תנ"ך - וכי־יכה איש את־עבדו או את־אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם: (שמות פרק כא פסוק כ)

טקסט וניקוד:

וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ אוֹ אֶת־אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: (שמות פרק כא פסוק כ)

טקסט בלבד:

וכי־יכה איש את־עבדו או את־אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם: (שמות פרק כא פסוק כ)

תיקון קוראים:

וכי־יכה איש את־עבדו או את־אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם: (שמות פרק כא פסוק כ)

תרגום אונקלוס:
וַאֲרֵי יִמחֵי גְבַר יָת עַבדֵּיהּ אוֹ יָת אַמתֵּיהּ בְּשֻׁלטָן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵיהּ אִתְּדָנָא יִתְּדָן :

עין המסורה:
וכי - י"א בפרשה: ראה לעיל , ז.

רש"י:
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו - בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי? תלמוד לומר: "כי כספו הוא" (להלן , כא) - מה כספו קנוי לו עולמית , אף עבד הקנוי לו עולמית (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). והרי היה בכלל "ומכה (בנוסחנו: מכה) איש ומת" (לעיל , יב) , אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל , להיות נדון בדין "יום או יומים" (להלן , כא) , שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת - פטור. בשבט - בשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר; או אפילו אין בו כדי להמית? תלמוד לומר בישראל: "אם באבן יד אשר ימות בה הכהו" (ראה במ' לה , יז) - והלא דברים קל וחומר: ומה ישראל , חמוּר , אינו חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית , ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו , עבד , הקל , לא כל שכן (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). נקם ינקם - מיתת סייף (ראה שם) , וכן הוא אומר "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה).

רשב"ם:
בשבט - בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו; אבל בחרב , לפי הפשט , לאחר יום או יומים אם מת חייב מיתה , שאין זה דרך תוכיחה אלא דרך רציחה. ובעבד כנעני מדבר , אבל עבד עברי , ישראל , אינו כספו , אלא "כשכיר כתושב יהיה עמך" (וי' כה , מ) , ודינו כישראל לכל דבריו , אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית (ראה פירושו לעיל , ג - ד). כי כספו הוא - ודינו להכותו דרך תוכיחה.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
וכי יכה איש את עבדו - אמרו המכחשים , כי זה עבד מתיהד , וכן "עבד עברי" (לעיל , ב); ופרשו ינקם - להכות אדוניו. וחכמינו העתיקו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז) , כי ינקם - יוקח נקמת העבד המוכה , שיהרג האדון בחרב; ואחר שמצאנו "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה); "נקום נקמת בני ישראל" (במ' לא , ב) - עזבנו הפירוש הראשון. ויאמר הגאון , כי הכתוב לא הזכיר הבן והזכיר העבד , בעבור שהאב חומל על בנו.

ראב"ע פירוש ב - הארוך:
וכי יכה - אין ספק , כי משפט הישראלי , בין חפשי בין נמכר , שוה בכל המשפטים; על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי. ועוד , כי באחרונה כתוב "כי כספו הוא" (להלן , כא) , והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם "מהם תקנו עבד ואמה" (וי' כה , מד). ונפתח הבי"ת בשבט , שהיה מנהגו להכותם בו. והנה כל החולקים על החכמים , בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקום ינקם , כי הנקמה על דרכים רבים; והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה. והאבות קיבלו (ראה סנה' נב , ב) , כי זה כמו "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה).

ר' יוסף בכור שור:
ועבדו - כנעני; אבל עבדו עברי - חייב אפילו לאחר יום או יומיים , שהרי הוא כישראל בן חורין לכל דבריו. ומה שאומר כי כספו הוא - מוכיח דבעבד כנעני מיירי. אך אם יום או יומיים יעמוד - כי מן הדין אדם רשאי לייסר את עבדו ולרדותו , אבל להמיתו אינו רשאי; והממיתו תחת ידו , שמכהו שם עד שמת , אין זה 'רידוי' אלא 'ממית בידים'. אבל אם יעמוד יום או יומיים , לא ינקם , שזהו דרך רדוי; אבל אם ממיתו תחת ידו היא רציחה , ואז צוה הקדוש ברוך הוא שבית דין ינקמו אותו; והנקימה פירשו רבותינו: בסייף , כדאמרינן (ראה סנה' נב , ב): נקימה זו , איני יודע מה היא.

רמב"ן:
וכי יכה איש את עבדו - כבר למדו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ז) בהכרח מטעם כי כספו הוא , שבעבד כנעני הכתוב מדבר. ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת , כי לא יקָראו 'עבד' ו'אמה' סתם אחיו העברי או העבריה. ואמר בַּשבט , בידיעה - כי דרך מושל ואדון להיות בידו שבט; והזהיר , כי אעפ"י שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד (ע"פ יח' לט , ט) , ישמר ממנו , ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני "מכת בלתי סרה" (יש' יד , ו); וזה טעם תחת ידו , שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת. ולא הוצרך לפרש משפטו , אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו , רק נקם ינקם , כנקמת כל "מכה איש ומת" שאמר בו: "מות יומת" (לעיל , יב). ועל דרך הפשט: אך אם יום או יומים יעמד - שיקום העבד ויעמד על רגליו , ולכך הוצרך לומר יום או יומים , וטעמו: אם ביום ההוא או גם ביום המחרת יעמד על רגליו , לא יוקם. ושיעורו: אך אם ביום או ביומים , או ליום או ליומים; וכמוהו רבים. והנה בתחלה אמר: ומת תחת ידו , והיה במשמע שימות בעת הכאתו מיד; ושב לבאר , שאם עמד ביום ההכאה על רגליו , או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת , יפטר האדון; אבל אם לא עמד כלל , חייב אעפ"י שמת ביום השני , כי גם זה מת תחת ידו. ולא הזכיר עמידה ביום השלישי , כי כיון שחיה שלשה ימים , פטור הוא , שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו. ועל דעת רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ז) הזכיר יום או יומים , להודיע שצריך לחיות עשרים וארבע שעות , וטעמו: יום שלם , או יומים שאין בהם יום שלם. ואלו אמר 'יום' בלבד , היה צריך שיעמוד לילה ויום , כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים. ויהיה טעם יעמד - שיתקיים; וכן "למען יעמדו ימים רבים" (יר' לב , יד) - יתקיימו; והוא הנכון והאמת.

רלב"ג - ביאור המילות:
נקום ינקם - רוצה לומר , שיקחו בית דין נקמתו ממנו. וה'נקמה' היא נפש תחת נפש , והיא בסיף , כמו שבארה התורה באמרה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בר' ט , ו) - ושפיכת הדם הוא בחרב לפי הנהוג; ועוד , כי כבר מצאנו שם ה'נקמה' נופלת במכת חרב , שנאמר "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה; ראה סנה' נב , ב); "נקום נקמת בני ישראל" (במ' לא , ב).

רלב"ג - ביאור הפרשה:
וכי יכה איש את עבדו הכנעני או את אמתו הכנענית בשבט , ומת תחת ידו - רוצה לומר , שימות תכף , קודם שיעברו עשרים וארבע שעות (ראה מש"ת רוצח ב , יב) - הנה יֵהרג אדניו בחרב (ראה סנה' נב , ב). אך אם יחיה יום שלם , שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית , או יחיה משני ימים כשעור היום השלם , הנה לא ימות אדניו , כי כספו הוא. והוא מבואר , שאין ראוי שיפורש או יומים: או שני ימים , כי אם יפטר כשיחיה יום אחד - כל שכן שיפטר כשיחיה שני ימים (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז) ! וראוי שתדע , כי האדם יהרג על הריגתו העבד והאמה הכנענים כי הם בעלי תורה , זולתי מצות מעטות יהיו פטורים עליהם , כמו הענין באשה ישראלית; ולזה היה העבד נכלל במה שאמר "וכי יזיד איש על רעהו" (לעיל , יד) , כי העבד הוא רֵיעַ לנו בענין התורה. ואמנם הקלה התורה בזה המשפט , מפני היותו כספו , כמו שאמרה: לא יוקם כי כספו הוא; ומפני זה יהיה לו רשות ליסרו , אך לא ימשול להכותו מכה אכזרית שימות בה (ראה מש"ת רוצח ב , יא - יב). וראוי שתדע , שאם לא היה זה העבד כולו שלו , או זאת האמה , לא ינהג בהם דין 'יום או יומים' , שנאמר: וכי יכה איש את עבדו; אך יהיה האדון נהרג עליו אם מת בסבת המכה , אפילו אחר זמן מרובה , כמו הענין בהריגת שאר האנשים. כי לא הקלה התורה בזה אלא מפני היותם שלו , שנאמר: לא יוקם כי כספו הוא (ראה ב"ק צ , א) . ואם לא היה עבדו בעת שהכהו וקנה אותו קודם שימות , או הֶפך: רוצה לומר , שכבר היה עבדו בעת שהכהו ואינו עבדו בעת שמת , לא ינהג בו דין 'יום או יומים' , שנאמר וכי יכה איש את עבדו - שיהיה עבדו בעת שהכהו , ומת תחת ידו - שיהיה ברשותו בעת שמת (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). וכבר נלמד זה גם כן ממה שאמר: לא יוקם כי כספו הוא , שכבר יתבאר מזה , שהוא כספו בעת מותו , וזה מבואר בנפשו. וכבר כתב הרב רבינו משה ז"ל (מש"ת רוצח ב , יד) , כי לזה אמרה התורה בשבט , מפני שיש לו רשות ליסרו; אבל אם הכהו בחרב , אינו בְּדין 'יום או יומים' , כי אין לו רשות להכותו בזה האופן; ודברים של טעם הם.
ריכוז קישורים