תנ"ך - וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ: (דברים פרק לב פסוק טו)

טקסט וניקוד:

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: (דברים פרק לב פסוק טו)

טקסט בלבד:

וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו: (דברים פרק לב פסוק טו)

תיקון קוראים:

וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו: (דברים פרק לב פסוק טו)

תרגום אונקלוס:
עֲתַר יִשׂרָאֵל וּבעַט אַצלַח תְּקוֹף קְנָא נִכסִין שְׁבַק פֻּלחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵיהּ אַרגֵּיז קֳדָם תַּקִיפָא פָרְקֵיהּ :

עין המסורה:
ישרון - ב' (וחסר): דב' לב , טו; לג , כו. ישעתו - ו' חסר (בלישנא): דב' לב , טו; ש"ב יט , ג; תה' לה , ג; נג , ז; פ , ג; איוב ל , טו.

מסורה קטנה:
ישרון - ב'; ויבעט - ל'; שמנת - ל'; עבית - ל'; כשית - ל'; ישעתו - ו' חס'.

רש"י:
עבית - לשון 'עובי'. כשית - כמו 'כסית' , לשון "כי כסה פניו בחלבו" (איוב טו , כז) , כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלין מבחוץ; וכן הוא אומר "ויעש פימה עלי כסל" (שם). כָּשִׂיתָ - יש לשון 'קל' בלשון כסוי , כמו "וכֹסֶה קלון ערום" (מש' יב , טז); ואם כתב 'כִּסִּיתָ' , דגש , היה נשמע: כסית את אחרים [כמו "כי כסה פניו"]. וינבל צור ישועתו - גינהו וביזהו , כמה שנאמר "אחוריהם אל היכל יי'" וגו' (יח' ח , טז; ראה ספ"ד שיח); אין ניבול גדול מזה.

רשב"ם:
עבית - מגזרת "במעבה האדמה" (מ"א ז , מו); כמו מן 'מַרְאֶה' , 'מַעֲשֶׂה' - 'ראית' , 'עשית'. אלוה עשהו - "הוא עשך ויכוננך" (לעיל , ו). וינבל - גוי "נבל ולא חכם" (שם).

ראב"ע:
וישמן ישורון - ישראל. ויתכן להיותו מגזרת 'ישר'; והטעם: שָמן זה שהיה ישר. ויש אומרים , שהוא מגזרת "אשורנו ולא עתה" (במ' כג , ט). והראשון הוא הישר; והעד , שהוא לשון יחיד. ויבעט - כמו "למה תבעטו" (ש"א ב , כט) , לפי טעם המקום. שמנת - ולא חשב לאמר לנפשו: שמנת. עבית - כמו "קטני עבה" (מ"א יב , י). כשית - יש אומרים (ראה רש"י) , שהוא כמו "כי כִסָה פניו בחלבו" (איוב טו , כז) , כי ימָצא מהבנין ה'קל' (ראה מש' יב , טז). ואחרים אמרו שהוא "תעיתי כשה" (תה' קיט , קעו); וזה לא ימָצא באחד מהפעלים. והנכון בעיני , שאין למלה הזאת אחות , וטעמה כמו 'בעטת'. ויטש - מצות אלהיו. וינבל - במחשבה ובפה. והנכון , שחלל השם , ושלא הושיעו - הוא סיבב , על כן כתוב צור ישועתו. גם זה הפסוק על פירוש "הצור תמים פעלו" (לעיל , ד).

ר' יוסף בכור שור:
וישמן ישורון - ומתוך שמנו - ויבעט , ויטוש. משל (ראה ברכות לב , א) לאדם שהיה לו פרה , והאכילה כרשינין עד שהיתה שמינה , ומתוך שמנה בעטה בו ברגל; ואמר לה: מי גרם לך שתבעט בי? כרשינים שהאכלתיך! אלוה עשהו - 'כלביט רפייט' (בלעז).

רמב"ן:
וינבל צור ישועתו - גנוהו ובזוהו , כמו שנאמר "אחוריהם אל היכל יי'" (יח' ח , טז); אין נבול גדול מזה. לשון רבנו שלמה. ורבי אברהם אמר: וינבל - שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו. וגם זה איננו נכון בעיני , כי אינו מטעם המקום , שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר ענש ונקמה שיעשה בהם , עד "ויאמר אסתירה פני מהם" (להלן , כ). והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פס' ו) , כי הנבָלה - תשלום רעה תחת טובה; יאמר , שנטש אלוה שבראו בעבור זרים (ראה להלן , טז) , וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו , לאמר , שאין בעבודתו רק גמול רע , כי בעבדם הזרים ישבעו לחם ויהיו טובים (ראה יר' מד , יז) , ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים (ע"פ מל' ב , ט). כאשר אמרו סכלינו: "שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני יי' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים" וגו' (מל' ג , יד - טו) , וכאשר תאמרנה הנשים הארורות: "ומן אז חדלנו לקטר למלאכת (בנוסחנו: למלכת) השמים... חסרנו כל" (יר' מד , יח). וכן "אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך" (יר' יד , כא) - שיאמרו עליו שהוא משלם רעה לעמו ועבדיו , כמו שיאמר "אל תפר בריתך אתנו" (שם).

רלב"ג:
והנה אחר זה הטוב המופלג שהטיב השם יתעלה לישראל , הנה כאשר שמן , בעט בשם יתעלה המשפיע לו אלו הטובות , וזה דבר בתכלית הגנות; כי בדבר בעינו אשר הטיב להם בו , תעו ומרו בשם יתעלה. הנה מפני הפלגת שמנם , כאלו כסו לבם ונטשו מפני זה השם יתעלה אשר עשה אותם , והביאם אל זה הטוב הנפלא שהביאם בו , מצד נתינתו התורה להם ומצד תתו זאת הארץ הנבחרת להם; ושמו את השם יתעלה שהוא צור ישועתם , לואה מהשפעת הטובות והודעת העתידות.

רלב"ג - ביאור המילות:
שמנת עבית כשית - ידוע כי השָמֵן ימשך לו מרוב השומן שהיו אבריו יותר עבים , ויהיה כוסה בחלבו בשרו ואיבריו הפנימיים , כטעם "כי כסה פניו בחלבו" (איוב טו , כז). ויטוש - ויעזוב. וינבל צור ישועתו - עשאו נובל ולואה מעשות אשר יחפוץ , כטעם "נבול תבול" (שמ' יח , יח) , כמו שאמר הנביא "המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי" (יש' ז , יג).
ריכוז קישורים