תנ"ך - כי׀ לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתך:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽךָ: (משלי פרק א פסוק ט)

טקסט וניקוד:

כִּי׀ לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶךָ: (משלי פרק א פסוק ט)

טקסט בלבד:

כי׀ לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתך: (משלי פרק א פסוק ט)

תיקון קוראים:

כי׀ לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתך: (משלי פרק א פסוק ט)

עין המסורה:
כי - י"א בטעמא (מהפך לגרמיה בראש פסוק): תה' ה , ה; טז , י; לב , ד; נא , יח; צד , יד; צו , ה; מש' א , ט; כג , ז; כד , כ; איוב ה , ו; כ , כ. לוית חן הם - ח' שישלן ברובה ולא פסקן (כלומר: שמונה פסוקים בספרי אמ"ת , בהם בא הטעם המשרת שלשלת קטנה): תה' ג , ג; לד , ח; סה , ב; סח , טו; עב , ג; קלז , ט; מש' א , ט; ו , כז. לגרגרתך - ב' חסר (בלישנא): מש' א , ט; ו , כא.

מסורה גדולה:
ח' שישלן ברובה ולא פסקן אין ישועתה לו חנה מלאך יי' לך דמיה תהלה בפרש שדי ישאו הרים שלום אשרי שיאחז ונפץ כי לוית חן היחתה איש אש בחיקו.

מסורה קטנה:
לגרגרתך - ב' חס'.

רש"י:
לוית חן - חבור של חן הם לראשך , כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן , וכענקים של עדי זהב יהיו לגרגרותיך - לצוארך. ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות , קורא הצואר בלשון רבים.

רד"ק:
כי לוית חן הם לראשיך - התחברות וקשור חן הם לראשיך , דרך משל. וענקים לגרגרותיך - כי הם מביאים אותך למצוא חן בעיני אלהים ואנשים (ע"פ מש' ג , ד) , ונותנים כתר לראשך וענקים לגרגרותיך , כענין "וישם רביד הזהב על צוארו" (בר' מא , מב). וזה אמר דרך משל , כלומר: כמו שיתפאר האדם במלבוש ובצפירה שיש על ראשו , וכמו שיש לו ענקים בצוארו - והוא תכשיט עשוי מפז ומאבנים יקרות , ותולין אותו בצואר לתפארת - כן החכמה מפארת בעליה.

רלב"ג:
כי לוית חן - ואמר אחר זה , משבח אלו המוסרים: הנה הם לראשך כמו חיבור חן , והוא הקשוט היפה , אשר כשיתחבר לראש האדם ישא חן בעיני רואיו (ע"פ אס' ב , טו); והם לצואר כמו ענקים , הם התכשיטים אשר מדרכם שיושמו בצואר , כמו "באחד ענק מצוארוניך" (שה"ש ד , ט). וממה שזכר הראש והגרגרת , להעיר , שזה המוסר הוא הישרה אל היופי בראש , אשר בו הרבה מהכחות המשיגות המישירות אל ההשגות השכליות , ואל היופי בגרגרות , שהם כלי הדבור להוציא מהם דברי חכמה בלמידה ולמוד.

רלב"ג - ביאור המילות:
לוית חן - חיבור חן ותכשיט. ענקים - הם רבידים , והם תכשיטים יושמו בצואר. לגרגרותיך - לצוארך. ואמר לגרגרותיך כי הגרגרת היא בצואר , והיא כלי הקול והדבור.

ר' יוסף קמחי:
כי לוית חן - אסיפת חן , מן "ונלוו גוים רבים אל יי'" (זכ' ב , טו). ו'לִוְיה' - בשקל "כשבה" (וי' ה , ו); "שמלה" (יש' ג , ז); ובסמוך: "שמלת" (דב' כא , יג) , לוית. לגרגרותיך - נכפלו בו הפ"א והעי"ן , מענין 'גרון' , שהוא בשקל 'חרון' , ונאמר ממנו: "לחרחר ריב" (מש' כו , כא); כמו "כמתעתע" (בר' כז , יב) - מן תעה. ויש אומרים (ראה השרשים: 'חרר') , כי "לחרחר" - מן 'חרר'. ויכול שהוא מפעלי הכפל , והיה דינו דגוש ברי"ש בשקל "חלון" (מש' ז , ו); ויהיה כמו "ויפרפרני" (איוב טז , יב) , שיתכן ששרשו 'פרר' או 'פיר'.

ר' משה קמחי:
כי. לוית חן - חסר כ"ף , והוא מענין "ילוה אישי אלי" (בר' כט , לד); וכן הפירוש: כחבור דבר חן , כן הם המוסר והתורה נאים לראשך. לגרגרותיך. כפול הפ"א והעי"ן; והמלה בלשון רבות , כי סביבות הגרון נקראו 'גרגרות'; וכן נאמר מן צואר: "על צוארי בנימן" (בר' מה , יד); וכן סביבות הראש "מראשותיו" (בר' כח , יא); וכן "מרגלותיו" (רות ג , יד) , בעבור הרגלים שהם שתים.

ר' מנחם המאירי:
(בכתב היד מוצגים כאן הפסוקים ח - ט). ידוע שה'בן' וה'אב' יאמרו על שלשה צדדים: הראשון - מצד הלידה שיקרא המוליד 'אב' והנולד ממנו 'בן'; והשני - על הגידול , כי מצד שטבע המציאות חייב לגדל הנולד ממנו , כשאירע שלא יוכל הוא לגדלו , יקרא מי שיגדלנו 'אב' , והמגודל ממנו יקרא לו 'בן' ― כמו "ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי" (רות ד , טז - יז) , וכן "ואבנה גם אנכי ממנה" (בר' ל , ג); ומזה אמרו בתלמוד על אביי (ראה קידושין לא , ב): אמרה לי אֵם - קרא לאומנתו 'אמו'; וכן אמרו (ראה מגילה יג , א): כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו , מעלה עליו הכתוב כאלו ילדם ― והשלישי - הוא התלמיד שנקרא בפרט 'בן' למי שלמדו והשפיעו מחכמתו. כמו "ויצאו בני הנביאים" (מ"ב ב , ג); והמלמדו הוא האב האמתי , מוליד צורתו העצמית ומוציאה לפועל. ולזה יקרא החכם מחבר הספרים דרך כלל 'אב' , וכל הבאים אחריו יקראו לו 'בנים' , ומזה ענין "ועתה בנים שמעו לי" (מש' ח , לב); שמע בני וגו'. 'ומוסר אב' 'ותורת אם' הם החכמה והמוסר , כי על הרוב ישתדל האב להדרכת בנו בחכמה , וקראה הנה 'מוסר אב' , כלומר: תוכחת אב , שהוא על הרוב בלימוד החכמה; והאם תשתדל להדריכו במוסר והנהגה , וקרא אותה 'תורת אם' , רוצה לומר: הנהגת אם; מלשון "זאת תורת היולדת" (וי' יב , ז); "זאת תורת העולה" (שם ו , ב). כלומר: אתה המעיין והשומע משלי , שמע מוסר אביך - רוצה לומר: תוכחת האב והדרכתו דרך כלל; ורצה ב'שמיעה' על קבלת הדברים , שתקבל מוסר אביך מי שיהיה; והוא שדרך כל אדם , אפילו הרשע והגרוע שבהם , ליסר את בנו ולהזהירו בלימוד החכמה , ובכלל כל דבר מביא לשלימות. וכן אל תטוש - רוצה לומר: אל תעזוב תורת אמך; ואמר 'מוסר אב' מפני שהוא מיסרו בפרט על כל דבר שיביאהו לידי שלמות , והאם - להיות שִׂכְלָה בלתי משפיע כשֵכֶל האיש , אמר: תורת אמך - כלומר: מה שתישירך בהנהגה. ואמר ב'מוסר האב' שהיא יתירה על 'תורת האם'. ובדרש (ראה ממ"ש א , ח): מוסר אביך - זו תורה שבכתב , ותורת אמך - אלו דברי סופרים; ואמך - כמו 'אומנת' , כלומר: כנסת ישראל; כדכתיב "מה אמך לביא" (יח' יט , ב). ואמר שמוסר האב בעניני השלימות ותורת האם בהנהגות ישרות הם לוית חן - כלומר: חבור נחמד ובעל חן וזוג נאה , ענבי הגפן בענבי הגפן , עד שהאחד לא ישלם בלתי חבירו , כמו שפירשנו ב"חכמה" וב"מוסר" (לעיל , ז). ולראשך - להיות לך לעטרה. וענקים - הם תכשיטי הצואר הנקראים "רביד" (בר' מא , מב). וגרגרותיך - כמו צואר , מעין 'גרון'; והוא כפול הפ"א והעי"ן , כמו "לחרחר ריב" (מש' כו , כא) מענין 'חרון' , ובא בלשון רבים , על שם שהגרגרת עשויה טבעות טבעות; או נאמר כן על סביבות הגרון מפה ומפה , כמו שנאמר "על צוארי בנימין" (בר' מה , יד) - רוצה לומר: שנשקו על כל סביבות הצואר. וכן מקום משכב הראש נקרא "מראשותיו" (בר' כח , יא) - על סביבות הראש , ו"מרגלותיו" (רות ג , ה) - בעבור הרגלים שהם שנים. ויש מפרשים: מוסר אב ותורתו , ותורת אם ומוסרה; כי כן מנהג הלשון: בהזכירו שני נושאים , ייחס נושא אחד לכל אחד , ורוצה בו בשניהם לשניהם , כענין "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תה' צז , יא) - שלא שלל השמחה מן הצדיק ולא האור מן הישרים , אלא שניהם לשניהם. ובדרך נסתר אפשר שאמר גם כן בני על הרעיון , כאמרם ז"ל (ראה ב"ר צא , יט)בדרש על חכם שלא היה מסכים עם חבריו: "לא ירד בני עמכם" (בר' מב , לח) - כלומר: לא יסכים דעתי לדעתכם בענין זה. והעיר עצמו לשמוע מוסר אב , והוא השכל , ושלא יטוש תורת האם , והוא החומר , מכל וכל , רק שישתמש בו כפי הצורך ההכרחי; ולא שימיתהו מכל וכל , כי הגוף כלי לנפש , לא תשלם בזולתו , וכשישתמש בו כפי הראוי , אז יהיה חיבורם לוית חן לראשו. והוא שאמר באחד לשון חיוב - לרמז שידבק בו דבוק תמידי; ובאחד לשון שלילה - כלומר , שלא יעזבנו מכל וכל; כענין "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך" (קה' ז , יח). והנה נשלמה הפתיחה , והחל אחריה בעצמות הספר:

ר' יוסף כספי:
כי. ההורים הם לוית חן , מענין "ילוה" (בר' כט , לד) שהוא דבוק וחבור; והוא הציץ או הצניף. וזה על דרך משל.

ר' יוסף כספי - פירוש נוסף:
כי לוית חן - הוא סוג לכל הסדינים והחריטים ויתר הדבוקים שמשימים הישמעאלים בראשם. ואמר , כי המוסר והתורה הם לוית חן לראש וענקים לצואר; כלומר: עדי ויופי. וזה על דרך משל ודמיון.

ר' ישעיה מטראני:
שמע בני המוסר - שמלמדך אביך; וכמו כן אל תטוש תורת אמך - כי אביך ואמך אינם מלמדים אותך כי טוב ללמוד ולהתחנך ביראת השם ולקיים המצוות; כי המוסר והחכמה שהם מלמדים אותך יהיו לוית חן לראשך , וכמו ענקים יהיו לגרגרותך. לוית לשון חיבור הוא; כמו "ילוה אישי אלי" (בר' כט , לד); ענקים הם תכשיטים המתקשט בצואר.
ריכוז קישורים