ר' יוסף כספי:
לכן
צונו
בתכלית
דבריו
בהשגת
זאת
החכמה
האמתית
,
וזהו
אמרו:
סוף
דבר
הכל
נשמע
וכו'
,
ואת
מצותיו
שמור.
ובכלל
מצותיו
הוא
להחזיק
בעניני
העולם
הזה
באמצעי
(ראה
פירושו
לקה'
א
,
א
-
ג)
,
ואם
יחטא
איש
בדבר
ופללו
אלהים
(ע"פ
ש"א
ב
,
כה)
,
כי
אלהים
שופט
(ע"פ
תה'
עה
,
ח);
וזהו
מה
שסיים:
כי
את
כל
מעשה
האלהים
יביא
במשפט
על
כל
נעלם
אם
טוב
ואם
רע
-
הטעם:
כי
הוא
יתברך
ישיב
גמול
לאדם
כפעלו
גם
בעולם
הזה
גם
בעולם
הבא.
אמר
יוסף:
אחר
שהשלמנו
ביאור
כונת
זה
הספר
והמשכנו
פירוש
המאמרים
ביותר
קצר
שהיה
איפשר
לנו
,
ואם
עזבנו
כמה
פירושים
לבחור
בקצור
,
ראינו
שנקבץ
בכאן
הטענות
שקדם
זכרם
,
אשר
כלם
מולידות
התולדה
הנכספת
,
רצוני
,
שקצה
החכמה
ההמונית
רע
,
רצוני:
רוב
החכמה
,
ושמִצּוּעָהּ
טוב
,
והוא
הפְּסָק
הנרמז
בדברינו
כמה
פעמים.
ואתחיל
ואומר:
אמר
שלמה:
רבוי
החכמה
ההמונית
,
רצוני:
הקצה
הראשון
ממנה
,
והוא
הגדלת
המעשים
ובקשת
חשבונות
רבים
,
שזה
יקרא
'עמל
האדם
שיעמול
תחת
השמש'
,
הוא
הבל
ורעות
רוח
ורעה
רבה
,
וזהו
הדרוש
אשר
נכוין
ביאורו
והולידו.
המופת
הראשון
(קה'
א
,
ג
-
ז):
הנה
החכמה
הזאת
,
אין
ענינה
,
רק
הסבוב
והחלילה
בבא
זה
אחר
זה;
וזו
היא
ההקדמה
הקטנה.
והנה
מה
שעניינו
זה
-
הוא
הבל;
וזו
היא
ההקדמה
הגדולה.
ויולד
מזה
בתמונה
הראשונה
ונאמר:
אם
כן
התולדה
-
שהחכמה
הזאת
היא
הבל.
המופת
השני
(קה'
א
,
ח):
הנה
החכמה
הזאת
,
אחר
שענינה
רבוי
הקנינים
,
והמספר
יתוסף
לאין
תכלית
,
הנה
לא
יוכל
איש
להגיע
אל
תכליתה.
ומה
שענינו
שאין
לו
תכלית
מושג
,
הנה
ההשתדלות
בו
הבל;
אם
כן
התולדה
-
שהחכמה
הזאת
היא
הבל.
המופת
השלישי
(קה'
א
,
י):
הנה
החכמה
הזאת
,
שענינה
התפארות
במעשים
,
לא
ימצא
בעליה
בהשתדלותה
חדוש
שלא
היה
כבר
,
והמעשים
ההמוניים
,
שאין
בם
חדוש
על
מה
שקדם
,
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
הרביעי
(קה'
א
,
יח):
הנה
החכמה
הזאת
ברבויה
-
רב
כעס
ומכאוב.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
החמישי
(קה'
ב
,
טו):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
כמקרה
הכסיל
גם
הוא
יקרהו
בפגעים
הרעים
,
עד
שאיפשר
שימות
במה
שבמקרה
,
במות
המלחמה
או
באחד
הברקים
והבזקים
,
כמו
הכסיל
במוחלט.
ומה
שענינו
כן
הוא
חכמת
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
הששי
(קה'
ב
,
יח
-
יט):
החכמה
הזאת
,
בעליה
מניח
המושג
מצדה
לאדם
בנו
שיהיה
אחריו
,
אשר
לא
ידע
החכם
יהיה
או
סכל.
ומה
שענינו
כן
הנה
ההתעמלות
בו
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
השביעי
(קה'
ב
,
כא):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
מניח
המושג
מצדה
לאדם
שלא
עמל
בו
,
והוא
איש
זר
שאינו
בנו
ואולי
הוא
אויב
לו.
ומה
שענינו
כן
הנה
ההשתדלות
בו
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
השמיני
(קה'
ג
,
א
-
ח):
הנה
החכמה
הזאת
שמהותה
,
כמו
שקדם
,
שבעליה
ישתדל
רבוי
הקנינים
,
הנה
בהכרח
גם
הוא
,
מחר
או
מחרתו
בשנוי
העת
,
יפסיד
וישחית
אותם
הקנינים
שעמל
זמן
בהויתם.
ומה
שענינו
כן
הנה
ההשתדלות
בהווייתו
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
התשיעי
(קה'
ג
,
טז):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
משתדל
בה
במדינה
שיקבע
בה
דירתו
לפי
ענין
בני
המדינה
ומושלה
בהתחלה
,
רצוני
,
שהיה
אז
מקום
המשפט
והצדק
,
וזה
יתכן
השתנותו
מחר
או
מחרתו
,
בקום
מלך
חדש
ודור
אחר.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
העשירי
(קה'
ג
,
יט):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
נמשל
כבהמות
נדמה
(ע"פ
תה'
מט
,
יג)
,
רצוני
,
שרוח
אחד
לכלם
,
ואין
מוֹתר
לרוח
בעל
זאת
החכמה
על
רוח
הבהמה.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
האחד
עשר
(קה'
ד
,
א):
הנה
זאת
החכמה
,
בעליה
בלתי
נמלט
בה
מיד
העושקים
והאנסים.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
השנים
עשר
(קה'
ד
,
ח):
הנה
זאת
החכמה
,
בעליה
-
ואם
הוא
אחד
ואין
שני
,
גם
בן
ואח
אין
לו
-
אין
קץ
לכל
עמלו
,
גם
עינו
לא
תשבע
עשר.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
השלשה
עשר
(קה'
ה
,
יב):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
ישמרנה
לרעתו.
ומה
שעניינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
הארבעה
עשר
(קה'
ו
,
א):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
,
יש
אשר
נתן
לו
האלהים
עושר
ונכסים
וכבוד
פתאום
,
דרך
הצלחה
ומציאה
,
והוא
עם
כל
זה
לא
יהנה
מדבר
מהם
,
אך
יקרנו
שנפשו
לא
תשבע
בחייו
וגם
קבורה
לא
תהיה
לו
אחר
מותו.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
החמשה
עשר
(קה'
ו
,
ז):
הנה
החכמה
הזאת
,
אין
עמלו
-
רק
לפיהו
,
ונפשו
לא
תמלא
,
כי
כן
יצטרך
יום
ביומו.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
הששה
עשר
(קה'
ז
,
כו):
הנה
החכמה
הזאת
,
שענינה
כמו
שבארנו
ההתחכמות
המופלג
במעשה
העולם
הזה
,
הנה
בעליו
לפעמים
יפול
במין
חבור
אשה
ביותר
רע
שאיפשר.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
היא
הבל.
המופת
השבעה
עשר
(קה'
ח
,
ט):
הנה
החכמה
הזאת
,
שעקר
כל
עמל
בעליה
להשיג
שולטנות
על
שאר
בני
אדם
,
יש
אשר
שלט
האדם
באדם
לרע
לו.
ומה
שעניינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
השמנה
עשר
(קה'
ח
,
יד):
הנה
החכמה
הזאת
,
מבעליה
,
יש
שאנו
רואים
שמגיע
אליהם
כמעשה
האוילים
הסכלים
שכנגדם
,
ולכשנגדם
מגיע
כמעשה
החכמים.
ומה
שענינו
כן
הנה
ההשתדלות
בו
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
התשעה
עשר
(קה'
ט
,
ה
-
ו):
הנה
החכמה
הזאת
,
שכל
מהותה
וענינה
ההתחכמות
בעסקי
העולם
הזה
,
הנה
בעליה
לא
ישאר
לו
שכר
וחלק
וידיעה
מכל
זה
אחר
מותו.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
העשרים
(קה'
ט
,
יא):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
בלתי
משיג
תמיד
,
בשום
צד
משלשת
חלקיה
לפי
חלקי
המוח
,
מה
שיכוין
להשיגו
,
וזה
,
כי
לא
לחכמים
לחם
ולא
לנבונים
עשר
ולא
ליודעים
חן.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
החכמה
הזאת
הבל.
המופת
האחד
ועשרים
(קה'
י
,
ה
-
ו):
הנה
החכמה
הזאת
,
בעליה
איפשר
כי
בשפל
ישב
בשגגה
שיוצא
מלפני
השליט
,
ושכנגדו
-
במרומים.
ומה
שענינו
כן
הוא
הבל;
אם
כן
,
זאת
החכמה
הבל.
ואחר
שהתבאר
באלו
המופתים
שהחכמה
הזאת
הבל
,
ומבואר
בעצמו
שהקצה
האחרון
,
והוא
ההוללות
,
הוא
יותר
הבל
וריק
,
והתבאר
לנו
במופתים
אחרים
רבים
כי
"יש
יתרון
לחכמה
מן
הסכלות
כיתרון
האור
מן
החשך"
(קה'
ב
,
יג)
-
אם
כן
מחויב
מזה
שיהיה
ההבדל
בכאן
בין
הרבוי
והמִצּוּעַ
בענין
ביתר
המדות
,
עד
שהרבוי
הוא
הבל
ושטות
גמורה
ורע
,
והמצוע
הוא
טוב.
וזהו
הפְּסָק
הנרמז
לפנים
,
עד
שנאמר
על
החכמה
הזאת
שהוא
טוב
,
כמו
שהנדיבות
טוב
,
אמנם
רבויה
והפלגתה
רע
כמו
שרבוי
הנדיבות
והפלגתו
רע.
ואולם
אחר
שהתבאר
במופתים
עשרים
ואחד
שהחכמה
הזאת
,
רצוני:
ההפלגה
והרבוי
בה
,
הוא
הבל
ורעה
רבה
,
ונזכרו
הסיבות
למה
,
מבואר
איך
החכמה
העיונית
,
רצוני:
ההפלגה
והריבוי
בה
,
עקר
וטובה
רבה
,
לפי
שאין
בזאת
החכמה
האמתית
המומים
שזכרנו
שנמצאו
באחרת;
וכי
בעל
זאת
החכמה
האמתית
,
רצוני:
המגיע
אל
תכליתה
והפלגתה
,
הוא
יותר
שלם
שבאנשים
,
הפך
מה
שנאמר
באחרת
,
שהוא
היותר
חסר.
ואמנם
השלם
בתכלית
השלמות
האנושי
בזאת
החכמה
האמתית
הוא
היה
אדון
השלמים
,
שחָלַק
לו
השם
שלמות
הנפש
בכלל
,
שזה
כולל
שלמות
העיון
ושלמות
הנבואה
,
וזה
היה
משה
עליו
השלום
,
שהיה
תכלית
שלמות
בריאת
מין
האדם.
וזה
השלמות
אינו
לגוף
ולא
לענינים
גופיים
ומלאכות
מעשיות
,
רק
שלמות
ונצחות
הנפש
,
עד
שתדבק
אל
המלאך
הנקרא
'השכל
הפועל'
,
והיתה
היא
והוא
דבר
אחד;
והיתה
נפשו
,
עליו
השלום
,
שכל
ומלאך
,
שוכנת
למעלה
מהגלגלים
עם
יתר
המלאכים
,
ומשם
ירדה
ושם
עלתה
,
וקיומה
נצחי.
לכן
יתבאר
לך
,
כי
הטענות
העשרים
ואחת
שקדמו
אינם
על
זאת
החכמה
האמתית
,
כמו
שאבאר
אחת
לאחת;
וזה
תחלה
,
(א:)
כי
אין
מקום
לומר
על
זאת
החכמה
האמתית
שענינה
סבוב
וחזרת
חלילה
,
בבא
זה
אחר
סור
זה
,
"דור
הולך
ודור
בא
והארץ
לעולם
עומדת"
(קה'
א
,
ד)
,
כי
אין
ענין
זאת
החכמה
במעשה
הארץ
בבנין
בתים
ונטיעת
כרמים;
ואין
נופל
בכאן
"דור
הולך
ודור
בא"
,
כי
הנפש
תשאר
נצחית
מאז
היתה
ועד
עולם.
(ב:)
וגם
אין
ענין
זאת
החכמה
רבוי
מספר
הקנינים
החיצונים
עד
שאין
לה
תכלית
,
אבל
תכליתה
השגת
השכל
הפועל
והדבקה
בו
,
וזה
מושג
למשה.
(ג:)
וגם
אין
ענין
זאת
החכמה
התפארות
והתנשאות
על
מה
שקדם
,
כי
מה
לו
למשה
מי
קדם
ומי
יתאחר.
(ד:)
וגם
לא
ימשך
מזאת
החכמה
רב
כעס
ומכאוב
,
אבל
"פקודי
יי'
ישרים
משמחי
לב"
(תה'
יט
,
ט).
(ה:)
וגם
לא
יקרה
לזה
פגעים
ממה
שבמקרה
,
וכל
שכן
המיתה
המקרית
כמות
במלחמה
,
כי
נביא
הוא
(ע"פ
בר'
כ
,
ז)
ויודע
כל
העתידות.
(ו:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
מניח
שלמותו
לבנו
אחריו.
(ז:)
וגם
לא
יניחנו
לאיש
זר
שלא
עמל
בו
,
אבל
נפשו
תשאנה
עמה.
(ח:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
מפסיד
קניינו
בשינוי
העתים
,
מצד
כי
יראה
כי
אז
יהיה
טוב
להשחית
ולהפסיד
מה
שעמל
בו.
(ט:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
בונה
ענינו
בשלמות
נפשו
לפי
מנהג
בני
מדינתו.
(י:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
נמשל
כבהמה
נדמה
(ע"פ
תה'
מט
,
יג)
ברוחו
ונפשו
,
כי
אין
רוחו
כרוח
הבהמה
,
והוא
יודע
רוח
האדם
העולה
למעלה
ורוח
הבהמה
היורדת
למטה
לארץ.
(יא:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
נופל
ביד
עשוֹקים
(ע"פ
יר'
כב
,
ג)
ואנסים
,
אבל
ייראו
הכל
ממנו;
ומבואר
זה
במשה
לפני
פרעה
ולפני
עבדיו.
(יב:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
-
ואם
הוא
"אחד
ואין
שני
גם
בן
ואח
אין
לו"
(קה'
ד
,
ח)
,
או
שיהיה
לו
רוב
הבנים
-
בענין
שלא
יהיה
קץ
לכל
עמלו
וגם
עינו
לא
תשבע
עושר;
אבל
הוא
הפך
זה
,
שמח
בחלקו
ומעט
עמל
בעניני
הגוף;
ואם
בעניני
שלמות
הנפש
-
אין
לו
עמל
בזה
אבל
הנאה
ותענוג
,
ועינו
תשבע
בהשיגו
התכלית
שרמזנו
עליו
,
כמו
שנשׂבע
משה
כאשר
השיג
"וראית
את
אחורי"
(שמ'
לג
,
כג)
,
ואחר
המות
בהדבקות
הגמור.
(יג:)
וגם
אין
לבעל
זאת
החכמה
עושר
שמור
לרעתו
,
אבל
לטובתו;
ואם
עושר
חכמתו
,
כל
שכן
שהוא
לטובתו
מכל
צד.
(יד:)
וגם
אין
לבעל
זאת
החכמה
עושר
ונכסים
וכבוד
נתונין
לו
מאת
השם
שהוא
לא
יהנה
מהם
כראוי;
ואם
עשר
וכבוד
חכמתו
,
כל
שכן
שהוא
נהנה
תכלית
ההנאה.
(טו:)
וגם
אין
לבעל
זאת
החכמה
עמלו
לפיו
,
ואמת
נפשו
תמלא
,
כי
תשיג
השכל
הפועל.
(טז:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
נופל
בחברת
אשה
רעה
וכעורה
,
כי
על
פי
יי'
יעשה
כל
עניניו.
(יז:)
וגם
אין
ענין
בעל
זאת
החכמה
למשול
על
בני
אדם
,
ואם
ימשול
-
לא
יהיה
לרע
לו
אבל
לטוב.
(יח:)
וגם
אין
בעל
זאת
החכמה
מגיע
אליו
כמעשה
הרשעים
,
וחלילה.
(יט:)
וגם
מבואר
שכל
עקר
שכר
חכמתו
הוא
אחר
מותו.
(כ:)
וגם
מבואר
שבעל
זאת
החכמה
משיג
בשלשת
חלקי
מוחו
כראוי
לכל
אחד
,
אם
בדברים
המעשים
,
שהוא
מהשכל
המעשי
,
אם
בדברים
העיוניים
,
שהוא
השכל
העיוני
,
כי
לא
יחטא
בדבר
ממחשבתו
ושיעורו.
(כא:)
וגם
בעל
זאת
החכמה
הוא
לעולם
במרומים
ולא
ישב
בשפל
,
וחלילה
,
כי
הוא
לעולם
לפני
מלכים
יתיצב
(ע"פ
מש'
כב
,
כט)
,
או
הוא
עצמו
מלך.
אמר
המחבר:
הנה
עברנו
בקצור
על
פירושי
פסוקי
זה
הספר
,
כי
כבר
קדמו
לפנינו
מפרשים;
ואמנם
הארכנו
בכוָנת
זה
הספר
,
כי
זה
חדשנו
אנחנו.
והעולה
מדברינו
,
כי
שלמה
לא
נשתדל
בזה
הספר
,
רק
לבאר
כי
הקצה
הראשון
מן
החכמה
ההמונית
הוא
הבל
,
ולכן
פתח
וסיים
ספרו
זה
בפסוק
"הבל
הבלים"
(א
,
ב;
יב
,
ח).
ורמז
עם
זה
שהקצה
הראשון
הוא
יותר
הבל
,
והכל
מודים
בזה
,
עד
שאִמֵּת
הבל
הקצה
הראשון
בעשרים
ואחד
מופתים
,
כמו
שסדרנום.
וגמר
פָּסַק
טוּב
האמצעִי
בעשרה
פסוקים
,
והם
אלו:
הראשון:
"אין
טוב
באדם
שיאכל
ושתה"
(קה'
ב
,
כד).
השני:
"ידעתי
כי
אין
טוב...
כי
אם
לשמוח...
וגם
כל
האדם
שיאכל
ושתה"
(קה'
ג
,
יב
-
יג).
השלישי:
"וראיתי
כי
אין
טוב
מאשר
ישמח
האדם
במעשיו"
(שם
,
כב).
הרביעי:
"טוב
מלא
כף
נחת"
(קה'
ד
,
ו).
החמישי:
"ויתרון
ארץ
בכל
היא"
(קה'
ה
,
ח).
השישי:
"הנה
אשר
ראיתי
אני
טוב
אשר
יפה
לאכול
ולשתות"
(שם
,
יז).
השביעי:
"טוב
אשר
תאחוז
בזה
וגם
מזה
אל
תנח
ידך"
(קה'
ז
,
יח).
השמיני:
"ושבחתי
אני
את
השמחה
אשר
אין
טוב
לאדם
תחת
השמש
כי
אם
לאכול
ולשתות
ולשמוח"
(קה'
ח
,
טו).
התשיעי:
"לך
אכול
בשמחה
לחמך
ושתה
בלב
טוב
יינך"
(קה'
ט
,
ז).
העשירי:
"כי
אם
שנים
רבות
יחיה
האדם
בכלם
ישמח"
(קה'
יא
,
ח).
הנה
אלו
העשרה
מקומות
שגמר
זה
הפְּסָק
בזה
הספר
מסודרים.
ואם
תבין
תראה
שכלם
ענין
אחד
,
וברוב
הוא
לשון
אחד
,
כי
כונתו
הוא
קבוץ
הפעולה
בהכרחי
עם
השמחה.
ולכן
אמר
ברובם
"לאכול
ולשתות
ולשמוח"
,
כי
'האכילה
והשתיה'
רוצה
לומר:
ההזנה
ההכרחית
הנאותה.
ובזה
נשלמה
דעתי
בזה
הספר.
אמר
יוסף
אבן
כספי:
נער
הייתי
וגם
זקנתי
(ע"פ
תה'
לז
,
כה)
,
והנה
קדמתי
לעשות
פירושים
רבים.
ראשונה
בבחרותי
עשיתי
ביאור
החכם
בן
עזרה
בתורה
ול'ספר
הרקמה'
שעשה
החכם
בן
גאנח
,
ואחר
בזקנותי
עשיתי
'ספר
הסוד'
ו'ספר
המצרף'
ו'ספר
המשל'
,
ואחר
עשיתי
פירוש
מיהושע
ומישעיה
ומרות
ואיוב
ומשלי
,
כי
כן
שמתי
מחשבתי
ובחירתי.
ועתה
,
בהיותי
בן
חמשים
שנה
ושיבה
זרקה
בי
ואנכי
ידעתי
,
עשיתי
פירוש
קהלת
בהיותי
בעיר
פירפיניאן
,
אשר
שם
פעל
יי'
מכון
לשבת
ביתי
(ע"פ
שמ'
טו
,
יז)
כאשר
הכין
בברצלונה
לבני
,
ולו
מאתי
רוב
השבח
וההודאה.
והנה
מצאתי
,
כמו
שבארנו
,
שזה
הספר
-
כל
עצמו
ללמדנו
,
שההתעמלות
בהגדלת
המעשים
ובקשת
חשבונות
רבים
בעניני
העולם
הזה
הוא
הבל
,
ושהעקר
הוא
להחזיק
מהם
במעט
ההכרחי
וברוב
העיון
בתורה
ובחכמה;
וזה
יאמת
שלמה
בעשרים
ואחד
מופתים
,
ויעשה
הפּסק
עשרה
פעמים.
לכן
,
אחר
שאני
מצאתי
זה
החדוש
,
ונכתבו
על
לוח
לבי
אלו
ההקשים
והפסקים
,
הנה
מה
מאד
יהיה
סכלותי
גדול
,
אם
בזאת
לא
אוסר.
לכן
כונתי
שיהיה
זה
הפירוש
חתימה
למעשי
בכל
פירושי
,
וחתימה
לחיים
לכל
אנחותי
ומחשבותי.
ומהאלהים
אשאל
העזר
והאמצה
,
יתברך
ויתעלה.