עין המסורה:
הנה
-
ז'
ראשי
פסוקים
(בסיפרא):
*בר'
יט
,
ח
,
יט
,
כ;
כד
,
יג
,
מג
,
נא;
מא
,
כט.
אוציאה
-
ב':
בר'
יט
,
ח;
שו'
יט
,
כד.
להן
-
י"ד:
*בר'
יט
,
ח;
כו
,
יח
(פעמיים);
לא
,
ה;
שמ'
א
,
יח;
*במ'
כז
,
ז;
ש"א
ט
,
יא;
יש'
לד
,
יז;
יח'
כג
,
לו;
לד
,
כג;
מב
,
ו;
איוב
ל
,
כד;
רות
א
,
ט;
דה"ב
יח
,
טז.
בעיניכם
-
י"ח:
בר'
יט
,
ח;
לד
,
יא;
מה
,
ה;
נ
,
ד;
במ'
לג
,
נה;
יהו'
כג
,
יג;
כד
,
טו;
שו'
יט
,
כד;
ש"א
יא
,
י;
יח
,
כג;
ש"ב
יח
,
ד;
יר'
ז
,
יא;
כו
,
יד;
חגי
ב
,
ג;
זכ'
יא
,
יב;
איוב
יח
,
ג;
אס'
ח
,
ח;
דה"ב
כט
,
ח.
האל
-
ח'
(לשון
חול):
*בר'
יט
,
ח
,
כה;
כו
,
ג
,
ד;
וי'
יח
,
כז;
דב'
ד
,
מב;
ז
,
כב;
יט
,
יא.
אל
-
תעשו
-
ג':
בר'
יט
,
ח;
שו'
יט
,
כג;
יר'
ה
,
י.
רמב"ן:
אוציאה
נא
אתהן
אליכם
-
מתוך
שבחו
של
האיש
הזה
באנו
לידי
גנותו
,
שהיה
טורח
מאד
על
אכסניא
שלו
להציל
אותם
מפני
שבאו
בצל
קורתו
,
אבל
שיפייס
אנשי
העיר
בהפקר
בנותיו
,
אין
זה
כי
אם
רוע
לב
(ע"פ
נחמ'
ב
,
ב)
,
שלא
היה
ענין
הזמה
בנשים
מרוחק
בעיניו
,
ולא
היה
עושה
לבנותיו
חמס
גדול
כפי
דעתו;
לכך
אמרו
רבותינו
(תנח'
וירא
יב):
בנוהג
שבעולם
,
אדם
מוסר
עצמו
על
בנותיו
ועל
אשתו
והורג
או
נהרג
,
וזה
מוסר
בנותיו
להתעולל
בהן;
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
לעצמך
אתה
משמרן.
והנה
לוט
היה
מתירא
עליהם
,
כי
היה
חושב
שהם
אנשים
,
אבל
כאשר
הכו
בסנורים
את
אנשי
העיר
ואמרו
לו
"כי
משחיתים
אנחנו
את
המקום
הזה
וישלחנו
יי'"
(להלן
,
יג)
,
אז
הכיר
בהם
והאמין
לעשות
ככל
אשר
צוו.
ודע
והבן
,
כי
ענין
פילגש
בגבעה
,
אע"פ
שהוא
נדמה
לענין
הזה
איננו
כמהו
לרוע
,
כי
הרשעים
ההם
לא
היה
דעתם
לכלות
הרגל
ממקומם
,
אבל
היו
שטופי
זמה
ורצו
גם
במשכב
האיש
האורח;
וכאשר
הוציאו
אליהם
פילגשו
נתפייסו
בה
,
והאיש
הזקן
שאמר
להם
"הנה
בתי
הבתולה
ופילגשהו
אוציאה
נא
אותם...
ועשו
להם
הטוב
בעיניכם"
(שו'
יט
,
כד)
,
יודע
היה
שלא
יחפצו
בבתו
ולא
יעשו
עמה
רעה
,
ועל
כן
לא
אבו
לשמע
לו;
וכאשר
הוציא
את
פילגשו
לבדה
שתקו
ממנו
,
והאיש
בעל
הבית
,
גם
האורח
,
כולם
חפצים
להציל
את
האיש
בפילגשו
,
כי
פילגש
היתה
,
לא
אשת
איש
,
וכבר
זנתה
עליו
(ראה
שם
,
ב).
ובפרץ
ההוא
עוד
לא
היו
בו
כל
אנשי
העיר
כאשר
בסדום
,
שנאמר
בו
"מנער
ועד
זקן
כל
העם
מקצה"
(לעיל
,
ד)
,
אבל
בגבעה
נאמר
"והנה
אנשי
העיר
אנשי...
בליעל"
(שו'
יט
,
כב)
,
מקצתם
שהיו
שרים
ותקיפים
בעיר
,
כמו
שאמר
האיש
"ויקומו
עלי
בעלי
הגבעה"
(שו'
כ
,
ה)
,
ועל
כן
לא
מיחו
האחרים
בידם.
והנה
"פנות
כל
העם"
מ"כל
שבטי
ישראל"
(שם
,
ב)
רצו
לעשות
גדר
גדול
בדבר
,
להמית
אותם
,
שנאמר
"ועתה
תנו
את
האנשים
בני
בליעל
אשר
בגבעה
ונמיתם"
(שם
,
יג);
ודבר
ברור
הוא
שלא
היו
חייבים
מיתה
בדין
התורה
,
שלא
עשו
מעשה
זולתי
ענוי
הפילגש
הזונה
,
ולא
נתכוונו
במיתה
שלה
,
וגם
לא
מתה
בידם
"וישלחוה
כעלות
השחר"
(שם
יט
,
כה)
,
והלכה
מאתם
לבית
אדניה
ואחר
כך
מתה;
אולי
נחלשה
מרוב
הביאות
ונתקררה
בפתח
עד
האור
ומתה
שם
,
אבל
מפני
שהיו
חפצים
ואומרים
לעשות
נבלה
גדולה
כאנשי
סדום
,
ראו
השבטים
לעשות
סייג
לתורה
,
שלא
יעשה
ולא
יאמר
כן
בישראל
,
כמו
שאמרו
"ונבערה
רעה
מישראל"
(שו'
כ
,
יג).
וזה
הדין
הוא
ממה
שאמרו
רבותינו
(יבמות
צ
,
ב):
בית
דין
מכין
ועונשין
שלא
מן
התורה;
ולא
לעבור
על
דברי
תורה
,
אלא
לעשות
סייג
לתורה.
ושבט
בנימן
לא
נסכמו
בדבר
זה
,
שלא
היה
בהם
חיוב
מיתה
בענוי
הפילגש
,
ואולי
הקפידו
עוד
בני
בנימן
על
שלא
שלחו
להם
מתחלה
ועשו
ההסכמה
שלא
מדעתם.
ולפי
דעתי
,
שזה
ענשם
של
ישראל
להנגף
בתחלה
,
מפני
שלא
היתה
המלחמה
נעשית
מן
הדין
,
והגדר
עצמו
-
על
שבט
בנימן
היה
מוטל
לעשותו
,
ולא
עליהם
,
שמצוה
על
השבט
לדון
את
שבטו.
והנה
שתי
הכתות
ראויות
להענש
,
כי
בנימן
מרשיע
,
שאינו
חושש
ליסר
הרעים
ולא
לגעור
בהם
כלל
,
וישראל
עושים
מלחמה
שלא
מן
הדין
,
וגם
את
פי
יי'
לא
שאלו
בזה
(ע"פ
יהו'
ט
,
יד)
,
אבל
אמרו
"מי
יעלה
לנו
בתחלה
למלחמה
על
בני
בנימן"
(ראה
שו'
כ
,
יח)
,
כי
מעצמם
הוסכמו
במלחמה
על
כל
פנים;
וכן
לא
שאלו
בענין
הנצוח
'אם
תתנם
בידי'
,
כי
בטחו
בזרוע
בשר
,
שהיו
רבים
מאד
,
כי
עתה
כמותם
עשרה
פעמים
ויותר.
ולא
שאלו
אלא
"מי
יעלה
בתחלה"
,
והוא
כמו
גורל
ביניהם
-
אולי
היה
כל
שבט
אומר
'לא
אעלה
אני
תחלה'
,
או
היה
אומר
'אני
ראשון'
-
והקדוש
ברוך
הוא
השיב
כפי
שאלתם:
"יהודה
בתחלה"
(שם)
,
לאמר
כי
יהודה
הוא
בראש
לעולם
,
כי
ביהודה
בחר
יי'
לנגיד
(ע"פ
דה"א
כח
,
ד)
,
ולכך
לא
אמר
'יהודה
יעלה'
כשאר
המקומות
(ראה
שו'
א
,
ב)
,
כי
לא
הרשה
אותם
,
אבל
לא
מנעם
ולא
אמר
להם
"לא
תעלו
ולא
תלחמו"
(דב'
א
,
מב)
,
מפני
ענשו
של
בנימן;
והנה
הלך
השם
עם
שניהם
"בקרי"
(וי'
כו
,
כד)
,
והניחם
למקרים.
ובני
בנימן
היו
גבורים
ועריהם
בצורות
,
והשחיתו
בישראל
הבוטחים
בזרוע
בשר
(ע"פ
יר'
יז
,
ה);
הוסיף
ענש
על
ענשם
,
כי
די
היה
להם
להבריח
ישראל
מן
הגבעה
,
והם
הכו
בהם
"למשחית
איבת
עולם"
(יח'
כה
,
טו)
,
והפילו
מהם
עם
רב
עשרים
ושנים
אלפים
(ראה
שו'
כ
,
כא).
והנה
ישראל
,
כאשר
הוכו
מכה
רבה
,
נודעה
להם
שגגתם
,
כי
עשו
מלחמה
עם
אחיהם
שלא
ברשות
גבוה
ושלא
כדין
התורה
,
ועל
כן
שאלו
ביום
השני
"האוסיף
לגשת
למלחמה
עם
בני
בנימן
אחי"
(שם
,
כג)
,
והזכירו
עתה
האחוה
,
לשאול
אם
היה
אוסר
עליהם
המלחמה;
והשם
הרשה
אותם
עתה
ביום
השני
ואמר:
"עלו
אליו"
(שם)
,
כי
עתה
מותר
להם
לדרוש
דם
אחיהם
השפוך;
והם
לא
שאלו
הנצוח
,
כי
עדין
היו
בוטחים
ברובם
לנצח
על
כל
פנים
,
והשם
לא
באר
להם
,
רק
כי
המלחמה
מותרת
להם;
ומפני
שעדין
לא
נתכפר
ענשם
הראשון
,
נפלו
מהם
גם
ביום
השני
שמנה
עשר
אלפים
(ראה
שם
,
כה).
וביום
השלישי
גזרו
תענית
ויצומו
ויבכו
לפני
יי'
(ראה
שם
,
כו)
,
והקריבו
עולות
לכפר
על
הרהורי
לבם
אשר
בטחו
בזרועם
,
והקריבו
שלמים
,
והם
שלמי
תודה
,
כי
ראו
עצמם
כאלו
כלם
פלטים
מחרב
בנימן
―
וזה
משפט
כל
הנמלטים
להקריב
תודה
,
כענין
שנאמר
"ויזבחו
זבחי
תודה
ויספרו
מעשיו
ברנה"
(תה'
קז
,
כג)
,
וכתוב
"ועתה
ירום
ראשי
על
אויבי
סביבותי
ואזבחה
באהלו
זבחי
תרועה
אשירה
ואזמרה
ליי'"
(תה'
כז
,
ו)
―
והנה
היו
בשני
הימים
המתים
מישראל
ארבעים
אלף
,
ומבנימן
נפלו
בסוף
עשרים
וחמשה
אלפים
אנשי
חיל
(ראה
שו'
כ
,
לה)
,
ו"מעיר
מתום...
עד
כל
הנמצא"
(שם
,
מח)
רבים;
ויתכן
שיהיו
חמשה
עשר
אלפים
,
בין
אנשים
ונשים
והטף
,
והיה
עונש
שתי
הכתות
בשוה.
ומה
נכבד
דבר
רבותינו
(סנה'
קג
,
ב)
,
שהיה
קצף
בפסלו
של
מיכה
(שו'
טז
,
ד);
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
בכבודי
לא
מחיתם
,
בכבוד
בשר
ודם
מחיתם!
לומר:
'בכבודי
לא
מחיתם'
-
במחויבי
מיתה
ופושטים
ידם
בעיקר
,
'בכבוד
בשר
ודם
מחיתם'
-
יותר
משורת
הדין;
ועל
כן
סכל
עצת
שתי
הכתות
ואמץ
את
לבבם
,
"ולא
זכרו
ברית
אחים"
(עמ'
א
,
ט).
ואחר
מעשה
נתחרטו
,
כמו
שנאמר
"ויבא
העם
בית
אל
וישבו
שם
עד
הערב
לפני
האלהים...
ויבכו
בכי
גדול.
ויאמרו
למה
יי'
אלהי
ישראל
היתה
זאת
בישראל
להפקד
היום
מישראל
שבט
אחד"
(שו'
כא
,
ב
-
ג)
,
כי
הכירו
טעותם
וענשם.
והנה
בְּדרך
גְרָרָה
פירשנו
ענין
מסותם
ואיננו
מבואר
,
והזכרנו
סבותיו.