ראב"ע פירוש א - הקצר:
וישובו
המים
-
למטה
מהארץ
כמשפטם
,
בסוף
חמשים
ומאת
יום.
גם
זה
החשבון
בדרך
נבואה
יְדָעוֹ
(ראה
פירושו
לבר'
ז
,
יא).
והאומרים
,
כי
הנה
מצאנו
מאה
וחמשים
יום
-
חמשה
חדשים
,
וזה
לנו
אות
שהם
חדשי
החמה
,
והנה
לא
דברו
נכונה
על
דבריהם
,
כי
שנים
ימים
יחסרו;
גם
האומר
,
כי
בחשבון
העיבור
היה
עושה
,
וישים
בחדש
השני
מרחשון
(כדעת
ר'
אלעזר
,
ר"ה
יא
,
ב)
,
ותהיה
השנה
שלמה;
ולמה
כל
זה?
ואפילו
יהיה
כתוב
כי
נח
-
היה
חשבונו
על
החמה
,
או
תחלת
השנה
מתשרי
,
לא
נתנו
המועדים
על
יד
נח.
גם
יתכן
על
מנוח
התבה
לדבר
דברים
ארוכים
,
לכן
לא
יועילו
ולא
יצילו
כי
תהו
המה
(ע"פ
ש"א
יב
,
כא).
רמב"ן:
ותנח
התיבה
בחדש
השביעי
בשבעה
עשר
יום
לחדש
-
כתב
רבנו
שלמה:
מכאן
אתה
למד
שהיתה
משוקעת
במים
אחת
עשרה
אמה;
כפי
החשבון
הכתוב
בפירושיו
,
והוא
כן
בבראשית
רבא
(ב"ר
לג
,
ל).
אבל
כיון
שרבנו
שלמה
מדקדק
במקומות
אחר
מדרשי
ההגדות
וטורח
לבאר
פשטי
המקרא
,
הרשה
אותנו
לעשות
כן
,
כי
שבעים
פנים
לתורה
,
ומדרשים
רבים
חלוקים
בדברי
חכמים.
ואומר
אני
,
שאין
החשבון
הזה
שאמרו
נאות
בלשון
הכתוב;
כי
אם
נסבול
לפרש
ותנח
התיבה
בחדש
השביעי
ליום
הזה
הנזכר
,
שכלא
בו
הגשם
ושבו
המים
מעל
הארץ
הלוך
וחסור
(ראה
לעיל
,
ב
-
ג)
,
שלא
כמנין
החדש
השני
הנזכר
בתחלת
הפרשה
(בר'
ז
,
יא)
וכמנין
האמור
בסוף
הפרשה
(להלן
,
יג)
,
איך
יתכן
שיחזור
מיד
בפסוק
השני
ויאמר
"עד
החדש
העשירי"
(להלן
,
ה)
למנין
אחר
,
שיהיה
העשירי
לירידת
הגשמים?
והראיה
מן
התיבה
שתהיה
משוקעת
במים
,
מפני
שנותן
חסרון
שוה
לכל
הימים
,
אמה
לארבעה
ימים
,
והידוע
בחסרון
המים
כי
הנחל
הגדול
כאשר
יחסר
בתחלתו
אמה
לארבעה
ימים
,
יחסר
בסופו
ארבע
אמות
ליום
אחד!
והרי
לפי
החשבון
הזה
,
באחד
לחדש
אב
"נראו
ראשי
ההרים"
(להלן
,
ה)
,
ובאחד
בתשרי
"חרבו
המים"
(להלן
,
יג)
,
והנה
בששים
יום
חסרו
כל
גובה
ההרים
הגבוהים
שהם
כמה
אלפים
אמה!?
ועוד
,
כי
שלח
היונה
בשבעה
עשר
יום
לאלול
(ראה
להלן
,
ו
-
ז)
,
ומים
על
פני
כל
הארץ
והאילנות
מכוסים
,
והנה
חרבו
כולם
בשנים
עשר
ימים!?
ועל
דרך
הסברא
,
אם
היתה
משוקעת
אחת
עשרה
אמה
,
והוא
יותר
משליש
קומתה
(ראה
בר'
ו
,
טו)
,
תטבע
,
בעבור
היותה
רחבה
מלמטה
וכלה
אל
אמה
(ראה
שם
,
טז)
,
כי
היא
הפך
הספינות
ויש
בה
כבדות
גדולה.
והנראה
מדרך
הפשט
,
כי
"חמשים
ומאת
יום"
,
האמורים
בתגבורת
המים
(בר'
ז
,
כד)
,
יכלול
ארבעים
יום
של
ירידת
הגשם
,
כי
בהם
עיקר
הרבוי
והתגבורת
,
והנה
החלו
לחסור
בשבעה
עשר
בניסן
,
ותנח
התיבה
אחר
שלשים
יום
על
הרי
אררט
בשבעה
עשר
יום
לחדש
אייר
,
הוא
החדש
השביעי
לירידת
הגשם;
ואחרי
שבעים
ושלשה
ימים
,
באחד
לחדש
אב
,
הוא
"החדש
העשירי"
לירידה
,
"נראו
ראשי
ההרים"
(להלן
,
ה);
והנה
תקננו
תקון
מועט
בלשון
הכתוב.
והנכון
בעיני
,
כי
חמשים
ומאת
יום
היו
משבעה
עשר
יום
לחדש
השני
(ראה
בר'
ז
,
יא)
,
הוא
חדש
מרחשון
,
עד
שבעה
עשר
יום
לחדש
השביעי
,
הוא
חדש
ניסן
,
והוא
יום
מנוח
התיבה
,
כי
אז
העביר
השם
רוח
קדים
עזה
כל
הלילה
וישם
את
המים
לחרבה
(ע"פ
שמ'
יד
,
כא)
,
שחסרו
מאד
,
ותנח
התיבה.
והראיה
,
כי
לא
אמר
הכתוב
בכאן
'ויחסרו
המים
בחדש
פלני
ביום
פלני
,
והיו
המים
הלוך
וחסור
עד
החדש
השביעי
ותנח
התיבה'
וגו'
,
כאשר
אמר
בחסרון
האחד
שנראו
בו
ראשי
ההרים
(ראה
להלן
,
ה)
,
כי
ביום
החסרון
נחה
התיבה.
והסדר
בענין
הזה:
כי
ביום
רדת
הגשם
נבקעו
מעינות
תהום
ונפתחו
ארבות
השמים
וירד
הגשם
ארבעים
יום
(ראה
בר'
ז
,
יא
-
יב)
,
ובהם
גברו
המים
חמש
עשרה
אמה
מלמעלה
(ראה
שם
,
כ)
,
ונפסק
הגשם
בסוף
הארבעים
,
ונשארו
מעינות
התהום
וארבות
השמים
פתוחים
,
והיה
האויר
לח
מאד
וכל
הארץ
מלאה
מים
,
ואינם
נגרים
במורד
ולא
ייבשו
לעולם
,
ועמדו
כן
בגבורתם
עד
מלאת
חמשים
ומאת
יום
לירידת
הגשם
(ראה
בר'
ז
,
כד)
,
ואז
העביר
השם
רוח
חזק
מאד
בשמים
ובארץ
"ויסכרו
מעינות
תהום"
(לעיל
,
ב)
,
כי
חזרו
המים
הנובעים
מהם
אל
מקומם
,
עד
אשר
נתמלא
התהום
כמו
שהיה
בתחלה
ונסגרו
פתחי
מעיינותיו
,
"וארובות
השמים"
נסגרו
(שם)
,
וייבש
האויר
מאד
ברוח
המיבש
,
והמים
אשר
בארץ
לחכה
(ע"פ
מ"א
יח
,
לח)
,
והנה
חסרו
המים
הרבה
ביום
ההוא
,
ותנח
התיבה
,
שהיתה
משוקעת
מעט
כשתים
ושלש
אמות;
ואחר
שבעים
ושלשה
יום
,
"באחד
לחדש"
העשירי
,
הוא
חדש
תמוז
,
"נראו
ראשי
ההרים"
(להלן
,
ו);
ומקץ
ארבעים
יום
,
בעשתי
עשר
חדש
בעשרה
לחדש
,
פתח
נח
חלון
התיבה
,
ואחרי
שלש
שבועות
הלכה
היונה
מאתו
,
ואחר
שלשים
יום
הסיר
מכסה
התיבה.
וטעם
"ויעבר
אלהים
רוח
על
הארץ"
(לעיל
,
א)
-
שהיה
רוח
גדולה
וחזק
יוצאה
מבטן
הארץ
על
פני
התהום
ומרחפת
במים
,
ויסכרו
בו
מעינות
התהום
,
כי
לא
אמר
הכתוב
'ויעבר
אלהים
רוח
על
המים';
"וישכו
המים"
שהיו
נובעין
מן
התהום
וינוחו;
מלשון
"וחמת
המלך
שככה"
(אס'
ז
,
י)
,
שנחה
,
או
הוא
לשון
'הסתר
הדבר
והִבָּלְעוֹ'
,
ללמד
שנבלעו
מי
התהום
במקומם.
וכך
אמרו
זה
בסדר
עולם
(סע"ר
ד):
המים
העולים
למעלה
נגבה
אותם
הרוח
,
והיורדין
למטה
נבלעו
במקומן.
וטעם
"ויכלא
הגשם
מן
השמים"
(לעיל
,
ב)
-
שלא
ירד
עוד
גשם
עד
צאתם
מן
התיבה
,
כי
היו
השמים
ברוח
הזה
כברזל
ולא
הורידו
טל
ומטר
כלל
,
וייבש
האויר
וחרבו
המים
,
כי
גשם
המבול
כבר
כלא
מיום
הארבעים.
"וישובו
המים
מעל
הארץ
הלוך
ושוב"
(לעיל
,
ג)
-
יאמר
שהיו
חסרים
מעט
מעט
עד
שחרבו
פני
האדמה;
"ויחסרו
המים
מקצה
חמשים
ומאת
יום"
(שם)
-
דבק
עם
ותנח
התיבה
,
לומר
,
שחסרו
ביום
ההוא
חסרון
גדול
שנחה
בו
התיבה;
כאשר
פירשתי.