ראב"ע:
אם.
כבר
הזכיר
יחזקאל
(ג
,
טז
-
כא;
לג
,
א
-
ט)
דבר
הצופה
,
כי
הנביא
דומה
לו.
והטעם:
איך
לא
תחרדו
מדברי
הנביא?
או
תחשבו
,
כי
יש
רעה
באה
לעיר
,
אם
אני
לא
גזרתי
להיותה?
וזהו
ויי'
לא
עשה.
כי
גם
השם
לא
יעשה
רעה
עד
שיגלה
סודו
-
להודיעכם
על
יד
הנביא
,
אולי
תשובו
מדרכיכם
הרעים;
על
דרך
"רגע
אדבר
על
גוי
וממלכה"
(לפנינו:
ועל
ממלכה;
יר'
יח
,
ז).
והנה
משאגת
אריה
יחרד
כל
שומע
,
ואף
כי
כאשר
אתן
קולי
ואדבר
אל
הנביא
,
איך
לא
יפחד
ממני
למלאת
אשר
ציויתיו?!
ר' יוסף כספי:
ואמרו
כי
לא
יעשה
יי'
אלהים
דבר
עד
שסיים
מי
לא
ינבא
-
הוא
נתינת
טעם
לדבריו
שצירף
שתי
אלו
הגזרות
הנזכרות
יחד
,
רוצה
לומר:
אמרוֹ
"אם
יתקע
שופר
בעיר
ועם
לא
יחרדו"
,
עם
"אם
תהיה
רעה
בעיר
ויי'
לא
עשה"
(לעיל
,
ו).
כי
בכלל
זה
שלשה
דברים
,
כמו
שאמרנו
,
רוצה
לומר:
העם
והנביא
והאל.
ולכן
ביאר
עתה
,
כי
אלו
השלשה
מצטרפים
יחד
ומתיחסים
במדרגות
זה
תחת
זה
,
כמו
שלשה
הגבולים
בתמונה
הראשונה;
כאלו
העם
הוא
הקצה
התחתון
,
והנביא
הוא
הגבול
האמצעי
,
והאל
הוא
העליון.
וזה
,
כי
השם
פועל
ועושה
,
והוא
גולה
סודו
לנביא
כדי
שיכריז
,
והעם
ירא
וחרד.
ואמרוֹ
אריה
שאג
מי
לא
יירא
אדני
אלהים
דבר
מי
לא
ינבא
-
הוא
סיום
המכוון
עם
הרחבת
ביאור
למה
שקדם
,
עם
תתו
סבה
לדבור
הנביא
לעם.
כי
כבר
אמר
שהשם
הוא
פועל
הרעה
(ראה
לעיל
,
ו)
,
ואמר
כי
השם
מגלה
אותה
לנביא
טרם
היותה.
וגם
אמר
,
כי
הנביא
הצופה
מכריז
זה
לעם;
ולכן
עדיין
נשאר:
לָמה
ומה
לו
לנביא
כי
יכריז
זה
לעם?
רק
שיברח
לו
ממקום
הרעה
ויְמלט
עצמו
אם
יוכל!
כמו
שעשה
לוט
ונח
,
על
דרך
משל.
כל
שכן
בהיות
העם
בלתי
חרדים
לדברו
,
כמו
שהיו
ישראל.
לכן
הוצרך
להשלים
זה
,
ואמר:
אריה
שאג
מי
לא
יירא
,
יי'
אלהים
דבר
מי
לא
ינבא
-
כי
ה'ירא'
בכאן
הוא
המתנבא.
והמשל
בזה:
ירמיה
,
שהוא
מפורסם
שהוכיח
העם
,
ופעם
אחת
עלה
בדעתו
לצאת
מירושלם
לחליק
בתוך
העם
(ראה
יר'
לז
,
יב)
אשר
היו
חוץ
,
ולהשלים
עם
נבוכד
נצר
וחביריו
ושריו
,
כי
נתאמת
אצלו
שריפת
ירושלם
,
כמו
שכתוב
בספרו;
אם
כן
היה
ירא
בהכרח
פן
יספה
עם
הכלל
,
כמו
שקרה
לאשת
לוט
כי
נתעכבה
מעט
(ראה
בר'
יט
,
כו).
אבל
לא
יכול
ירמיה
,
כי
מנעוהו
הרעים
מעַמנו
,
כמו
שמפורש
בספרו
(ראה
יר'
לז
,
יג
-
טז).
והמכוון
בזה
,
כי
הנביאים
היו
מתנצלים
על
היותם
מוכיחים
מי
שאינו
נוכח
,
כאלו
הם
צועקים
אל
הצלמים
,
מנגנים
בין
המתים
,
שזה
שטות
גדולה.
כל
שכן
שאין
ראוי
לחכם
שלם
לעשות
מעשה
אלא
לתכלית
מעולה
מאד
מאד.
וכבר
נתן
ישעיה
טעם
אחד
,
והוא:
"יי'
חפץ
למען
צדקו
יגדיל
תורה
ויאדיר"
(יש'
מב
,
כא).
אבל
זה
הנביא
עמוס
הפליג
ונתן
בזה
שתי
סבות
פועלות:
האחת
-
יראתו
מן
האריה
המשחית
בעם
,
או
אמור:
מלאך
המות
,
פן
יספה
עמם.
והשנית
-
התעוררותו
מכח
השם
כמו
בעל
כרחו
,
כמו
שאמר
ישעיה:
"כחזקת
היד"
(ח
,
יא)
,
ואמר
ירמיה:
"פתיתני
יי'
ואפת
חזקתני
ותוכל"
(כ
,
ז)
,
ואמר:
"ותהי
בליבי
כאש
בוערת...
נלאיתי
כלכל
לא
אוכל"
(ראה
שם
,
ט).
אם
כן
הנביא
כדמות
אנוס
ומוכרח
מצד
השכל
הפועל
,
והאל
יתעלה
הוא
המניע
הרחוק.
ולמה
איחס
לעצמי
זה
המובן
האמתי
באמרו
יי'
אלהים
דבר
מי
לא
ינבא
,
והנה
כתבוֹ
המורה
(מו"נ)
פרק
ל"ז
מִשֵנִי
,
יעויין
שמה.
ולא
זכר
המורה
אריה
שאג
מי
לא
יירא
-
כי
נראה
שהבינו
כמו
שהבננו
אנחנו
,
שאין
לו
יחס
עם
יי'
אלהים
דבר
מי
לא
ינבא.
אבל
כבר
הודעתיך
כי
במקומות
ראוים
,
ובפרט
בעניינים
הסודיים
הדקים
,
היה
כונת
המחבר
להורות
הוראות
רבות
יחד;
ועל
אלו
המקומות
ביחוד
אמרו
רבותינו
(ראה
במ"ר
יג
,
טו
-
טז):
שבעים
פנים
יש
לתורה;
ומי
שיחשוב
זה
בכל
,
הוא
מכוין
כוונות
לא
כוון
בם
אומרם.
ולכן
אומר
אני
בכאן
,
כי
מצורף
למה
שפירשנו
,
כיון
זה
הנביא
הנכון
שיהיה
אמרו
אריה
שאג
מי
לא
יירא
-
הוא
מתיחס
יחס
-
מה
למה
שימשך
לו
יי'
אלהים
דבר
מי
לא
ינבא.
לא
שיומשל
השם
הנכבד
באריה
ובזולת
זה
מכל
בעלי
חיים
בשום
פנים
,
גם
לא
באדם
,
כמו
שאמר
המורה
(מו"נ
א
,
מז).
אבל
נכון
ליחס
לשם
הנכבד
פעלות
כל
בעלי
חיים
,
כמו
שכל
הספרים
מלאים
מזה
,
שזהו
ענין
'דברה
תורה
כלשון
בני
אדם';
לכן
נכון
ליחס
לו
"ישאג"
ו"יתן
קולו"
,
כמו
שכתוב
בתחלת
הספר
(א
,
ב).
אם
כן
,
הכרח
שאמרוֹ
בכאן
אריה
-
אינו
לשם
הנכבד
,
אבל
הוא
למה
שתחתיו
,
אם
לאחד
מן
השכלים
אם
לשכל
הפועל.
ודי
לנו
בכאן
בשכל
הפועל
הנקרא
'רוח
הקדש'
,
שהוא
המיוחד
להניע
הנביאים.
ויהיה
אמרו
יירא
-
על
החרדה
והפחד
שיקרה
לנביאים
כשיעוררם
השכל
הפועל.
אבל
מסופק
אני
באמרו
שאג
,
כי
זה
השורש
לא
ימצא
,
לפי
דעתי
,
רק
על
התנועה
להשחית
ולאבד
,
כדרך
שאגת
אריה
משחית
וטורף.
ומה
שכתוב
"ויתכו
כמים
שאגותי"
(איוב
ג
,
כד)
-
הטעם:
כחות
לבו
להשחית
ולהתגבר
על
זולתו
,
כטעם
"וימס
לבב
העם
ויהי
למים"
(יהו'
ז
,
ה);
וכתוב
"אשר
לבו
כלב
האריה
המס
ימס"
(ש"ב
יז
,
י).
וכל
אלו
הענינים
שכוון
הנביא
בזה
הספור
צריכים
באור
יותר
ארוך
,
והכל
'אוצר
יי''
יבא.