תנ"ך - ויברך
אלהים
את־יום
השביעי
ויקדש
אתו
כי
בו
שבת
מכל־מלאכתו
אשר־ברא
אלהים
לעשות:
פ
יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת
עוד...(לדוגמה לחיצה על "תיקון קוראים" תפתח את הפרק בתצורת "תיקון קוראים" - טקסט עם ניקוד וטעמים ולצידו טקסט ללא ניקוד וטעמים בפונט סת"ם. לחיצה על אחד מהפרשנים תפתח את הפרק עם טקסט, ניקוד וטעמים ולצידו הפירוש של אותו פרשן וכו')
וַיְבָ֤רֶךְ
אֱלֹהִים֙
אֶת־י֣וֹם
הַשְּׁבִיעִ֔י
וַיְקַדֵּ֖שׁ
אֹת֑וֹ
כִּ֣י
ב֤וֹ
שָׁבַת֙
מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ
אֲשֶׁר־בָּרָ֥א
אֱלֹהִ֖ים
לַעֲשֽׂוֹת:
פ
(בראשית פרק ב פסוק ג)
וַיְבָרֶךְ
אֱלֹהִים
אֶת־יוֹם
הַשְּׁבִיעִי
וַיְקַדֵּשׁ
אֹתוֹ
כִּי
בוֹ
שָׁבַת
מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ
אֲשֶׁר־בָּרָא
אֱלֹהִים
לַעֲשׂוֹת:
פ
(בראשית פרק ב פסוק ג)
ויברך
אלהים
את־יום
השביעי
ויקדש
אתו
כי
בו
שבת
מכל־מלאכתו
אשר־ברא
אלהים
לעשות:
פ
(בראשית פרק ב פסוק ג)
ויברך
אלהים
את־יום
השביעי
ויקדש
אתו
כי
בו
שבת
מכל־מלאכתו
אשר־ברא
אלהים
לעשות:
פ
(בראשית פרק ב פסוק ג)
תרגום אונקלוס:
וּבָרֵיך
יְיָ
יָת
יוֹמָא
שְׁבִיעָאָה
וְקַדֵּישׁ
יָתֵיהּ
אֲרֵי
בֵיהּ
נָח
מִכָּל
עֲבִידְתֵיהּ
דִּברָא
יְיָ
לְמֶעֱבַד
:
עין המסורה:
ויברך
אלהים
-
ג':
בר'
ב
,
ג;
ט
,
א;
כה
,
יא.
מכל
מלאכתו
-
ב':
בר'
ב
,
ב
,
ג.
ברא
אלהים
-
ג':
*בר'
א
,
א;
ב
,
ג;
דב'
ד
,
לב.
רש"י:
ויברך
,
ויקדש
-
ברכו
במן
,
שכל
ימות
השבת
יורד
להם
עומר
לגלגלת
,
ובששי
-
לחם
משנה
(ראה
שמ'
טז
,
כד);
וקדשו
במן
,
שלא
ירד
בו
כלל
(ראה
ב"ר
יא
,
ב);
והמקרא
כתוב
על
העתיד.
אשר
ברא
אלהים
לעשות
-
המלאכה
שהיתה
ראויה
לעשות
בשבת
,
כפל
ועשה
בששי;
כמו
שמפורש
בבראשית
רבה
(יא
,
י).
רשב"ם:
[[ויברך
אלהים
את
יום
השביעי
-
כשהגיע
עת
יום
השבת
,
כבר
ברא
הקדוש
ברוך
הוא
כל
צורכי
הבריות
ומזונותם
,
ונמצא
השבת
מבורך
מכל
טוב.
(פירושו
לשמ'
כ
,
יא).]]
ראב"ע פירוש א - הקצר:
ויברך
אלהים
-
פירוש
'ברכה':
תוספת
טובה
,
וביום
הזה
תתחדש
בגופות
דמות
כח
בתולדת
,
ובנשמות
-
כח
הֶכֵּר
וְהַשְׂכֵּל.
ויקדש
אותו
-
שלא
נעשתה
בו
מלאכה
כמו
חביריו.
ופירוש
אשר
ברא
אלהים
לעשות
-
השרשים
בכל
המינים
,
שנתן
בהם
כח
לעשות
דמותם.
והמפרש
(כנראה
רס"ג
בתרגום)
,
כי
לעשות
תחת
'עשה'
,
גם
'עשה'
תחת
'ברא'
,
איננו
כן
לפי
דעתי.
ואמר
הגאון
,
שברכת
היום
וקידושו
ישוב
על
השומרים
,
שיהיו
מבורכים
קדושים.
ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:
אמר
הגאון
,
כי
טעם
ויברך:
שב
אל
השומרים
,
שיהיו
מבורכים;
וככה
ויקדש
אותו.
וגאון
אחר
אמר
(ראה
רש"י)
,
כי
ויברך
אלהים
-
רמז
ללחם
משנה
(ראה
שמ'
טז
,
כב)
,
ויקדש
אותו
-
שלא
ירד
בו
המן
(שם
,
כו).
ולפי
דעתי
,
שֶשֵׁם
'ברכה'
הוא
,
שהוא
תוספת
ביום
,
שיקבלו
כחות
השומרים
להבין
מעשה
השם;
וככה
אמר
המשורר
"שיר
ליום
השבת"
(תה'
צב)
,
ושם
כתוב
"כי
שמחתני
יי'
בפעלך"
(שם
,
ה).
וטעם
ויקדש
אותו:
שלא
יעשו
בו
קדושיו
מלאכה;
וכתוב
"אחרי
יי'
אלהיכם
תלכו"
(דב'
יג
,
ה)
,
וכתוב
אחר
"על
כן
צוך"
(דב'
ה
,
טו)
,
וזה
טעם
כי
בו
שבת.
וטעם
לעשות
דבק
עם
אשר
ברא:
אשר
גזר
השם
בחכמתו
לעשות.
או
יהיה
פירושו:
אשר
ברא
אלהים
בתחילה
לעשות
כל
נברא
בדמותו.
והנה
הטעם:
על
המינים
שהם
הכללים.
ר' יוסף בכור שור:
אשר
ברא
אלהים
לעשות
-
כלומר:
מכל
מלאכתו
אשר
ברא
לעשות
ולתקן
ממנה
ביניינו
,
כמו
שפירשתי
(בר'
א
,
ז)
,
שבתחילה
ברא
ואחר
כך
עשה
ותיקן;
לכך
לא
נאמר
'ויהי
ערב
ויהי
בוקר
יום
השביעי'
,
לפי
שבשאר
הימים
לא
נאמר
כן
,
אלא
לחלק
המלאכות
דבר
יום
ביומו
,
אומר:
לאחר
מלאכה
זה
פסק
אותו
יום;
אבל
בשבת
,
שלא
עשה
בו
מלאכה
,
לא
הוצרך
לומר
כן.
רמב"ן:
ויברך
,
ויקדש
-
ברכו
במן
וקדשו
במן
,
והמקרא
כתוב
על
העתיד;
לשון
רבנו
שלמה
מבראשית
רבא
(ב"ר
יא
,
ב).
ובשם
הגאון
רב
סעדיה
אמרו
(ראה
ראב"ע)
שהברכה
והקִדוש
-
על
השומרים
,
שיהיו
מבורכים
וקדושים;
ואין
משמע
הכתוב
שידבר
על
העתיד.
ורבי
אברהם
אמר
,
כי
הברכה
-
תוספת
טוב
,
שיתחדש
בגופות
יתרון
כח
בתולדת
,
ובנשמה
-
יתרון
השכל
,
ויקדש
אותו
-
שלא
עשה
בו
מלאכה
כשאר
הימים;
ודברו
זה
נכון
למאמינים
בו
,
כי
אין
זה
מושג
בהֶרְגֵש
לאנשים.
והאמת
-
כי
הברכה
ביום
השבת
הוא
מעין
הברכות
,
והוא
יסוד
עולם
,
ויקדש
אותו
-
כי
ימשוך
מן
הקדש.
ואם
תבין
דברי
זה
,
תדע
מה
שאמרו
בבראשית
רבא
(ב"ר
יא
,
ח):
'לפי
שאין
לו
בן
זוג'
,
ומה
שאמרו
עוד:
'כנסת
ישראל
תהא
בן
זוגך'
,
ותשכיל
כי
בשבת
-
נפש
יתרה
באמת.
אשר
ברא
אלהים
לעשות
-
מלאכה
שהיתה
ראויה
לעשות
בשבת
,
כפל
ועשה
בששי
,
כמו
שמפורש
בבראשית
רבא
(ב"ר
יא
,
ט);
לשון
רבנו
שלמה
,
אבל
רבי
אברהם
אמר
בפשטו
,
כי
מלאכתו
-
השרשים
בכל
המינין
,
שנתן
בהם
כח
לעשות
כמותן.
ולי
נראה
פירושו
,
ששבת
מכל
מלאכתו
אשר
ברא
יש
מאין
,
לעשות
ממנו
כל
המעשים
הנזכרים
בששת
הימים;
והנה
אמר
,
כי
שבת
מבריאה
וממעשה:
מן
הבריאה
שברא
ביום
הראשון
,
ומן
המעשה
שעשה
בשאר
הימים.
ויתכן
שיהיה
לעשות
נמשך
למעלה:
כי
בו
שבת
מכל
מלאכתו
אשר
ברא
מלעשות
,
וכמהו
"כי
חדל
לספור"
(בר'
מא
,
מט);
"ויחדלו
לבנות
העיר"
(בר'
יא
,
ח);
"השמרו
לכם
עלות
בהר"
(שמ'
יט
,
יב);
"ולא
סרו
מצות
המלך"
(דה"ב
ח
,
טו);
וכן
רבים.
ודע
כי
נכלל
עוד
במלת
לעשות
,
כי
ששת
ימי
בראשית
הם
כל
ימות
עולם
,
כי
קיומו
יהיה
ששת
אלפים
שנה
,
שלכך
אמרו
(ב"ר
יט
,
ח):
יומו
של
הקדוש
ברוך
הוא
אלף
שנים.
והנה
בשני
הימים
הראשונים
היה
העולם
כלו
מים
ולא
נשלם
בהם
דבר
,
והם
רמז
לשני
אלפים
הראשונים
,
שלא
היה
בהם
קורא
בשם
יי'
,
וכך
אמרו
(ע"ז
ט
,
א):
שני
אלפים
תהו.
אבל
היתה
הבריאה
ביום
הראשון
האור
,
כנגד
האלף
של
ימות
אדם
שהוא
אורו
של
עולם
,
מכיר
את
בוראו;
ואולי
לא
עבד
אנוש
עבודה
זרה
עד
שמת
אדם
הראשון.
בשני
-
"יהי
רקיע...
ויהי
מבדיל"
(בר'
א
,
ו)
-
שבו
היו
מובדלים
נח
ובניו
הצדיקים
מן
הרשעים
ונידונו
במים;
ביום
השלישי
נראת
היבשה
והצמיחה
ועשת
פירות
,
הוא
האלף
השלישי
המתחיל
בהיות
אברהם
בן
ארבעים
ושמונה
שנה
,
ואז
החל
לקרא
בשם
יי'
,
וצמח
צמח
צדיק
(ע"פ
יר'
כג
,
ה)
,
כי
משך
רבים
לדעת
את
יי'
―
כמו
שדרשו
(ב"ר
לט
,
יד):
"ואת
הנפש
אשר
עשו
בחרן"
(בר'
יב
,
ה)
―
וצוה
"את
בניו
ואת
ביתו
אחריו
ושמרו
דרך
יי'
לעשות
צדקה
ומשפט
(ע"פ
בר'
יח
,
יט);
ועלה
הענין
עד
שקבלו
זרעו
את
התורה
בסיני
,
ונבנה
הבית
ביום
ההוא
,
ואז
נתקיימו
כל
המצות
שהם
פירות
העולם.
ודע
כי
מעת
שיהיה
בין
השמשות
,
יחשב
ביום
מחר
,
ועל
כן
יתחיל
ענין
כל
יום
קודם
לו
מעט
,
כאשר
נולד
אברהם
באלף
השני
,
וכן
תראה
בכל
יום
ויום.
והיום
הרביעי
―
נבראו
בו
שני
המאורות
,
הגדול
והקטן
והכוכבים
―
יומו
באלף
הרביעי;
הוא
החל
כאשר
נבנה
בית
ראשון
,
שבעים
ושתים
שנה
אחרי
בנינו
עד
אחרי
הבית
השני
מאה
שבעים
ושתים;
והנה
ביום
הזה
לכל
בני
ישראל
היה
אור
(ע"פ
שמ'
י
,
כב)
,
"כי
מלא
כבוד
יי'
את
בית
יי'"
(מ"א
ח
,
יא)
,
והיה
אור
ישראל
לאש
על
גבי
המזבח
,
רבוץ
שם
כארי
אוכל
הקרבנות;
ואחרי
כן
הקטין
אורם
וגָלוּ
,
כאשר
יעדר
במולד
הלבנה;
וזרחה
להם
כל
ימי
בית
שני
,
והאש
על
גבי
המזבח
רבוץ
ככלב
,
ושקעו
שני
המאורים
בַּעֲרֹב
היום
,
וחרב
הבית.
ביום
החמישי
שרצו
המים
"נפש
חיה
ועוף
יעופף
על
הארץ"
(לעיל
,
כ)
-
רמז
לאלף
החמישי
המתחיל
מאה
שבעים
ושתים
שנה
אחר
חורבן
[הבית]
,
כי
בו
ימשלו
האומות
,
ויעשה
"אדם
כדגי
הים
כרמש
לא
מושל
בו.
כלו
(בנוסחנו:
כלה)
בחכה
הועלה
יגורהו
בחרמו
ויאספהו
במכמרתו"
(חב'
א
,
יד
-
טו)
,
ואין
דורש
את
יי'.
ביום
הששי
בבקר
-
"תוצא
הארץ
נפש
חיה
למינה
בהמה
ורמש
וחיתו
ארץ
למינה"
(לעיל
,
כד)
,
והיתה
בריאתם
קודם
זרוח
השמש
,
כענין
שכתוב
"תזרח
השמש
יאספון
ואל
מעונותם
ירבצון"
(תה'
קד
,
כב)
,
ואז
נברא
האדם
בצלם
אלהים
,
והוא
זמן
ממשלתו
,
שנאמר
"יצא
אדם
לפעלו
ולעבודתו
עדי
ערב"
(שם
,
כג);
והוא
האלף
הששי
,
כי
בתחלתו
ימשלו
בו
החיות
,
הם
המלכיות
"אשר
לא
ידעו
את
יי'"
(שו'
ב
,
י)
,
ואחרי
עשיריתו
,
כשיעור
הנץ
החמה
ליום
,
יבא
הגואל
שכתוב
בו
"כסאו
כשמש
נגדי"
(תה'
פט
,
לז)
,
והוא
בן
דוד
הנעשה
בצלם
אלהים
,
כדכתיב
"וארו
עם
ענני
שמיא
כבר
אנש
אתי
הוה
ועד
עתיק
יומיא
מטא
וקדמוהי
הקרבוהי
וליה
יהיב
שולטן
ויקר
ומלכו"
(ראה
דנ'
ז
,
יג
-
יד);
ויהיה
זה
מאה
ושמנה
עשרה
אחר
חמשת
אלפים
לכלות
דבר
יי'
מפי
דניאל:
"ומעת
הוסר
התמיד
ולתת
שקוץ
משומם
ימים
אלף
מאתים
ותשעים"
(דנ'
יב
,
יא).
ונראה
משנוי
הימים
משרץ
המים
והעוף
לחית
הארץ
,
כי
בתחלת
האלף
הששי
תתחדש
מלכות
אומה
שלטת
תקיפא
ואימתני
יתירא
(ע"פ
דנ'
ז
,
ז)
,
ומתקרבת
אל
האמת
יותר
מן
הראשונות.
היום
השביעי
-
שבת
,
רמז
לעולם
הבא
שכולו
שבת
ומנוחה
לחי
העולמים.
והאל
ישמרנו
בכל
הימים
,
וישים
חלקנו
עם
עבדיו
התמימים.
רד"ק:
ויברך
-
הברכה
היא
תוספת
טובה.
ויום
השבת
נוסף
בטובת
הנפש
,
שיש
לה
מנוחה
ביום
זה
מעסקי
העולם
הזה
,
ותוכל
להתעסק
בחכמה
ובדברי
אלהים.
והאל
ברכו
וקדשו
,
כשצוה
את
בני
ישראל
לשבות
בו
ולקדשו.
ויקדש
אותו
-
שהוא
קדוש
ומובדל
משאר
הימים
,
לפי
ששובתים
בו
בני
ישראל.
והנה
הוא
אות
בינם
ובין
האל
(ראה
שמ'
לא
,
יג)
,
כי
הם
קדושים
בשמרם
את
השבת
,
שהיא
עדות
על
חדוש
העולם;
ולהודיע
לכל
העולם
,
כי
העולם
איננו
קדמון
אלא
מחודש
,
חדשו
האל
יתברך
בששה
ימים
,
ושבת
בשביעי.
וגם
אומרים
מסַפְרי
חדושי
העולם
,
כי
יש
דג
אחד
בים
שאינו
שוחה
ביום
השבת
,
והוא
נח
כל
היום
סמוך
ליבשה
או
לסלע.
ורבותינו
ז"ל
אמרו
(ב"ר
יא
,
ה)
על
נהר
סבתיון
,
שהוא
מושך
אבנים
וחול
,
שהוא
נח
בשבת;
לפיכך
קורין
אותו
'סבתיון'.
וכן
אמרו
(שם):
שאל
טורנוסרפוס
הרשע
את
רבי
עקיבא
ביום
השבת
,
ואמר
לו:
מה
היום
מימים?
אמר
לו:
מה
גבר
בגוברין?
אמר
ליה:
דרחמנא
בעי.
אמר
לו:
שבת
נמי
רחמנא
בעי.
אמר
ליה:
מנא
את
ידע?
אמר
לו:
נהר
סבתיון
יוכיח
,
שהוא
מושך
אבנים
וחול
כל
ימות
השבת
,
ובשבת
הוא
נח.
הנה
כי
האל
יתברך
שם
בבריאותיו
אות
ליום
השבת
,
כדי
שידעו
בו
העולם
חדוש
העולם.
ורבותינו
ז"ל
פירשו
גם
כן
(ב"ר
יא
,
ב):
ויברך
-
ויקדש
-
ברכו
וקדשו
במן:
ברכו
-
שהיה
יורד
בששי
לחם
יומים
(ראה
שמ'
טז
,
כב)
,
וקדשו
-
שלא
היה
יורד
מן
בשבת
(ראה
שם
,
כו).
אשר
ברא
אלהים
לעשות
-
לעשות
מכאן
ואילך.
הוא
בראם
בששת
ימי
בראשית
,
שיהיו
הם
עושים
מכאן
ואילך
כל
מין
ומין
תולדותיו
,
כפי
מה
שהם.
רלב"ג - ביאור הפרשה:
ולהורות
על
עניין
חדוש
העולם
,
והאופן
אשר
יעמיד
בו
השם
יתעלה
המציאוּת
אחר
שבראו
,
בירך
אלהים
את
יום
השביעי
וקדשו
,
וזה
אמנם
היה
כשנתן
התורה
,
כאמרו
"כי
ששת
ימים
עשה
יי'
את
השמים
ואת
הארץ
וגו'
על
כן
ברך
אלהים
(לפנינו:
יי')
את
יום
השבת
ויקדשהו"
(שמ'
כ
,
יא).
ולזה
ביאר
בכאן
כי
הוא
ברך
את
יום
השביעי
וקדשו
,
כי
היתה
לו
מנוחה
מכל
מלאכתו
אשר
ברא
,
לעשות
המציאוּת
תמיד
על
עניינו
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
ב).
וראוי
שלא
יֵעָלֵם
ממנו
מדוע
לא
נקרא
השם
יתעלה
בכל
מה
שקדם
מספור
מעשה
בראשית
,
כי
אם
'אלהים'
,
ובמה
שבא
אחר
זה
נקרא
'יי'
אלהים'
,
לולא
בדברי
נחש
וחוה
(בר'
ג
,
א
-
ה)
,
עד
עניין
קין
והבל;
ומעניין
קין
והבל
(בר'
ד
,
א)
עד
סוף
הפרשה
(שם
,
כו)
נקרא
'יי'';
ואחר
זה
נקרא
לפעמים
'אלהים'
ולפעמים
'יי'';
כי
זה
בלתי
אפשר
שלא
יהיה
לעניין
בכמו
זה
המאמר
השלם.
ונֹאמַר
,
כי
מה
שתגזרהו
החכמה
האלהית
שיהיה
,
הוא
מה
שהמציאוֹ
השם
יתעלה
בששת
ימי
בראשית;
כי
מה
שנהיה
,
היה
כפי
הסדור
המושכל
לשם
יתעלה
מעניין
המציאוּת
,
אשר
יתכן
שישתלשל
ממנו
כשרצהו
השם.
ולזה
אמרו
ז"ל
(ב"ר
יד
,
א)
שהעולם
נברא
במדת
הדין;
והנה
תמצאם
שיקראו
תמיד
'מדת
הדין'
מה
שיאות
אל
טבע
המציאוּת
,
ו'מדת
רחמים'
-
מה
שיעשהו
השם
על
זולת
המנהג
הטבעי
להשגיח
על
חסידיו
ויריאיו.
וכאשר
התיישב
לנו
זה
,
נֹאמר
כי
השם
יתעלה
,
ואם
הוא
אחד
פשוט
בתכלית
הפשיטות
,
הנה
יתואר
בשני
אלו
השמות
,
רוצה
לומר:
'יי''
,
'אלהים'
,
משני
צדדים
מתחלפים.
וזה
שמצד
עצמותו
יתואר
בשהוא
'יי''
,
כמו
שאמר
"זה
שמי
לעולם"
(שמ'
ג
,
טו)
,
והוא
השם
המורה
על
עצמותו
,
אשר
לא
ישתתף
עמו
זולתו
,
כי
הוא
מורה
על
עניין
חיוב
המציאוּת
אשר
ייוחד
בו
השם
יתעלה
,
רוצה
לומר
,
שמציאוּתו
הוא
מעצמותו
,
ומציאוּת
זולתו
הוא
נשפע
ממנו
,
כמו
שיתבאר
,
בגזרת
השם
,
בפרשת
'ואלה
שמות'
(בה"מ
שמ'
ג
,
יד).
ומצד
מה
שיתכן
שיושפע
ממנו
זה
המציאוּת
,
וינהיגהו
בהנהגה
המתוקנת
בתכלית
מה
שאפשר
,
נקרא
'אלהים'.
ולפי
שאחר
שנשלמה
הבריאה
בששת
ימי
בראשית
,
הספיק
לזאת
ההנהגה
אשר
ינהיג
בה
העולם
הַשִׂיגוֹ
עצמוּתוֹ
,
כמו
שקדם
(בה"מ
לעיל
,
ב)
,
אשר
זאת
ההשגה
היא
עצמותו
,
כמו
שהתבאר
למי
שעיין
ב'ספר
הנפש'
וב'חכמות
האלהיות'
,
שב
לקרוא
אותו
בשם
אשר
יורה
על
עצמותו
ועל
זאת
ההנהגה
יחד
,
ולזה
קרא
אותו
'יי'
אלהים'.
וכבר
אמרו
בבראשית
רבה
(יג
,
ג)
,
שהוא
מזכיר
שם
מלא
על
עולם
מלא
,
וזה
מאד
נאות
למה
שזכרנוהו;
ומזה
הצד
יתבאר
,
שכבר
יספיק
להעמיד
המציאוּת
מה
שיורה
עליו
שם
'יי''
,
או
מה
שיורה
עליו
שם
'אלהים'
,
כי
הכל
עניין
אחד
,
וזה
כי
מצד
השיגו
עצמו
,
אשר
זאת
ההשגה
היא
עצמותו
,
נקרא
'יי''
,
וזאת
ההשגה
מספקת
בקיום
המציאוּת
על
עניינו
,
ומצד
השיגו
הסדור
המושכל
אשר
לנמצאות
יתואר
ב'אלהים'
,
כי
בזאת
ההשגה
תשלם
ההנהגה
המתוקנת
למציאוּת
,
וזאת
ההשגה
היא
גם
כן
השגת
עצמו
,
כמו
שקדם;
ולזה
נקרא
אחר
זה
פעם
'יי''
ופעם
'אלהים'.
הנה
זה
הוא
מה
שנראה
לנו
בזה
המקום
,
והוא
נפלא
מאד
,
ומסכים
ללשון
התורה
ולאמת
בעצמו.
ובכאן
נשלם
לנו
הביאור
המסכים
לאמת
וללשון
התורה
בכל
מה
שבא
במעשה
בראשית;
ישתבח
ויתעלה
הצור
,
המגלה
לנו
עמוקותיו
ברוב
רחמיו
וחסדיו
,
על
כל
ברכה
ותהלה.
וראוי
שלא
נקצר
מלתת
תודה
לקודמים
במה
שדברו
במעשה
בראשית
,
כי
הם
―
ואם
נמצאו
רחוקים
מאד
מהכוונה
אשר
מצאנוה
בכאן
,
כמו
שתראה
ממה
שביאר
בזה
הרב
המורה
בספרו
הנכבד
'מורה
הנבוכים'
(ראה
מו"נ
ב
,
ל)
,
והחכם
רבי
אברהם
אבן
עזרא
בפירוש
התורה
―
הנה
הם
היו
סבה
באופן
מה
להעמידנו
על
האמת
בזה.
ואולם
,
השלמת
המאמר
בחידוש
העולם
,
והתרת
הספקות
הנופלות
בו
מדרך
העיון
,
היה
ממנו
ב'ספר
מלחמות
יי''
(ו)
,
ולא
ראינו
בכאן
לזכור
דבר
מזה
,
כי
יצטרך
זה
למאמר
ארוך
,
לא
יכילהו
זה
הספר.
(חלק
שמיני:
"אלה
תולדות
השמים
והארץ
בהבראם";
בר'
ב
,
ד
-
ג
,
כד).
(פתיחה:)
ומהנה
נתחיל
לבאר
מה
שנמשך
לזה
בתורה
מספור
סודות
המציאוּת.
ואנחנו
מתנצלים
תחילה
,
אם
לא
ימּצאוּ
דברינו
מסכימים
לפשוטי
הכתובים
,
על
האופן
שנמצאו
מסכימים
ללשון
התורה
במה
שקדם
לנו
מהביאור;
לפי
שאלו
העניינים
הנמשכים
לזה
הושמו
בתורה
נעלמים
מאד
במשלים
חזקי
ההעלם
וההסתר.
והתכלית
המכוון
בו
,
לפי
הנראה
לנו
,
הוא
להודיע
הכלים
אשר
נתן
השם
יתעלה
לאדם
להגיעו
אל
הצלחת
הנפש
,
אשר
בה
יהיו
לו
אלו
החיים
הנצחיים.
ואנחנו
מציעים
בכאן
הצעה
מקפת
בכל
מה
שיכללהו
זה
הספור
הנמשך
לזה
עד
פרשת
"והאדם
ידע
את
חוה
אשתו"
(בר'
ד
,
א).
וזה
שכבר
נתבאר
ב'ספר
הנפש'
,
כי
השכל
האנושי
ערום
בתחילת
הבריאה
מכל
המושכלות
אשר
ישיגם
,
ושהשכל
הפועל
הוא
אשר
ישפיע
לו
המושכלות
באמצעות
החושים
והכח
הדמיוני
והכח
הזוכר.
וזאת
ההשפעה
,
אשר
ישפיע
לו
בהודעת
סודות
המציאוּת
העמוקים
,
תדמה
לברק
או
ללהט
החרב
המתהפכת
,
שיוצץ
פעם
ויעלם
פעם
,
מפני
קושי
הגעת
ההתבודדות
אשר
יצטרך
לשכל
האנושי
מבין
שאר
כחות
הנפש
בזה
האופן
מההשגה
,
כמו
שביארנו
בביאורינו
לשיר
השירים
(הקדמה;
וכן:
ה
,
ב)
,
וכבר
זכר
זה
הרב
המורה
גם
כן
בספרו
הנכבד
'מורה
הנבוכים'
(א
,
פתיחה).
וכבר
ביארנו
זה
בראשון
מ'ספר
מלחמות
יי''
,
שההצלחה
תגיע
לאדם
בהשכילו
מנימוס
הנמצאות
וסדרם
וישרם
,
כפי
מה
שאפשר
לו
,
ושבזה
האופן
יחיה
שכלו
החיים
הנצחיים.
ויותר
מה
שאפשר
שיוּדע
לו
מסודות
המציאוּת
הוא
מה
שבזה
העולם
השפל
,
רוצה
לומר:
הסדור
המושכל
אשר
לו;
ואולם
בשמים
ומה
שעליהם
במדרגה
תהיה
השגתו
חלושה
,
לרוחק
מציאוּתו
ממציאוּתם
בעצם
ובמקום.
וכבר
התבאר
ב'ספר
הנפש'
שהכח
המדמה
והכח
המתעורר
יניעו
הבעל
חיים
אל
מה
שיתנועע
אליו
או
ממנו
,
וזה
שהמדמה
כבר
יצייר
דבר
מהדברים
המוחשים
,
ויתעורר
הכח
המתעורר
מהציור
ההוא
,
ויניע
הבעל
חיים
אל
שיתקרב
למוחש
ההוא
אשר
ציירו
הכח
הדמיוני
,
או
שיברח
ממנו.
ולפי
שבזה
האופן
יקרה
לאדם
שימשך
אחר
ההנאות
הגופיות
,
אשר
הם
מרחיקות
אותו
משלמוּתו
,
הנה
יהיה
הכח
המתעורר
הוא
יצר
הרע
,
והכח
הדמיוני
הוא
מנהיגו.
הנה
כבר
התבאר
לך
שהכח
הדמיוני
הוא
כלי
להגעת
השלמוּת
לאדם
,
והוא
בעינו
כלי
להרחקת
השלמוּת
,
אלא
שזה
אמנם
יהיה
מצדדים
מתחלפים
,
והמכוון
בו
ביצירתו
הוא
ההגעה
אל
השלמוּת.
ומבואר
גם
כן
שבכאן
השגות
אנושיות
,
אינן
לאדם
במה
שהוא
אדם
,
אבל
ישתתף
בהם
באופן
מה
לבעלי
חיים
,
והוא
השגת
הטוב
והרע;
כאלו
תאמר:
ידיעת
הערב
מהדברים
והבלתי
ערב
,
אשר
הוא
טוב
ורע
אצל
קצת
האנשים
,
והמועיל
מהם
והמזיק
,
והנאה
מהם
והמגונה
,
כי
על
כל
אלו
הדברים
יאמר
הטוב
והרע
לפי
מה
שיראו
האנשים
,
עד
שקצתם
ישים
הטוב
-
הערב
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
הוא
הכבוד
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
הוא
הנצוח
והשררה
,
והרע
-
הפכו
,
וקצתם
יראה
שהטוב
-
הפעולות
היפות
,
והרע
-
הפכם;
כמו
שנזכר
ב'ספר
המדות'.
הנה
אלו
הדברים
―
ואם
הם
מגיעים
לאדם
באופן
מה
מהשכל
באמצעות
החושים
,
כמו
העניין
בשאר
ההשגות
האנושיות
―
הנה
לא
יגיע
בקניינם
לאדם
ההשארוּת
הנפשי
המכוון
בו
,
אבל
אולי
ירחיקהו
ממנו;
וזה
אם
בשימשך
לדברים
הערבים
,
להנאה
המגעת
לו
מהם
,
אם
מצד
שיכלה
זמנו
בחקירות
אלו
הדברים
,
ותמנע
ממנו
ההשגה
בנימוס
הנמצאות
וסדרם
וישרם
,
אשר
בה
תהיה
ההצלחה
האמתית
,
כמו
שקדם.
ואולם
אמרנו
,
שכבר
ישתתף
באלו
ההשגות
באופן
מה
לבעלי
חיים
,
כי
השגת
הערב
והבלתי
ערב
תמצאה
משותפת
להרבה
מהבעלי
חיים;
וכן
תמצא
בקצת
הבעלי
חיים
השגת
המועיל
והמזיק
,
עד
שהם
יברחו
מהדברים
המזיקים
להם
,
ואם
לא
קדם
להם
הרגשם
,
כברוח
אפרוחי
התרנגולים
מהעוף
האוכל
אותם
,
והשה
מהזאב
,
ויקרבו
אל
הדברים
המועילים
,
כמו
שתמצא
בחולדה
,
שכאשר
נשכה
נחש
,
תלך
לעשב
אחד
בעל
קוצים
ותתגלגל
עליו
כדי
שינקב
עורה
במקומות
רבים
ויצא
ממנה
ארס
הנחש;
וכן
תמצא
בסנונית
,
שכאשר
ינקרו
עיני
אפרוחיה
,
תבקש
'עשב
הסנונית'
,
אשר
הוא
מועיל
לזה
תועלת
נפלא.
ובכלל
מה
שתמצא
מזה
לבעלי
חיים
הוא
הרבה;
וכן
תמצא
בקצת
הבעלי
חיים
השגת
המגונה
והנאה
,
עד
שיאמרו
שהסוס
לא
יבוא
על
אמו
,
והגמל
לא
ישמש
בפני
כל
בריה
,
ותרנגול
לא
יזקק
לתרנגולת
אם
לא
פייסה
תחלה.
ולהיות
דעות
האנשים
מתחלפות
בעניין
הטוב
והרע
זה
האופן
מהחלוף
,
עד
שהטוב
אצל
קצתם
הוא
זולת
הטוב
אצל
קצתם
,
נתחלפו
תכונות
האנשים
חלוף
רב
,
כי
כל
אחד
מהם
יבחר
במה
שהוא
טוב
אצלו
,
כמו
שנזכר
ב'ספר
המדות'.
ומבואר
גם
כן
שנקבת
האדם
תתיחד
מבין
שאר
נקבות
הבעלי
חיים
,
שהיא
נבראת
לעבודת
הזכר
,
כדי
שישלם
לו
הפנאי
להשתדל
במושכלות
להגיעו
אל
הצלחתו;
ואולם
נקבות
שאר
הבעלי
חיים
לא
ימּצא
בהם
זה
היתרון
לזכר
על
הנקבה.
זהו
מה
שראינו
להציעו
קודם
שנכנס
לביאור
זאת
הפרשה
,
וכמעט
שכל
ענייני
זאת
הפרשה
מבוארים
בו.