , ובמציאותם - תועלת מבואר; ולזה נשתדל לקיים מינם , כדי שיהיו נמצאים למין האנושי תמיד להזון מהם , כי הוא התכלית אשר בעבורו נמצאו. ואחר זה צותה התורה שבעת הזביחה לקדשים תהיה המחשבה בהם בלתי מפסדת , ולזה אמר , שבזבחנו זבח תודה - "ביום ההוא יאכל" (וי' כב , ל) , רוצה לומר , שנחשוב עליו בזאת הזביחה שיאכל ביום ההוא , ולא נחשוב עליו לאכלו חוץ לזמנו , כי בזה יהיה פגול , כמו שהתבאר במה שקדם (וי' ז , טו - יח). והנה נשלמו בזה מיני תנאי הדברים הקרבים. ולפי שהמכוון באלו המצוות הוא ההוראה על קדושת השם יתעלה , כמו שיתבאר בזה , הזהירה התורה אחר זה מלחלל השם יתעלה , וצוה לקדשו , עד שנראה לאנשים עוצם אהבתנו אותו והכָּנע לבבנו אל מצותיו , באופן שיקל סבול המות , כדי שלא נמרה את פיו ולא נחלל שמו. וכבר התבאר מדברינו , שהמכוון בבית המקדש ובעבודה הנעשית שם , ובעניין הטמאות והטהרות , הוא ההישרה להשגת סודות המציאות אשר יעמידנו על מציאות הסבה הצוריית שנעמוד על מציאות השם יתעלה. עם שבהם עוד תועלת , בדברים המדיניים , כמו שהתבאר מדברינו (סוף פרשת 'צו'). ולזה המשיכה התורה לזה זכרון המועדים , כי הם לזה התכלית בעינו , כמו שנבאר. וזכרה תחלה עניין השבת לרוב התועלות המגיעות ממנו בדעות ובדברים המדינייים , כמו שזכרנו בפרשת 'בראשית' (ב , א - ג) , והוא מעיד על סודות מעשה בראשית ועל האופן אשר ישפיע השם יתעלה אחר חדוש העולם מה שישפיע תמיד על המציאות על מה שהוא עליו , כמו שביארנו שם. ואחר זה זכרה התורה שאר המועדים. והתחילה מחג המצות , כי הוא המועד הראשון אשר נצטוינו בו , עד שכבר נצטווינו בו קודם מתן תורה , כמו שהתבאר מדברי התורה (ראה שמ' יב). ועוד , כי ראש השנה האמתי ראוי שיהיה בהכנס השמש בראש טלה , כי אז יקרב השמש אל היישוב , ואז יראה כח בצמחים ובשאר המורכבים. והנה נמצא בדברים הטבעיים ההוים הנפסדים שהם חזקי הכח בהולדה בהתחלה , ואחר זמן מוגבל יחלש כחם מדרגה אחר מדרגה. וכן ראוי שיהיה העניין בתקופת השנה השמשית; רצוני , שהוא ראוי שתהיה התחלה מהעת שהוא חזק הכח , ולזה אין ראוי שתהיה התחלה בעת היותו בראש מאזנים. ולפי שאין שם כי אם שני אלו הזמנים להיות התחלת השנה , הנה יתבאר כי התחלת השנה על דרך האמת הוא בהיות השמש בראש טלה. ואמנם בחרה התורה ראש השנה באופן אחר , בהיות השמש בראש מאזנים , מצד הוית הצמחים; כי הזריעה - ראוי שתהיה בשנה אשר בה הקצירה ושתהיה קודם הקצירה. ומזה הצד הושם תשרי ראש השנה לעניינים הנתלים בזרעים ובעבודת הארץ , כמו שיתבאר. ועוד , כי יראה באלו המועדים הערה על עניינים נפלאים , יתבאר ממה שיחוייב שיהיה הקודם בסדר חג המצות , כמו שיתבאר מדברינו. וקודם שנדבר בעניין אלו המועדים , נקדים הצעה אחת , והוא , שהתורה תכוין במצוה אחת לתועלות רבות. כבר זכרה זה בביאור מצות שבת; וזה , כי במקום אחד אמרה שהוא להעיר על חדוש העולם (ראה שמ' כ , יא) , ובמקום אחר שהיא זכר ליציאת מצרים (דב' ה , טו). ולזה לא תהיה טענה עלינו אם נמצא באלו המצות יותר מתועלת אחת. ונאמר , שהוא מבואר בחג המצות שהוא זכר ליציאת מצרים , כי בזה תועלת נפלא בדיעות , כמו שהתבאר מדברינו בפרשת 'בא אל פרעה'. והנה נתבאר שם התועלת שהיה באכילת מצה , והוא להזכיר נפלאות השם יתעלה , שסבב , כמו שהקשה לבו בזה האופן הנפלא ומאן לשלח את העם , שגרש את העם במהירות עד שלא יוכלו להתמהמה לחמץ בצקם , ואפו אותו מפני זה עוגות מצות (ראה שמ' יב , לט). ואחשוב שיהיו במצות תועלת שנית , העירנו להשיג זה התועלת מה שצותה התורה במנחת חג השבועות שתהיה חמץ (ראה וי' כג , יז); והוא , כי חג השבועות הוא , כמו שאמרנו בפרשת 'יתרו' (שמ' יט , א) , זכר למתן תורה , שהפליא בה השם יתעלה חסדו עמנו לקרבנו לעבודתו יתעלה ולהנחילנו החיים הנצחיים; ונמשך לה גם כן השפעת הטובות הגופיות , כמו ירושת הארץ ומה שידמה להם מהטובות הגופיות שיבואו על צד ההשגחה האלהית. ולפי שקודם שיתוקנו פעולות האדם ודעותיו בנימוס התוריי , הנה פעולותיו ודעותיו הם חסרות , כמו לחם המצה שחסר תיקון החמוץ , ואחר שיתוקנו פעולותיו ודעותיו הן שלמות התיקון , כמו לחם המזון המתוקן בתכלית מה שאפשר - הנה צוה השם יתעלה באכילת מצה עם בשר הפסח ובחג המצות , וצותה להביא מנחת חמץ ביום מתן תורה. ולהעמידנו על זאת הכונה ייחדה התורה מנחת חג השבועות להיות חמץ מבין שאר מנחות , כדי שנפקח עינינו ונשיג אמתת הכונה מזה. ובזה גם כן תועלת , לבאר מהות התורה ועניינה; והוא , כי היא אינה במדרגת הדברים הטבעיים , אבל היא מַשְלמת אותם כמו הענין בהרבה מהמלאכות שישרתו הטבע וישלימוהו , כמו עבודת האדמה ומה שידמה לה מהמלאכות. וכן תמצא בתורה בשוה , כי ההכנה אשר באדם בטבע לקניין השלמויות האנושיות , תצא אל הפועל בנימוס התוריי למי שיבחר התנהג בו באופן שלם; והוא , כמו שהמלאכות המשרתות לטבע הם בחיריות , כן העניין בנימוס התוריי. ולזה הקישה התורה בשלמות המגיע באמצעות התורה לשלמות המגיע באמצעות המלאכה; כמו שצותה התורה להיות המנחה הנעשת ביום מתן תורה לחם חמץ. ומזה המקום יסור הספק , למה יעניש השם יתעלה העוברים על מצות התורה. וזה , כי הם אינם מוכרחים לעבור על דבריה , אבל להם התחלה בחירית לחלוק על התשוקה הדמיונית שתביאם לחטא , כמו שיתבאר מדברנו בספר מלחמות יי'. ולזה לא יהיה עול אם יענשו על עברם על דבר השם יתעלה , אבל הוא יושר. והנה היו הקרבנות נוספים במועדים , להעיר על שהכונה במועדים ובקרבנות היא אחת בעינה , והיא לעבודתו יתעלה , ולהעמיד על אמתת מציאותו. ולזה באה האזהרה מעשות בהם מלאכת עבודה , כדי שיהיה לנו אז פנאי מטרדות אלו הפעלות הגופיות , ויוכן לנו יותר התבודדות בעניינים והעמידה על סודם מצד דרישתנו והקירתנו בהם. ולזאת הסבה בעינה חוייבנו , כל זכרינו , לעלות בבית המקדש בפסח ושבועות וסכות , כי בו הערה על הכונה בעינה אשר יישירו אליה המועדים , כמו שהתבאר מדברינו בו. והנה היה מתן תורה ביום החמשים אחר יום הפסח , שאז תשלם ביום הקודם לו ספירת שבעת שבועות , לפי שכבר בארנו בספר מלחמות יי' , כי מהכוכבים והגלגלים יסודרו לאדם תשוקות ובחירות , יהיה בקצתם שתהיינה בלתי נאותות. והנה היה האדם בעל שכל , יעמוד בו כנגד אותן הבחירות בלתי נאותות; והנה התורה היא המישרת אל זה. ולפי שהכוכבים אשר מהם יסודרו אלו העניינים לפי מקומם מגלגל המזלות הם שבעה , והיו לכל אחד מהם גלגלים רבים , ישלמו בהם תנועותיהם , היו אלו השבעה שבועות להורות על רבוי הגלגלים אשר לכוכב כוכב , אשר מצדם יתחדשו ממנו עניינים מתחלפים רבים , עד שכבר אפשר שיקרה מהם דברים בלתי נאותים מזה הצד. וזהו אמנם הוא במקרה לא בעצם , כמו שבארנו שם. והיה ביום החמשים מתן תורה , להעיר על ההתחלה המושלת על אלו הגלגלים , אשר מאתה השפיעה התורה , אשר ישלם בה לאדם מה שחסר לו מצד הרע שיגיע במקרה על הגרמים השמימיים , כמו שבארנו בספר מלחמות יי'. ולהעיר על עצם זאת ההתחלה , צונו השם יתעלה לספור ממחרת הפסח ארבעים ותשעה יום ולקדש את יום החמשים; וזה , כי מספר השכלים העלולים מהשם יתעלה הם ארבעים ותשעה , כמו שבארנו בתשיעי מספר מלחמות יי'. והנה השם יתעלה הוא השכל התחלת החמשים , אשר הוא התחלת שאר הנמצאות כלם. ומאתו שפעה זאת התורה האלהית , כי היא משלמת מה שכיון השם יתעלה בבריאה האנושית , במה שנתן לו מהכח וההכנה לקניין השלמות האנושי. ולזאת הסבה שזכרנו , היתה באה מנחת העומר ממחרת הפסח מהשעורים ומצה , ומנחת יום מתן תורה היתה באה מן החטים; והיתה חמץ , להעיר על העדר השלמות אשר לאדם קודם התיישרו בנימוס התוריי , ועל שלמותו אשר יקנה מצד התורה. והנה היא עוד תועלת בקרבן העומר , להעיר שכל הטובות השופעות בזה העולם שופעות מאת השם יתעלה , ולזה לא יוּתַר לאכול מן החדש קודם זה הקרבן. והנה התועלת בעינו יהיה בשתי הלחם הבאים בעצרת , עם שהם יישירונו , שֶמַה שנביא מן המנחות הבאים מהחטים ליי' , והם כל מנחות הקרבנות , לא יהיה אלא אחר התישרנו בנימוס התוריי , כי הוא יישירנו אל המכוון בקרבנות. וזה מבואר במה שקדם לנו בזה הספר. ולזה היתה זאת המנחה חדשה. ולהעיר שהמכוון בקרבן העומר ושתי הלחם הוא , עם שאר התועלות אשר יגיעו מהם , להעיר על שכל הטובות הם שופעות מהשם יתעלה , סמך לזה עניין מתנות עניים אשר בקציר , כמו הפאה והלקט ומה שידמה להם; כי הם לזאת הכוונה בעינה , כמו שבארנו במה שקדם (וי' כג , כב) אצל המאמר באלו המתנות. והנה בחדש השביעי יחל להחלש כח השמש ביישוב , להתרחקו מהפאה המיושבת , והוא דומה מתקופות שנות האדם לתקופה אשר היא בסוף חייו. והוא מבואר , שהאדם שהתיישר בנימוס התוריי , והגיע לזה הזמן שיכנעו בו הכחות הגופיות ויחלשו , הנה אז יתחזק שכלו ויזך אורו , כמו שביארנו בבאורנו לספר הנפש ובספר מלחמות יי'. ולזה כאלו הישירה התורה במה שסדרה בו מאלו המועדים , שׂשם השכלים הנפרדים , מספרם עשרה , והעשירי הוא השם יתעלה , כמו שבארנו בספר מלחמות יי'. ולזה נתקדש היום העשירי לחדש הזה. להעיר אותנו על מה שהישירתנו התורה בזה , צותה לתקוע בשופר באחד לחדש הזה , כאלו תעיר הישנים להתבונן על זה המכוון. ולזאת הסבה צותה לתקוע ביום הכפורים של יובל , כי בו יתקבצו שתי ההערות: כי הוא שנת החמשים שנה , המורה על השם יתעלה , והוא היום העשירי , המורה עליו גם כן מזה הצד השני שזכרנו בזה המקום. וכבר התבאר בספר מלחמות יי' , שמניעי הגלגלים אשר בהם הכוכבים , יותר נכבדים מאד ממניעי הגלגלים שאין בהם כוכב המשרתים אותם באופן שישלם בהם רבוי התנועות לכוכב כוכב. ולזה היה המספר כשנמנו אלו הראשונים לכוכב כוכב - שבעה לכוכבים הרצים , ואחד לגלגל הכוכבים הקיימים , והשכל הפועל אשר השפיעו השם יתעלה באמצעותם. והעשירי הוא השם יתעלה. ולהורות על נקיות השם יתעלה מחומר בכל הפנים , היה היום העשירי אסור באכילה ובשתיה , להרחיק ביום הזה הפעולות החמריות , לפי מה שאפשר. ולהיות זה הענוי מעיר על זאת ההערה הנפלאה , היה העונש עליו עצום. וראוי שתדע , כי זאת ההערה היא נפלאה מאד לפי התורה והעיון; וזה , שאם הונח השם יתעלה ממניעי הגרמים השמימיים , הנה יהיה מציאותו חסר , כי לא תהיה השגתו מקפת בכללות בכל הנמצאת , כמו שיתבאר מדברינו בספר מלחמות יי'. ויתחייב גם כן מזה , שיהיה העולם קדום , ויתחייב גם כן מזה רבוי ההתחלות , ושיגיע מהם במקרה זה הנימוס האחד השלם בתכלית השלמות הנמצא בנמצאות. ולפי שזה העניין הוא כלו בתכלית מה שאפשר מהבטול והגנות , הנה יחוייב שיונח בכאן שֵכֶל אחד קודם להם , הוא אשר המציאם והמציא להם אלו הכלים אשר בהם ישפע מה שישפע בנמצאות. כי מהרבים לא יגיע פעל אחד כי אם בזה האופן , רוצה לומר , שיהיה שם אחד קודם להם , הוא המישיר אותם אל שיעשוהו , כמו שתמצא העניין במלאכה הראשיית עם המלאכות המשרתות. והנה זה האחד הראשון לא ייוחס אל חלק אחד מהעולם , כמו שייוחסו מניעי הגרמים השמימיים , אבל הגרמים להם אשר הם להם במדרגת הצורה. וכבר ביארנו זה העניין כולו במה שאין ספק בחמשי מספר מלחמות יי'. ומזה המקום יתעו המתענים באלו העשרה ימים , כי התורה כונה בענוי לעשור ליחד זה היום מבין שאר הימים האלו , להעיר על עוצם מדרגת השם יתעלה על מדרגת שאר השכלים האלו. ולזה שבחו רבותינו ז"ל (ראה יומא פא , ב) האוכל ושותה בתשעה בו , להורות כי גם התשיעי - והוא מניע גלגל הכוכבים הקיימים אשר הוא נכבד מאד מן השכלים האחרים העלולים מהשם יתעלה כמו שבארנו בספר מלחמות יי' - תרחק מדרגתו מאד ממדרגת השם יתעלה , עד שאין יחס ביניהם כלל. ולהיות הכוונה באלו העשרה ימים להעיר על זה העניין הנפלא , אשר הוא פרי החכמה האלהית ותכליתה כמו שביארנו בספר החמישי מספר מלחמות יי' , אמרו ז"ל במדרש תילים (שו"ט יז , ה): "תודיעני אורח חיים" (תה' טז , יא) - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים; כי ידיעת זה העניין הרוחני אשר יעירו עליו , הוא קניין החיים הנצחיים. וזה מבואר מאד למעיין בזה הספר. ואחר כן צוה בחג הסכות , שהוא הנמשך לאלו המועדים בסדר לפי זמנו אשר הוא בו , ובו תועלות רבות. האחד - להזכיר הפלא העצום שעשה השם יתעלה לאבותינו , אשר הנחה אותם בעמוד אש וענן בהיותם במדבר; כי בזה תועלת להאמין בשם יתעלה , ושהוא משגיח בדבקים בו בזה האופן הנפלא. ואלו שתי האמונות הם מהגדולות שבפנות התוריות והעיוניות; וזה מבואר מאד מדברינו בספר מלחמות יי'. והתועלת השני הוא , כי בזה העת נשלמה אסיפת תבואת הארץ , כמו שאמר "באספכם את תבואת הארץ" (וי' כג , לט) , ואמר במקום אחר "באספך מגרנך ומיקבך" (דב' טז , יג). ואולם יהיה רבוי הטובה סבת הבעיטה בשם יתעלה , כמו שאמר "וישמן ישורון ויבעט" (דב' לב , טו). ולזה רצה השם יתעלה שיניחו בתיהם וישבו בסכות , להזכירם כי מתחלה לא היה להם לא בית ולא שדה , אבל היו יושבים באהלים במדבר , והיה ענן השם עומד עליהם (ע"פ במ' יד , יד); והוא הנחילם אחר זה הארץ הטובה הזאת אשר ממנה יצאו אלו התבואות , ולזה ראוי שיתנו תודה נפלאה לשם יתעלה כעל כל אשר גמלם מהטובות (ע"פ יש' סג , ז) , לא שיבעטו בו. ולזה ישמחו לפני השם שבעת ימים; עם לקיחת פרי עץ הדר ומיני הענפים המתחלפים אשר יקחו עמו , להראות מה שהשפיעם השם יתעלה מהטובה בתתו להם הארץ הזאת הנבחרת , שימצאו בה כל מיני הצמחים בשלם שבפנים , אחר היותם במדבר , שהיתה הארץ ציה ולא היה צמח מהצמחים , גם מים לא היו להם שם. ולזה תמצא שצמא שם העם למים (ראה שמ' יז , ג). ולזה אחשוב שהיה בכלל אלו הצמחים ערבי נחל , להיותו גדל על מים , ושם ימָצֵא רענן ודשן. ולזאת הסבה גם כן היה ניסוך המים בחג , והוא הנסוך הנוסף הנזכר ביום השני בפרשת 'פנחס' (במ' כט , יט) , כמו שנבאר שם בגזרת האל. והנה מזה המקום נלמד שהנסוך הנוסף הוא מים. והנה היה זה החג בזה הזמן לסבה שזכרנו. ונבחר האתרוג ליפיו וערבותו ולהיות נמצא באילן בזה העת. עם שהוא מורכב משלשת עצמים , ונכר מאד חלופם בחוש; והם: הקלפה והבשר והבוסר אשר באמצעותו , כי אלו החלופים יעידו על מציאות הצורה; כי הצורה היא סבת ייחוד הדברים קצתם מקצת. ולזאת הסבה גם כן קבצה התורה בזה מהעלים מה שיתחלפו תכלית החלוף , וזה , כי עלי הלולב הם מתחלפים מאד משאר עלי הצמחים. ועלי ההדס וערבה מתחלפים קצתם מקצת , כי עלי ההדס הם בעלי ריח טוב , ועלי הערבה אין להם ריח. ולולא היתה בכאן הצורה כמו שהיו חושבים הקודמים , היה מחויב בכל המורכבות שיהיו מתדמי החלקים ומסכימים קצתם לקצת , ולא היה נמצא חלוף בין חלקי הפרי ולא בין חלקי הצמח לצמח ובין עלי זה הצמח לעלי זה הצמח. וכבר הודענוך כי התורה תכוון בהרבה מהמצות להעמידנו על אמתת זה העניין , לרוב התועלת המגיע ממנו. כי אם לא נאמין במציאות הצורה , תפול התורה ולא תהיה בכאן חכמה כלל , כמו שביארנו במה שקדם , והתועלת השלישי הוא לפי מה שאחשוב , כי בזאת התקופה אשר היא מתיחסת לתקופת סוף חיי האדם , הוסר הרבה מהמסך אשר היה לשכל מציאות החומר , והוא אז חלוש , כמו סכוך הסוכה שהוא חלוש מאד מסכוך הבית וקירויו , עד שכבר יעבור בו ניצוץ השמש. ולזה ראוי שיכנס אז האדם בכמו אלו ההשגות האלהיות , עם מה שהגיע לידו מההשגה בסודות הדברים הטבעיים , אשר תשלם לו בחקירה בענייני מציאות אלו הצורות הנמצאות , ולא יקצר בזה ויחשב שאין ראוי לאדם שיחקור כי אם במציאות הדברים הנכבדים , כמו הבעלי חיים ומה שלמעלה מהם להיות הצעה ומבוא להשגת השם יתעלה. אבל ראוי שישים חקירתו גם כן בצמחים , מהצמח היותר שלם , והוא היותר גבוה ועושה פרי כמו התמר , עם היותר שפל ופריו פחוּת כמו ההדס. ולא יקצר מלעיין גם בשאר הצמחים שאינם עושים פרי , כמו ערבי נחל. וישתדל בחקירתו שיוציא פרים , רוצה לומר , שישיג הסבות אשר בעבורם נמצאו. וזה - ביותר שלם שאפשר , כי זה יביאהו אל ההשגה בסבה הראשונה. וזה , כי מה שנדע יותר מנימוס הנמצאות וסדרם וישרם , תהיה השגתו בשם יתעלה יותר חזקה , כמו שבארנו בספר מלחמות יי'. ולזה יקח אלו המינין מהצמחים לבד , והפרי לבד , להורות שיוציא מהם פרים ביותר שלם שאפשר. ולזה היה זה הפרי היותר הדר , והיה גם כן בעל עצמים מתחלפים , להורות שיוציא מהם זה הפרי בכל הצדדים שאפשר לו זה. ולפי שאלו המועדים היה המכוון מהם - ההישרה להשלמת השכל , זכר אחר זה המנורה , שהוא מעיר על האופן שיצא בו השכל מהכח אל הפועל מצד השגות החוש. וכאלו העיר זה על האופן שבו ישלם השכל , בהשגתו אלו הצמחים שצוה לקחת בחג הסכות , ומה שידמה להם. ואחר זה זכר ענין לחם הפנים , המורה על הנפש הזנה. והושמה שם לבונה אצל המערכת , להעיר על זאת הצורה מצד האופן היותר נכבד בה , והוא הצד שתהיה בה במדרגת ההיולי לנפש המדברת , רוצה לומר: מצד מה שהיא נפש זנה לאדם; כי מזה הצד תשרת הנפש המרגשת ותשרת הנפש המדברת באופן אשר תעיר עליו עניין המנורה , כמו שבארנו אצל המאמר בה (סוף פרשת 'תרומה'). והנה סמך לזה עניין המקלל , להעיר שאלו המצות אשר נזכרו בזה המקום על ההמשך , מישירות האדם להשגתו יתעלה אשר הוא סבה שירא ממנו ויכבדהו בתכלית מה שאפשר. ולזה ראוי שיענש מי שיעשה הפך זה - העונש היותר נפלא , והוא סקילה. ולפי שזה העונש יהיה על ידי העדים להמיתו , הזכירה התורה אחר זה עונש מכה אדם , כדי שישָמרו העדים מהעיד שקר בזה , כמו שנתפרסם מעניין נבות , שהעידו עליו שברך אלהים ומלך והמיתוהו בעול וחמס (ראה מ"א כא , יג). ולזה זכר אחר זה עניין מכה בהמה , להעיר על ההבדל שיש בין הריגת אדם להריגת הבהמה. כי בהריגת הבהמה לא יתחייב כי אם ממון , ובהריגת האדם יתחייב מיתה; והיה זה כן מצד עצם מעלת האדם. והנה המשיך אחר זה דין החבלות שיגיעו לאדם , להשלמת הביאור בזה העניין. וגם כן , הנה מפני שהכעס יביא האדם לפעמים לברך השם יתעלה , ואע"פ שהוא משיג עצם מדרגתו , המשיך לזה מה שימשך מהכעס מהפעולות המגונות בעניינים המדיניים. והתחיל ביותר קשה , והוא הריגת האנשים , וזכר אחריו דין הריגת הבהמה להעיר על ההבדל שיש בין האדם והבהמה , ואחר כך זכר דין החבלות. ואולם התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם שמונה עשר: התועלת הראשון הוא במצות , והוא שלא יטמא אחד מהכהנים למת זולתי לקרוביו הנזכרים בזאת הפרשה. ולא כהן גדול - אפילו היה מקרוביו. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם. התועלת השני הוא במצות , והוא האזהרה מקרוח הכהנים קרחה בראשם למת ומשרוט בבשרם שריטה לנפש; וזה מדרכי האמוריים. וכבר נתבאר התועלות באלו האזהרות במה שקדם. התועלת השלישי הוא במצות , והוא האזהרה מלגלח הכהנים פאת זקנם. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם בפרשה הזאת. התועלת הרביעי הוא במצות , והוא שלא יקח אחד מהכהנים אשה זונה וחללה וגרושה , ולא כהן גדול אלמנה , כי אם בתולה מעמיו. וכבר התבאר התועלת המגיע מאלו המצות אצל המאמר בהם. התועלת החמישי הוא במצות , והוא שנדין בשרפה בת כהן שהיתה אשת איש , שזנתה. והתועלת מבואר בזאת המצוה. התועלת הששי הוא במצות , והוא האזהרה שלא יפרע כהן גדול ראשו בעת מהעתים , ושלא יפרום בגדיו; כי הוא היה תמיד במקדש , ולזה ראוי שיהיה תמיד ראוי לעבודה. וכבר התבאר התועלת המגיע מאלו האזהרות בפרשת 'ויהי ביום השמיני' (וי' י , ו - ז). התועלת השביעי הוא במצות , והוא האזהרה שלא יניח כהן גדול עבודתו מפני אנינותו על מות אחד מקרוביו , כי הוא בלתי מחלל עבודתו בזה. והתועלת בזאת האזהרה הוא להעיר , שאין ראוי לַשָלֵם שיכאיב לבו מאד על כמו אלו העניינים , כי אין בהכאבת לבו תועלת כלל , ולא יוכל להשיב מה שהיה. ולזה לא יניח עבודתו כהן גדול מפני האנינות , כי לגודל מעלתו הוא בלתי מתפעל מאלו המקרים באופן שיבלבל כונתו אשר בזאת העבודה הנכבדת לשם יתעלה. ואין ראוי גם כן שלא יתן אל לבו זה העניין כלל. ולזה לא יתכן לו שיאכל הקדשים באנינות , כמו שהתבאר בפרשת 'ויהי ביום השמיני' (ראה וי' י , יט). כי אם תביאהו עוצם אהבתו השם יתעלה לבלתי תת לבו כלל באנינות בעת שמושו במקדש , הנה בעת אכלו לא יוכל על זה , כי ראוי שיתן החי אל לבו אלו העניינים וידאג דאגה מה במיתת קרוביו , כמו שביארנו בעניין ספוד אברהם לשרה ובכותו עליה (בר' כג , ב). ולזאת הסבה נמנעו שאר הכהנים מלשמש באנינות כמו שהתבאר מזה המקום. התועלת השמיני הוא במצות , והוא , שלא יקרב כהן גדול בעל מום לעבודה , ולא יבא אל הפרכת , ואל המזבח לא יגש ואע"פ שלא עבד. וכבר התבאר התועלת המגיע מאלו האזהרות אצל המאמר בהם. התועלת התשיעי הוא במצות , והוא האזהרה שלא יקרב כהן בלתי טהור לעבודה , ושלא יאכל כהן טמא קדשים על מדרגותיהם; רוצה לומר , שלא יאכל תרומה אפילו טבל , אם לא תעריב שמשו; ולא יאכל קדש אפילו העריב שמשו , אם לא הביא כפרתו. וכבר ביארנו התועלת המגיע מאלו האזהרות אצל המאמר בהם. התועלת העשירי הוא במצות , והוא אזהרה שלא יאכל זר קדש ולא תרומה , אלא אם היה קניין כספו של כהן , כמו עבדו הכנעני או אשתו או בהמתו. וכן תאכל בתרומה בתו אם לא היתה לזר; או אפילו אם היתה לזר ומת וזרע אין לה. והתועלת באלו המצות מבואר. התועלת האחד עשר הוא במצות , והוא לבאר דין אוכל בתרומה בשגגה. והתועלת בזאת המצוה מבואר. התועלת השנים עשר הוא במצות , והוא האזהרה שלא להקדיש בעל מום למזבח ושלא לזרוק דמו על המזבח. ושלא להקטיר ממנו אשה על המזבח. והתועלת באלו המצות מבואר מדברינו בהם. התועלת השלשה עשר הוא במצות , והוא האזהרה שלא להשחית כלי ההולדה מאיזה שיהיה מהבעלי חיים. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם בזאת הפרשה. התועלת הארבעה עשר הוא במצות , והוא לבאר הבלתי ראוי לקבל מהבלתי בעל מום , כמו הכלאים והיוצא דופן והיתום אשר הוא מבן שמנה ימים. וכבר ביארנו הסבה בזה אצל ביאורנו לזאת המצוה. התועלת החמשה עשר הוא במצות , והוא האזהרה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. וכבר ביארנו סבת זה במה שקדם. התועלת הששה עשר הוא במצות , והוא האזהרה שלא לחלל את השם הנכבד לעבור על מצוותיו על צד המרד; אבל ראוי שימסור את עצמו למיתה אם יכריחוֹ בזה מכריח לבזות השם יתעלה כמו שהתפרסם מהרעים שגזרו שמד על ישראל. וזאת היא המצוה שצונו לקדש שמו ברבים. והנה התועלת באלו המצות מבואר , כי בזה האופן תשאר התורה קיימת תמיד; ולולי זה היה אפשר שתסור ממנו לרוב השונאים הקמים עליה , ויסור ממנה בסור זה הטוב הנפלא המגיע מהתורה , אשר אין לשאר הטובות יחס אליו כלל. התועלת השבעה עשר הוא במצות , הם המצוות שבאו בעניין המועדים בכללם. וכבר ביארנו התועלת המגיע מהם במה שקדם. התועלת השמנה עשר הוא במצות , והוא להודיע דין המברך את השם. והנה התועלת בזאת המצוה הוא מבואר בנפשו. ואולם שרשי המצוות הראשונים מהמצות הנזכרות בזאת הפרשה: הנה המצוה הראשונה היא , שלא יטמא אחד מהכהנים ההדיוטים כי אם למתים מיוחדים. והנה השרש הראשון בזאת המצוה הוא מבואר.