רמב"ן:
אל
תפרעו
-
אל
תגדלו
שער;
מכאן
שאבל
אסור
בתספורת;
אבל
אתם
אל
תערבבו
שמחתו
של
מקום.
ולא
תמותו
-
הא
אם
תעשו
,
תמותו.
לשון
רבנו
שלמה.
וזו
שאמר
'מכאן
שאבל
אסור
בתספורת'
,
אסמכתא
בעלמא
הוא;
ועוד
,
כי
לפי
זה
לא
ידָרש
'הא
אם
תעשו
תמותו'
,
אבל
יהיה
רשות
בבני
אהרן
,
שיאמר:
אינכם
חייבים
לפרוע
ראשיכם
ולקרוע
בגדיכם
כשאר
האבלים
,
ולא
תמותו
-
שלא
תהיו
חייבים
מיתה
בכך
,
כי
שאר
האבלים
חייבין
מיתה
אם
לא
עשו
כן.
וכך
אמרו
בגמרא
'משקין'
(מו"ק
כד
,
א):
אָבֵל
שלא
פרע
ושלא
פרם
חייב
מיתה
,
שנאמר:
ראשיכם
אל
תפרעו
ובגדיכם
לא
תפרומו
ולא
תמותו;
הא
אחֵר
שלא
פרע
ושלא
פרם
חייב
מיתה.
וכל
זה
כדרך
האסמכתות
בתלמוד
,
ואין
פריעה
ופרימה
באבלות
אלא
מדברי
סופרים;
או
שיהיה
יום
ראשון
-
הלכה
למשה
מסיני
נלמד
מן
האנינות
,
כפי
דעת
הגאונים
(ראה
אוצ"ג
מו"ק
סט
-
עא).
אבל
עיקר
הכתוב
הזה
-
אזהרה
בבני
אהרן
,
ושְמע
פירושו:
כבר
אמרו
רבותינו
(ראה
מו"ק
יד
,
ב)
,
שכהן
גדול
מקריב
אונָן
ואינו
אוכל
,
ואם
מת
לו
מת
אסור
לפרוע
ולפרום
עליו
ולהטמא
לו
,
שנאמר
"את
ראשו
לא
יפרע
ובגדיו
לא
יפרום.
ועל
כל
נפשות
מת
לא
יבא"
(וי'
כא
,
י
-
יא);
ובעבור
שהוא
רשאי
להיות
מקריב
כשהוא
אונן
,
אמר
בו
הכתוב
"ומן
המקדש
לא
יצא
ולא
יחלל
את
מקדש
אלהיו"
(שם
,
יב)
-
והטעם
,
שיזהיר
אותו
שלא
יצא
מן
המקדש
ויניח
העבודה
,
כי
זה
חִלול
הוא.
והנה
זו
האזהרה
,
שלא
יצא
מן
המקדש
בשעת
העבודה
,
נוהגת
בכל
הכהנים
,
אבל
לימד
בכהן
גדול
שמקריב
אונן
,
וכיון
שכן
,
אם
יניח
העבודה
ויצא
באנינותו
יתחייב
ככל
כהן
שמניח
עבודה
ויוצא
לרצונו.
והנה
משה
הזהיר
כאן
לאהרן
שלא
יפרע
ושלא
יפרום
-
כי
היא
מצוה
נוהגת
בו
לדורות
,
שהוא
הכהן
הגדול;
אבל
בניו
,
שהיו
משאר
הכהנים
,
לא
היו
רשאין
להקריב
ביום
הזה
,
כי
היו
אוננין
,
ואונן
שעבד
חלל;
והיו
חייבין
להטמא
לאחיהם
,
וכן
היו
רשאין
או
חייבין
לפרוע
ולפרום
,
ומשה
הזהירם
מכל
זה
הוראת
שעה;
ולכן
צוה
אל
מישאל
ואל
אלצפן
שיִטמאו
למתים
הם
,
לא
הכהנים
,
וצוה
להם
שלא
יפרעו
ולא
יפרומו
כאביהם
,
ולא
יבכו
כלל.
וזה
טעם
ואחיכם
כל
בית
ישראל
יבכו
את
השרפה
-
ולא
אתם.
והנה
הכל
שלא
לערבב
שמחתו
של
מקום
,
והחמיר
בזה
להיות
להם
חיוב
מיתה
אם
יערבבו
השמחה
כלל.
ויתכן
שנצטוה
משה
בכך
מפי
הגבורה
ואע"פ
שלא
נכתב
,
או
שלמד
זה
ממה
שנצטוה
"ושמרתם
את
משמרת
יי'
ולא
תמותו"
(וי'
ח
,
לה)
,
כי
"משמרת
יי'"
יוסיף
גם
היום
השמיני
,
והנה
גלוי
וידוע
לפני
מי
שאמר
והיה
העולם
כי
עתידין
בני
אהרן
להיות
אוננין
,
ואע"פ
כן
צוה
שלא
יניחו
המקדש;
אם
כן
לא
יטמאו
ולא
יתאבלו
כלל.
והנה
בני
אהרן
הכהנים
המשוחים
,
אע"פ
שהם
כהנים
הדיוטים
,
עשה
דינם
בימי
המלואים
כדין
משוח
מלחמה
לדורות
,
שהוא
אינו
פורע
ואינו
פורם
ולא
מִטמא
לקרובים
ככהן
גדול
,
אבל
אינו
מקריב
אונן;
וגם
הם
לא
הקריבו
באותו
היום
,
כמו
שדרשו
(ראה
זבחים
קא
,
א):
"הן
היום
הקריבו
את
חטאתם"
(להלן
,
יט)
-
וכי
הם
הקריבו
,
שהם
הדיוטות
,
אני
הקרבתי
שאני
כהן
גדול!
והנה
בכל
המקרה
הזה
לא
נתבטל
דבר
במלואים
,
שכבר
קרבו
הקרבנות
,
ולערב
אכלו
כולם
הראוי
לאכילה.
ואיפשר
שיהיה
זה
נוהג
כל
ימיהם
באלעזר
ואיתמר
,
שיהיה
דינם
כמשוח
מלחמה
בעבור
שנמשחו
בשמן
המשחה
,
ויהיה
זה
טעם
כי
שמן
משחת
יי'
עליכם.
וכבר
הזכרתי
(וי'
ח
,
לה)
הבריתא
של
'תורת
כהנים'
(שמיני
מילואים
פרשתא
א
,
מב)
שאמרה:
ומפתח
אהל
מועד
לא
תצאו
-
יכול
בשעת
העבודה
ושלא
בשעת
העבודה?
תלמוד
לומר:
"ומן
המקדש
לא
יצא
ולא
יחלל"
(וי'
כא
,
יב);
אימתי
אינו
יוצא
ואינו
מחלל?
הוי
אומר:
בשעת
העבודה.
פן
תמותו
-
ממשמע
'לאו'
אתה
שומע
'הן'.
כי
שמן
משחת
יי'
עליכם
-
מה
תלמוד
לומר?
שיכול
אין
לי
אלא
אהרן
ובניו
,
שנמשחו
בשמן
המשחה
,
שאם
יצאו
בשעת
העבודה
חייבין
מיתה;
מניין
לכל
הכהנים
שבכל
הדורות?
תלמוד
לומר:
כי
שמן
משחת
יי'
עליכם.
וכן
ראיתי
עוד
בתוספתא
של
סנהדרין
(ד
,
א):
אמרו
לו
לרבי
יהודה:
אין
"מן
המקדש
לא
יצא"
(וי'
כא
,
יב)
אלא
בשעת
עבודה
בלבד.
והנה
לפי
זה
,
האזהרה
הזו
והענש
היו
באהרן
ובניו
,
שאם
יצאו
מפתח
אוהל
מועד
בשעת
העבודה
יהו
חייבין
,
ואהרן
היה
מקריב
ביום
הזה
והזהירוֹ
שלא
יניח
עבודה
ויצא
,
אבל
בניו
ביום
זה
אוננין
היו
ואינן
עובדין
,
ואיך
יהיו
בכלל
זה?
ואולי
נאמר
,
שמשה
אמר
לכולם:
ומפתח
אהל
מועד
לא
תצאו
בשעת
עבודה
,
פן
תמותו
,
והם
היודעים
כי
אהרן
מקריב
אונן
,
והוא
באזהרתו
מעתה
,
ובניו
בכלל
האזהרה
והעונש
כשיהיו
ראויים
לעבודה
מיום
זה
ואילך.
ומפני
זה
אמר
בכאן
סתם:
ומפתח
אהל
מועד
לא
תצאו
,
ולא
פירש
עד
מתי
,
אם
עד
הערב
או
למחרתם
,
כי
הכוונה
שלא
יניחו
עבודה;
והיא
מצוה
נוהגת
לדורות.
ויתכן
שיהיה
לבנים
הוראת
שעה
,
שלא
יצאו
משם
ביום
הזה
כאביהם
-
לכבוד
השמחה;
אבל
הכהנים
שבכל
הדורות
מוזהרים
שלא
יניחו
עבודה
מן
הכתוב
שאמר
"ומן
המקדש
לא
יצא
ולא
יחלל"
,
כי
כל
כהן
שיצא
ויניח
עבודתו
-
מחלל.
ולא
הוצרכו
ללמוד
מכאן
אלא
העונש
,
שנתרבה
כל
מניח
עבודה
ויוצא
למיתה
מכי
שמן
משחת
יי'
עליכם
-
שהמשיחה
לדורות
היא
עליהם
,
כמו
שנאמר
"והיתה
להם
משחתם
לכהונת
עולם
לדורותם"
(שמ'
מ
,
טו).
וכך
שנו
שם
בברייתא
של
'תורת
כהנים'
(שמיני
מילואים
פרשתא
א
,
כח):
מכאן
אמרו:
הרוגי
בית
דין
אין
מתעסקין
עמהם
לכל
דבר;
שמא
תאמרו:
הרי
אנו
הולכין
לבתינו
מתאבלין
,
אוננין
ובוכין
-
והלא
כבר
פקדנו
המקום
ש'לא
תצאו
מן
המקדש'.
נראה
מכאן
,
שהיתה
הוראת
שעה
שיהיו
המתים
בבית
דין
של
מעלה
כנהרגין
בבית
דין
על
העברות
,
שבאין
ושואלין
בשלום
הדיינין
ובשלום
העדים.
אף
כאן
-
יעמדו
לפני
השם
"ביום
חתונתו
וביום
שמחת
לבו"
(שה"ש
ג
,
יא);
"ביום
חתונתו"
-
זה
יום
סיני
,
"וביום
שמחת
לבו"
-
זה
אהל
מועד
(ראה
ויק"ר
כ
,
י).