רמב"ן:
וטעם
וספרתם
לכם
-
כמו
"ולקחתם
לכם"
(להלן
,
מ)
,
שתהא
'ספירה'
ו'לקיחה'
לכל
אחד
ואחד
,
שיִמנה
בפיו
ויזכיר
חשבונו
,
כאשר
קבלו
רבותינו
(ראה
מנחות
סה
,
ב;
סוכה
מא
,
ב).
ואין
כן
"וספר
לו"
,
"וספרה
לה"
דזָבִין
(וי'
טו
,
יג
,
כח)
,
[שהרי
אם
רצו
עומדים
בטומאתם
,
]
אלא
שלא
ישכחוהו;
וכן
"וספרת
לך"
דיובל
(וי'
כה
,
ח)
-
שתזהר
במספר
,
לא
תשכח.
וב'תורת
כהנים'
(בהר
פרשתא
ב
,
א):
"וספרת
לך"
(וי'
כה
,
ח)
-
בבית
דין.
ולא
ידעתי
,
אם
לומר
שיהיו
בית
דין
הגדול
חייבין
לספור
שנים
ושבועות
בראש
כל
שנה
ולברך
עליהם
,
כמו
שנעשֶׂה
בספירת
העומר
,
או
לומר
שיזהרו
בית
דין
במנין
ויקדשו
שנת
החמשים.
והנה
מספר
הימים
מיום...
התנופה
עד
יום
"מקרא
קדש"
(להלן
,
כא)
כמספר
השנים
משנת
השמטה
עד
היובל
,
והטעם
בהם
אחד;
על
כן:
תספרו
חמשים
יום
-
שיספֹּר
שבע
שבתות
,
תשע
וארבעים
יום
,
ויקדש
יום
החמשים
הנספר
בידו
,
כמו
שנאמר
ביובל
(ראה
וי'
כה
,
ח
-
י).
[וזה
טעם
תמימות
-
שתהיינה
מכוונות
,
לא
פחות
ולא
יותר;
כטעם
"תמימים
יהיו"
(במ'
כח
,
יט)
,
שהחסר
כמו
היתר
איננו
תמים.]
והנה
טעם
הפרשה
,
שיתחיל
לספֹּר
בתחלת
קציר
שעורים
(ע"פ
רות
א
,
כב)
,
ויביא
ראשית
קצירו
"כרמל"
(וי'
ב
,
יד)
מנחה
לַשם
,
ויקריב
עליו
קרבן
,
וישלים
מספרו
בתחלת
"קציר
חטים"
(שמ'
לד
,
כב)
כעלות
גדיש
בעתו
(ע"פ
איוב
ה
,
כו)
,
ויביא
ממנו
"סלת"
חטים
(להלן
,
יז)
מנחה
לַשם
,
ויביא
קרבן
עליו;
ולכך
הזכיר
הקרבנות
האלה
בפרשה
,
כי
הם
בגלל
המנחות
,
שהם
העיקר
בחג
הזה;
ולא
הזכיר
המוספין
בהם
,
כאשר
לא
הזכירם
בשאר
המועדים.
וטעם
מנחה
חדשה
-
שלא
יובא
בית
יי'
(ע"פ
מ"ב
יב
,
יז)
מנחה
עד
שיביאו
זאת
,
כמו
שפירשו
רבותינו
(ראה
מנחות
פג
,
ב).
והוצרך
לומר
"חקת
עולם
לדורותיכם
בכל
מושבותיכם"
באיסור
החדש
(לעיל
,
יד)
ובשביתת
חג
השבועות
(להלן
,
כא)
-
מפני
שהוא
תלוי
בהנפת
העומר
ובמנחה
החדשה
-
לומר
שאפילו
אחרי
גְלותינו
בחוצה
לארץ
,
שאין
עומר
ומנחה
,
יצוה
בהם
,
כי
החדש
אסור
מן
התורה
בכל
מקום.
ולא
הוצרך
להזכיר
כן
ביום
הזכרון
,
וכן
בחג
הסכות
לא
הזכיר
"בכל
מושבותיכם";
והזכיר
כן
ביום
הכפורים
(להלן
,
לא)
-
כי
בעבור
שתלה
כפרתנו
בקרבנות
,
כאשר
הזכיר
בפרשת
'אחרי
מות'
(וי'
טז)
,
אמר
בכאן
כי
אסורו
נוהג
בכל
מקום
,
כי
יום
הכפורים
הוא
לכפר
עליכם
(ראה
להלן
,
כח)
בענוי
ובשביתת
המלאכה
,
ואין
הקרבנות
מעכבין
כפרה
ממנו.
וכן
לא
הוזכר
בכאן
בחג
המצות
'חקת
עולם
בכל
מושבותיכם
לדורותיכם'
,
אבל
בפרשת
'החדש
הזה
לכם'
הזכיר
כן
(ראה
שמ'
יב
,
יד
,
יז
,
כ)
,
מפני
שתלה
שם
הדבר
בפסח
על
מצות
ומרורים
יאכלוהו
(ע"פ
במ'
ט
,
יא)
,
הוצרך
לומר
שיהיה
חקת
עולם
בכל
מושבותיכם.
והזכיר
בשבת
"בכל
מושבותיכם"
(לעיל
,
ג)
,
והטעם:
מפני
שהותרה
מלאכה
במקדש
בתמידין
ומוספין
,
אמר
שינהג
האיסור
בכל
מושבותינו;
כי
לא
נאמר
בו
"חקת
עולם
לדורותיכם
בכל
מושבותיכם"
,
כי
איננו
אלא
לומר
"בכל
מושבותיכם"
-
לא
בבית
השם.
וכך
אמרו
במכילתא
(מכיל'
ויקהל
א):
במושבות
אי
אתה
מבעיר
,
אבל
אתה
מבעיר
בבית
המקדש.
וכן
נאמר
"חקת
עולם...
בכל
מושבותיכם"
(וי'
ג
,
יז)
באיסור
חלב
ודם
,
כי
הוא
נאסר
מפני
הקרבנות;
וכך
אמרו
במסכת
קדושין
(לז
,
ב):
"מושבותיכם"
דכתב
רחמנא
בחלב
ודם
למה
לי?
סלקא
דעתך
אמינא:
הואיל
ובענינא
דקרבנות
כתיב
-
בזמן
דאיכא
קרבן
אִין
,
בזמן
דליכא
קרבן
לא?
קא
משמע
לן.
ושם
אמרו:
"מושבותיכם"
דכתב
רחמנא
בשבת
(לעיל
,
ג)
-
סלקא
דעתך
אמינא:
הואיל
ובענינא
דמועדות
כתיבא
,
תיבעי
קדוש
בית
דין
כמועדות?
קא
משמע
לן.
והכלל
,
כי
לא
יזכיר
בכל
התורה
כן
בכל
המצות
שהן
חובת
הגוף
,
רק
מפני
צרך
ענין.
ואין
"ממושבותיכם
תביאו
לחם
תנופה"
(להלן
,
יז)
-
כמו
'מכל
מושבותיכם'
,
אבל
טעמו:
'מארץ
מושבותיכם'
-
להוציא
חוצה
לארץ;
כמו
שנאמר
"כי
תבאו
אל
ארץ
מושבותיכם
אשר
אני
נותן
לכם"
(במ'
טו
,
ב).
וכך
שנינו
(ראה
מנחות
פג
,
ב
-
פד
,
א):
כל
קרבנות
הצבור
והיחיד
באין
מן
הארץ
וחוצה
לארץ
,
חוץ
מן
העומר
ושתי
הלחם.
ואפילו
לדברי
האומר
(שם):
עומר
בא
מחוצה
לארץ
-
מודה
בשתי
הלחם
שאינן
באין
אלא
מן
הארץ.
רלב"ג:
וספרתם
לכם
ממחרת
השבת
מיום
הביאכם
את
עומר
התנופה
שבע
שבתות
תמימות
תהיינה
-
למדנו
שיום
הבאת
העומר
בכלל
הימים
הנספרים
,
כי
ממחרת
יום
ראשון
של
פסח
יחל
המספר.
והנה
שבע
השבתות
הם
שבעה
שבועות
של
ימים
,
שהם
תשע
וארבעים
יום.
כבר
אמר
תמורת
זה
בפרשת
'ראה
אנכי':
"שבעה
שבועות
תספור
לך"
(דב'
טז
,
ט).
ואמר:
תמימות
תהיינה
,
כדי
שלא
נחשוב
שיהיה
הרצון
בשבתות
האלה
שבת
בראשית
,
כי
כבר
יקרה
שיהיו
שבעה
מאלו
השבתות
בפחות
משבעה
שבועות.
ולזה
בארה
התורה
שאלו
השבע
שבתות
יהיו
ארבעים
ותשעה
יום
,
ולזה
אמר
עד
ממחרת
השבת
השביעית
תספרו
חמשים
יום
-
רוצה
לומר:
עד
ממחרת
השבוע
השביעי
תספרו
,
שהוא
יום
החמשים;
והנה
אינו
בכלל
המספרים
,
כי
כבר
אמר
שבע
שבתות
תמימות
תהיינה;
"שבעה
שבועות
תספור
לך"
(דב'
טז
,
ט).
וכבר
נלמד
זה
גם
כן
מהיובל
שנמנה
תשע
וארבעים
,
שהם
שבע
שבתות
שנים
,
ואחר
נקדש
שנת
החמשים
כמו
שנתבאר
בפרשת
'בהר
סיני'
(ראה
וי'
כה
,
ח
-
י).
וכזה
נמנה
בכאן
ארבעים
ותשעה
יום
ונקדש
יום
החמשים
,
והוא
חג
השבועות.
ולמדנו
מזה
,
שמצוה
למנות
השבועות
והימים.
ואחשוב
שספירת
השבועות
הוא
שנמנה
שבוע
אחד
בהגיע
שבעה
ימים
,
ושני
שבועות
בהגיע
ארבעה
עשר
יום
,
וכן
על
זה
הדרך
עד
שיהיו
שבעה
שבועות.
ואמנם
במה
שבין
השבועות
אין
ראוי
לספור
שבועות
,
כאלו
תאמר
,
שכאשר
היו
עשרה
ימים
אין
ראוי
לשוב
לספור
שהוא
שבוע
אחד
ושלשה
ימים
,
כי
מספר
השבועות
ראוי
שיהיה
בדרך
המספר
,
לא
שימנה
השבוע
האחד
ויחזור
וימנהו
ששה
פעמים.
וזה
מבואר
בנפשו
,
כי
המספר
לא
יהיה
בזה
האופן.
עד
ממחרת
השבת
השביעית
תספרו
חמשים
יום
והקרבתם
מנחה
חדשה
-
רוצה
לומר:
עד
ממחרת
השבוע
השביעית
תספרו
,
שהוא
יום
החמשים
,
ואז
,
ביום
החמשים
,
תקריבו
מנחה
חדשה
ליי'.
או
יהיה
הרצון
באמרו
חמשים
יום
-
עד
חמשים
יום
,
כמו
"ארבעים
יכנו"
(דב'
כה
,
ג)
שהרצון
בו:
עד
ארבעים
יכנו
,
כמו
שנבאר
שם
בגזרת
האל;
ובבא
יום
החמשים
תקריבו
מנחה
חדשה
ליי'.
ולפי
שהוא
קרא
זאת
מנחה
חדשה
,
למדנו
שהיא
חדשה
למנחות
החטים
,
לא
לכל
המנחות
,
כי
כבר
קדמה
לה
מנחת
העומר.
ולמדנו
מזה
,
שאין
ראוי
להביא
מנחת
החטים
קודם
זאת
המנחה.
והוא
מבואר
,
שאם
הקריב
מנחה
קודם
מנחת
העומר
,
שהיא
פסולה
,
שאפילו
להדיוט
לא
הותר
זה
החדש.
ואולם
אם
הקריבה
אחר
מנחת
העומר
,
קודם
זאת
המנחה
,
איננה
פסולה
,
כי
לא
זכרה
התורה
בביאור
המנע
זה.