ר' מנחם המאירי:
הפרשה
החמש
עשרה
כוללת
ארבעים
ושלשה
פסוקים
,
והם
אלו:
(בכתב
היד
מוצגים
כאן
הפסוקים
כ
-
לה).
הכוונה
בהם
,
לפי
הנגלה
,
להשמר
מן
האשה
הזונה.
והאריך
בספור
חלקת
אמריה
ודרך
הדחתה
,
פתויה
במתק
אמריה
,
ואיך
יקרהו
באחרית
אם
יפותה
אחריה.
וכבר
ביארנו
,
שלפי
דרך
הנסתר
הוא
ממשיל
החומר
הבלתי
נאות
לאשת
איש
זונה
,
אשר
כונתה
להחליף
הצורות
תמיד;
ואם
כן
,
בביאור
הנגלה
יתבאר
הנסתר
,
שכוונת
החכם
להזהיר
האדם
לבלתי
היותו
נמשך
אחר
תאוות
החומר
שהיא
האשה
,
הנצבת
עמו
על
ימינו
לשטנו
(ע"פ
זכ'
ג
,
א)
ולפתותו
ולהדיחו
בחלק
שפתיה.
ומעתה
אין
צורך
,
רק
לבאר
פשטי
המקראות
לפי
הנגלה
,
כי
ימשיך
בו
כל
ענייני
תכונת
דברי
הזונה
בפתותה
הסכלים
,
ואין
מקום
לבאר
בנסתר
,
רק
מה
שכתבנו
דרך
כלל;
כי
אחר
שהמשיל
החומר
לזונה
,
המשיך
בו
כל
הלשונות
המורגלים
אצל
הזונה
,
לא
שיהיה
בכל
פרט
ופרט
מה
נכלל
תחתיו
מן
הנסתר
,
כגון
שתאמר:
מה
תחת
אמרו
"זבחי
שלמים
עלי"
(מש'
ז
,
יד);
מה
תחת
אמרו
"צרור
הכסף
לקח
בידו"
וכו'
(שם
,
כ);
וכן
בפרטים
רבים.
כי
הכוונה
דרך
כלל
,
שהחומר
רדוף
אחר
התאוות
,
ותחבולתו
לפתות
בעליו
ולהדיחו
,
כדרך
שהאשה
הזונה
מפתה
ומדחת
הסכלים.
ואחר
שכן
סדר
הדברים
,
יחייבהו
לספר
תכונת
דבריה;
אלא
שצריך
לבאר
לפי
הנסתר
,
שהוא
לא
הזהיר
,
רק
על
הזרה
והנכריה
,
להודיע
שאין
הכוונה
לעזוב
החומר
לגמרי
,
רק
שלא
ישתמש
בו
,
זולתי
להעמדתו
עד
בא
קצו.
והחל
בענין
זה
ואמר:
נצור
בני
מצות
אביך
ואל
תטוש
תורת
אמך
-
והוא
כענין
מה
שביארנו
בפסוק
"שמע
בני
מוסר
אביך
ואל
תטוש
תורת
אמך"
(מש'
א
,
ח).
ועל
שניהם
,
רוצה
לומר:
על
מצות
האב
ותורת
האם
,
אמר:
קשרם
על
לבך
תמיד
-
רוצה
לומר
,
שלא
תשכחם;
ענדם
על
גרגרותיך
-
רוצה
לומר
על
צוארך;
משל
שיתעסק
בהם
תמיד
,
כלומר
שיעמידם
גם
כן
במקום
נגלה
,
שיראה
אותם
תמיד
ויתעסק
בהם.
וה'ענידה'
היא
ענין
קשירה
,
כמו
שאמר
למעלה
"קשרם
על
גרגרותיך"
(מש'
ג
,
ג).
ויתכן
שבא
בהפוך
אותיות
,
מענין
"התקשר
מעדנות
כימה"
(איוב
לח
,
לא);
ויש
מפרשים
(ראה
רס"ג)
אותו
מלשון
"עדי
עדיים"
(יח'
טז
,
ז).
ואמר:
בהתהלכך
תנחה
אותך
-
ידוע
,
כי
מצות
האב
הוא
השלימות
החביב
,
כי
ראוי
ליחס
השלימות
היותר
נכבד
לאב
,
הן
לפי
הנגלה
הן
לפי
הנסתר
,
ואם
כן
מצות
האב
רומז
על
השלימות
האחרון.
ואע"פ
שהוציאו
בלשון
'מצוה'
,
והיה
ראוי
יותר
בלשון
'תורה'
,
כי
מלת
'תורה'
יותר
מיוחדת
ללימוד
שכלי
,
כענין
"כי
נר
מצוה
ותורה
אור"
(להלן
,
כג);
וכבר
ביארנו
שה'תורה'
-
שם
משותף
,
וכשיאמר
תורת
אם
-
רוצה
לומר:
תכונת
הנהגתה
,
וכן
כשיאמר
'מצוה'
אצל
האב
-
רוצה
בו:
על
הדבר
אשר
יצוהו.
ועל
מצות
האב
אמר:
בהתהלכך
תנחה
אותך
וגו'
-
והזכיר
בזה
שלשת
מיני
תכונות
שבעמידת
האדם
,
ושכל
זמנו
הוא
עם
אחת
מהם
,
והם
הליכה
,
ושכיבה
שבכללו
העמידה
,
והשינה;
ואמר:
בהתהלכך
תנחה
אותך
,
שלא
תכשל
בהליכתך
,
ולא
תגוף
באבן
רגלך
(ע"פ
תה'
צא
,
יב);
ובשכבך
-
רוצה
לומר:
בעת
תנומתך
,
שאינך
יכול
לשמור
עצמך
,
היא
תשמור
עליך;
והקיצות
היא
תשיחך
-
כלומר:
תשיח
עמך
אם
תפחד;
והוא
משל
בהבטחה
מכל
מיני
הפחדה.
ורבותינו
ז"ל
דרשו
(ראה
משנה
אבות
ו
,
ט):
בהתהלכך
-
בשעת
מיתה;
בשכבך
-
לעולם
הבא;
והקיצות
-
בתחית
המתים.
והוא
נכון
לענין
הנסתר.
ואמר
אחר
כן:
כי
נר
מצוה
ותורה
אור
,
ודרך
חיים
תוכחות
מוסר.
ומצוה
ותורה
הנאמרים
בפסוק
זה
אינו
נאמר
על
מצות
האב
ועל
תורת
האם
האמורות
בתחלת
הפרשה
(לעיל
,
כ)
,
אבל
על
מצוה
ותורה
סתם;
שהכל
בכלל
מצות
האב.
והמצוה
-
רמז
לשלימות
המדות
,
שבכללן
המצות
,
נותנות
סדר
והנהגה
בין
בני
אדם
,
והמנע
ההיזק
בקצתם
לקצתם
,
וחיוב
ההנהגה
בטוב
המדות
וההזהר
מהפכן;
ותורה
-
רמז
לשלימות
השכל
,
שבכללו
הפִנוֹת
העיוניות.
ויחס
הנר
למצוה
והאור
לתורה
-
ליתרון
מעלת
התורה;
והוא
מה
שאמרו
רבותינו
ז"ל
(ראה
שו"ט
יז
,
ח):
מצוה
בפני
תורה
-
כנר
בפני
חמה.
ויש
מפרשים
כי
נר
מצוה
-
רמז
למצות
האב
,
רוצה
לומר:
לתוכחת
האב
לבנו;
ותורה
אור
-
לתורה
סתם
בכללה;
ותוכחת
האב
דמה
לנר
שהוא
כָּלֶה
בכלות
הנר
,
ככלות
תוכחת
האב
במותו
,
והתורה
-
כשמש
,
כענין
"לעולם
יי'
דברך
נצב
בשמים"
(תה'
קיט
,
פט);
וכן
שהנר
לא
יאיר
למרחוק
,
כתוכחת
האב
בבני
ביתו
,
והתורה
תאיר
לכל
העולם
,
כשמש
בחצי
השמים.
ואמר:
דרך
חיים
תוכחות
מוסר;
ותוכחות
מוסר
הוא
שם
כפול
,
כמו
"אדמת
עפר"
(דנ'
יב
,
ב);
ורוצה
,
שתוכחות
המוסר
לשומעיהם
הם
דרך
חיים.
והתחיל
עתה
בספור
תוכחת
האשה
,
ואמר:
לשמרך
מאשת
רע
-
כלומר
שהתוכחת
ישמרהו
מאשת
רע;
ורע
הוא
שם
,
לא
תאר
,
כלומר:
אשה
שיש
בחברתה
רע.
וכן
מחלקת
לשון
נכריה
-
רוצה
לומר:
רכות
דבריה
וערבותם;
ונכריה
-
תאר
ללשון
,
לא
לאשה;
כי
באשת
איש
הוא
מדבר
,
ואין
צריך
לנכריה
,
אלא
שהוא
תואר
ללשון
,
ונכריה
-
רוצה
לומר
,
שמתנכרת
לבעלה.
ומעתה
הזהר
בזה.
אל
תחמוד
יפיה
בלבבך
-
רוצה
לומר
,
שלא
יעלה
עניינה
במחשבתך;
ואל
תקחך
בעפעפיה
-
רוצה
לומר
,
שלא
תסיר
לבך
מאחרי
בנועם
הבטתה;
שהוא
אחד
ממיני
היופי
,
כמו
שאמר
"עיניך
יונים"
(שה"ש
ד
,
א).
ושאר
מיני
היופי
בצורת
הפנים
,
ותכונת
האברים
,
וגובה
הקומה
וערבות
הקול
,
והדור
השֵׂער
,
ושאר
הפרטים
שנכללו
בהפכה
בשיר
השירים
,
כולם
נכללו
במלת
יפיה.
ואמר:
כי
בעד
אשה
זונה
עד
ככר
לחם
-
רוצה
לומר:
כי
בעבור
אשה
זונה
יבא
המתאוה
אחריה
לטמיון
,
עד
שיצטרך
לחזור
על
הפתחים
אחר
ככר
לחם.
ואמר:
ואשת
איש
נפש
יקרה
תצוד
-
כלומר:
תסבב
לנפש
להלכד
ברשת
האבדון;
כענין
"הנפשות
תצודדנה"
(יח'
יג
,
יח).
ונפש
יקרה
לא
נאמר
על
פרט
,
אבל
הוא
דבר
השוה
לכל
נפש
,
שכל
נפש
תקרא
יקרה
מצד
הצור
אשר
ממנו
חוצבה;
או
רוצה
בו
,
שאפילו
הנכבד
והחביב
ילכד
בה.
ואמר:
היחתה
איש
אש
בחיקו
ובגדיו
לא
תשרפנה;
ויחתה
-
מבנין
הקל
,
ובא
כדרך
'יעשה';
ופירושו:
יבעיר
,
מלשון
"גחלים
אתה
חתה
על
ראשו"
(מש'
כה
,
כב);
כלומר:
היבעיר
איש
אש
בחיקו
,
ובגדיו
לא
תשרפנה?
וכן
אם
יהלך
איש
על
הגחלים
,
ורגליו
לא
תכוינה?
כן
ענין
הבא
אל
אשת
רעהו
,
לא
ינקה
כל
הנוגע
בה
,
אבל
ישא
עוונו.
וזה
שהמשיל
ענין
אחד
בשני
נושאים
,
האחד:
"היחתה
איש
אש
בחיקו"
וגו'
(לעיל
,
כז)
,
והשני:
"אם
יהלך
איש
על
הגחלים"
וגו'
(לעיל
,
כח)
-
לפי
הנגלה
הוא
כפל
ענין
ללא
צורך;
אבל
לפי
הנסתר
,
יראה
לי
,
שהוא
אין
כונתו
בענין
האשה
לבד
,
אבל
בבקשת
כל
מותר
,
כענין
כלל
מנהג
החומר
הבלתי
נאות.
וידוע
שיש
מהם
מונעים
שלימות
המדות
,
ועל
כן
אמר
תחלה:
ובגדיו
לא
תשרפנה
-
והבגדים
הן
הם
קנין
לגוף
,
לא
עצם
הגוף;
וכן
המדות
,
ולכן
נמשלו
לבגדים:
"קציעות
כל
בגדותיך"
(תה'
מה
,
ט):
"הבגדים
הצואים"
וגו';
"והלבש
אותך
מחלצות"
(זכ'
ג
,
ד).
ורבותינו
ז"ל
דרשו
(ראה
תנ"ב
תולדות
טז)
"וירח
את
ריח
בגדיו"
(בר'
כז
,
כז)
-
מלמד
שריח
בגדותיהם
של
צדיקים
,
מעין
העולם
הבא.
ואחר
כך
רמז
על
שלימות
השכל
,
שהאחר
קודם
לו
בזמן
ובטבע
,
ועליו
אמר:
ורגליו
לא
תכוינה
-
כלומר
,
שתגע
עדיו
ויבהל
(ע"פ
איוב
ד
,
ה).
ואמר:
לא
יבוזו
לגנב
כי
יגנוב
למלא
נפשו
כי
ירעב
-
ואמר
זה
,
להפליג
בהפלגת
חרפת
הנואף
וענשו
בזה
ובבא;
ואמר:
הנה
הגניבה
,
עם
היותו
עון
גדול
,
מכל
מקום
לא
יבוזו
לו
תכלית
הבזיון
,
שידינוהו
,
שלחסרון
מאכלו
עשה
ולמלא
נפשו
כי
ירעב
―
וכי
יגנוב
מחובר
למלת
למלא
נפשו
,
כלומר:
לא
יבוזו
הבריות
לגנב
כל
כך
,
אבל
יאמרו
,
כי
יגנוב
למלא
נפשו
כי
ירעב
,
כלומר:
כאשר
ירעב
―
וכן
,
שאם
נמצא
,
אין
בעל
הגניבה
משתדל
במיתתו
,
אלא
שמתפייס
עמו
,
ואף
כשישלם
הרבה
יותר
מן
הראוי
,
או
שיצטרך
לו
כל
הון
ביתו
לתשלומיו
,
מכל
מקום
,
דבר
הניתן
להשבון
ולפיוס
הוא
,
וכן
שמתכפר
לו
בכך.
אבל
נואף
אשה
הוא
חסר
לב
באמת
,
ולא
יעשנה?
רק
מי
שלא
יחוש
להשחתת
נפשו;
והוא
אמרו:
נואף
אשה
חסר
לב
משחית
נפשו
הוא
יעשנה.
ורמז
בהשחתת
נפשו
-
העונש
הנצחי.
וכן
שכל
העולם
מבזים
אותו
,
שאין
בו
צד
להתנצלות
,
כדרך
הגנב
שתולין
בו
מצד
החסרון.
ולכן
אמר:
נגע
וקלון
ימצא
-
ונגע
רומז
אל
העונש
,
וקלון
אצל
הבריות.
וחרפתו
לא
תמחה
-
לא
לשמים
ולא
לבריות.
וכן
שבעל
ריבו
משתדל
בהריגתו
כמו
שיוכל
,
כי
קנאה
חמת
גבר
-
כי
הקנאה
שהוא
מקנא
לו
,
סבת
חמת
הבעל.
ולא
יחמול
ביום
נקם
-
רוצה
לומר:
ביום
שיזדמן
לו
לנקום
נקמתו.
וכן
לא
ישא
הבעל
פני
כל
כופר
,
להצילו
בשבילו.
ולא
יאבה
כי
תרבה
שחר
-
כלומר
שאינו
דבר
הניתן
להשבון
ולמחילה.
ועד
כאן
דבר
בעונש
המגיעו.
ורבותינו
ז"ל
(?
וראה
ספ"ד
שמה)
דרשו
הענין
על
עבודה
זרה;
וקורא
אותה
'אשת
איש'
,
לפי
שהיא
מיוחדת
לעם
נכרי
,
"אשר
חלק
יי'
אלהיך
אותם
לכל
העמים"
(דב'
ד
,
יט);
והוא
קרוב
לנסתר.