תנ"ך - וידבר ה' אל־משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני־ה' וימתו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ: (ויקרא פרק טז פסוק א)

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהוָה וַיָּמֻתוּ: (ויקרא פרק טז פסוק א)

וידבר ה' אל־משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני־ה' וימתו: (ויקרא פרק טז פסוק א)

וידבר יהוה אל־משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני־יהוה וימתו: (ויקרא פרק טז פסוק א)

תרגום אונקלוס:

וּמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בָּתַר דְּמִיתוּ תְּרֵין בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכרֵיתָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ :

עין המסורה:

וידבר יי' אל - משה - י' בתורה (ללא צימוד המילה 'לאמר' , לא כולל 'אל משה ואל אהרן'): שמ' לב , ז; לג , א; וי' טז , א; כה , א; במ' א , א; ג , יד; ט , א; לג , נ; לה , א; דב' לב , מח.

רש"י:

אחרי מות שני בני אהרן - מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. [כל מקום מיקר ומוציא זיעה , כגון מחילה שתחת קרקע מוקפת גדר אבנים וקורין לו 'יוליצטי' (בלעז).] בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב , שלא תמות כדרך שמת פלוני; זה זירזו יותר מן הראשון. לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן (ראה תו"כ אחרי מות פרשתא א , ג).

רשב"ם:

אחרי מות - הזהיר את אהרן , שלא ימות כבניו על ביאת מקדש שלא כדת.

ראב"ע:

אחר שהזהיר בני ישראל שלא ימותו (ראה וי' טו , לא) , אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו (ראה וי' י , ב). וזאת הפרשה לאות , כי בני אהרן הכניסו הקטרת לפנים מהפרוכת (ראה שם , א). ומלת בקרבתם - שם הפעל , וה"א "לקרבה אל המלאכה" (שמ' לו , ב) שָב תי"ו , כמנהג ה"א הנקבה. וטעה רבי ישועה , שאמר שהוא שֵם , במשקל 'בחכמתם' (ראה יר' מט , ז).

ר' יוסף בכור שור:

אחרי מות שני בני אהרון - לאחר שמתו בני אהרון (ראה וי' י , א - ז) , מיד פירש הקדוש ברוך הוא על הדברים הגורמים מיתה לבאים למקדש , כגון "יין ושכר אל תשת" (שם , ט); [ופירש רבנו (ראה להלן) , דלא שייך בהו טומאה.] ואחריכן שמֹנה שרצים מטמאין (ראה וי' יא , כט - ל) , וכל דבר המטמא גורם מיתה לבָּא במקדש , כמו שמתו בני אהרון בביאת מקדש. ואגבן - איסור שקצים , שהם אסורים אף על גב דלית בהו טומאה. ואחר כך יולדת , דכתיב בה "ואל המקדש לא תבא" (וי' יב , ד). ואחר כך נגעים (ראה וי' יג) , שמשולחין ממחנה שכינה ואף משאר מחנות; ונגעי בגדים ונגעי בתים (ראה וי' יד , לג ואי') , שאף הם גורמים טומאה ומיתה לבָּא במקדש. וזב ובעל קרי ונידה וזבה ואיש אשר ישכב עם טמאה (ראה וי' טו). ובסוף כולם כתיב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני" (שם , לא) , כאשר מתו בני אהרון , שבאו שלא כהלכה. וכתב כל אחד ואחד וטהרתו וכפרתו , איך יוכשר לבא במקום הקודש. וכל אלו שַיָיכו אחר מיתת בני אהרן. אבל עתה , בזאת הפרשה , הזכיר מיתת בני אהרון , לפי שזאת הפרשה מזהרת ממש על דבר שגרם להם המיתה. שהן לא באו , לפי הפשט , לא שתויי יין ולא טמאים , אלא שנכנסו לפני המלך בלא רשות; שאין לבא בבית הפנימית בלא רשות , והבא - אחת דתו להמית (ע"פ אס' ד , יא) , על שעשה שלא כהוגן. וכן כתב בבני אהרון "אשר לא צוה אותם" (וי' י , יא) - שבאו בלא רשות. ועתה מזהיר על אהרון , שהוא בן ביתו של הקדוש ברוך הוא , שלא יכנס לפני ולפנים; וכל שכן אחרים , שאינם כל כך בני ביתו של הקדוש ברוך הוא.

רמב"ן:

טעם אחרי מות שני בני אהרן - כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר , שלא ימות (ראה וי' י , ח - ט); ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו אל יי'. והקרוב , שהיו שתי המצוות האלה ביום המחרת למיתתם; כי בו ביום אונן היה , ואין רוח הקדש שורה מתוך עצבות (ראה שבת ל , ב). ואזהרת היין - הדיבור לאהרן היה (ראה וי' י , ח) , ובאותו היום היתה גם זאת המצוה למשה; אבל הקדים הכתוב (ראה וי' יא - טו) האזהרות שהזהיר את ישראל , שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכנו אשר בתוכם (ראה וי' טו , לא) , ואחרי כן כתב אזהרת היחיד. ועל דעתי כל התורה כסדר , שכל המקומות אשר יאחר בהם המוקדם - יפרש בו , כגון "וידבר יי' אל משה בהר סיני" בספר הזה (וי' כה , א) , וכגון "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" בספר השני (במ' ז , א) , וכיוצא בהן; ולכך אמר בכאן אחרי מות , להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד. ועל דברי רבותינו (תו"כ אחרי מות פרשתא א , ג) , שאמרו: 'שלא תמות כדרך שמת פלוני; זה זרזו יותר מן הראשון' - יהיה טעם הכתוב , שאמר השם למשה כלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני יי': אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות. וטעם אחיך - שתזהירנו , כי אחיך הוא; ואע"פ שאתה אינך ב'בל יבא' , אהרן אחיך ב'בל יבא'. ואמר רבי אברהם (לעיל , א) , שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו את הקטורת לִפְנִים. ואינו כן על דעתי , כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר "בהקריבם אש זרה" (במ' ג , ד; כו , סא; וראה וי' י , א) , ואם תהיה ראיה שנכנסו לִפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות , כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין , בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד. ועוד , כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם? כי אהרן הקטיר הקטרת על המזבח הפנימי , ולמה יכניסו הם הקטרת שלהם לפנים משלו? וכבר רמזתי (וי' י , ב) על חטאם , ולשון הכתובים יורה עליו. אבל מלת בקרבתם , כפי הפשט , כמו "או בקרבתם אל המזבח לשרת" (צירוף של שמ' מ , לב ושמ' ל , כ) - יאמר , כי בשָרְתם לפני יי' מתו; אם כן יזהר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצווה ובעת אשר יצווה. ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (ראה מכיל' בשלח ויסע ו) , שהיו מליזים אחר הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו' , ויאמר הכתוב כי אחרי מות בני אהרן בקרבתם לפני יי' בקטרת , אמר לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל יי' בקטרת , וימות אם יבא אל הקדש זולתי בקטרת , כי בו יכנס תחלה; כמו שאמר "והביא מבית לפרכת" (להלן , יב) , "וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות" (להלן , יג). וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת - שלא יכנס , רק בקטרת שיעלה עננו שם , כמו שאמר "וכסה ענן הקטרת את הכפרת" (שם). וטעם בכל עת - בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים , שאמר "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה" (שמ' ל , י) , אמר בכאן שלא יבא בשום עת אל הקדש , רק "בזאת" (להלן , ג) , כלומר: ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים; ואחר כן יפרש בפרשה במה יכנס , כמו שאמר "והביא מבית לפרוכת" (להלן , יב) , ויפרש היום , שיהיה בעשור לחדש השביעי (להלן , כט) , ויחזור ויאמר כי יהיה "אחת בשנה" (להלן , לד).

רלב"ג:

וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני יי' וימותו - רוצה לומר: בקרבתם לפני יי' להקטיר הקטרת; ויהיה עניינו כטעם "בגשתם אל המזבח" (שמ' כח , מג). או יהיה זה חטא שֵני לבני אהרן , רוצה לומר , שבאו לפני לפנים; ובעבור כן סמך לזה הספור אמרוֹ דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש. והביאור הראשון הוא יותר נכון לפי מה שאחשוב. ואמנם סמך לזה הספור זאת האזהרה , לבאר שהדברים שהעונש עליהם מיתה בידי שמים - אין ראוי להקל בהם , כי השם יתעלה יקח נקמתו מהאיש העובר עליהם , כמו שלקחה מבני אהרן. ולזה ראוי שייראו מאד מעבור על אלו האזהרות. והנה לא בארה התורה מה היה זה הדבור. ואפשר שיהיה הדבור ההוא , הוא הדבור הנזכר אחר זה במה שאמר ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך , ויהיה כפול המאמר בזה , כטעם אמרו "תחלת דבר יי' בהושע ויאמר יי' אל הושע" (הו' א , ב). ואפשר שרמז בזה המקום אל הדבור הנזכר בפרשת 'שמיני' , שהיה אחרי מות שני בני אהרן , והם האזהרות שנזכרות שם שנתחייבו עליהם הכהנים מיתה בידי שמים (ראה וי' י , ח - יא). והנה זה העניין שזכר בזה המקום מעבודת יום הכיפורים היה אז. ואמנם הפסיקה התורה בין שני אלו המאמרים , וזכרה ענין המאכלות אסורות והמותרות והטמאות והטהרות , כי עבודת יום הכיפורים היתה מכוונת לנקות הטמאות , כמו שיתבאר. ולזה זכרה אותם התורה קודם שתזכיר זאת הפרשה. והנה נזכרו המאכלות קודם הטמאות , לפי שעניינם מתיחס , כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם. ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת - רוצה לומר: בבית קדשי הקדשים. אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות - באר , שאם יבא שם בזולת זה האופן שזכר בזאת הפרשה , אפילו ביום הכיפורים שצוה להכנס שם , יתחייב מיתה , שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (להלן , ג) - רוצה לומר: בזה האופן לא בזולתו , ולא בזולתי היום הזה מהשנה , והוא העשירי לחדש השביעי , כמו שנזכר בזאת הפרשה (ראה להלן , כט). וראוי שתדע , כי בבית שני לא היה שם ארון , כי כבר גנזו יאשיהו; ועם כל זה היה שם קדש הקדשים והיה שם צורת כרובים , להורות על מציאות הצורות הנבדלות אשר בעבורו היה קדש הקדשים , ואע"פ שאין שם ארון וכפרת. ולהעיר על שאין ארון וכפרת מעכבים זאת העבודה , אמר אחר זה: "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (להלן , ג) , "והביא מבית לפרכת" (להלן , יב) , "והביא את דמו אל מבית לפרכת" (להלן , טו) - רוצה לומר: אע"פ שאין שם ארון וכפורת. ולזה עשו זה בבית שני , שהיו שם כמה נביאים. והנה אחשוב שהיה הכפרת בבית שני עם הכרובים , כי כבר הקפידה התורה בהזאת דם הפר והשעיר של יום הכיפורים שתהיה על פני הכפרת ולפני הכפרת (ראה להלן , יד). כי בענן אראה על הכפרת - רוצה לומר , שכבודי נראה משם בענן , וממנו מגעת הנבואה; כמו שאמר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שמ' כה , כב). ולזה ראוי לתת מעלה וכבוד לזה המקום הנכבד , שמעיד על אופן הגעת הנבואה ועל מציאות הצורות הנבדלות. ולזה היה נראה שם על צד המופת , בעת הגעת הנבואה למשה - ענן , להעיר כי שם מה שיעיר על הנמצא אשר ישפיע הנבואה; שהאדם לא יכול להשיגו השגה שלמה , כמו שלא יושג בשלמות המוחש לחוש הראות , כשהיה ענן בין החוש והמוחש. ולהיות העניין כן , הנה אין ראוי שיתמידו להכנס בזה המקום הנכבד , כי זה מה שיפחית מעלתו בנפש , ויהיה זה סבה אל שתעלם הכונה שכונה התורה בענינו.

תועלות לרלב"ג:

(חקירה ותשע תועלות לפרשת 'אחרי מות': וי' טז , א - יח , ל) (חקירה בענין סדר המצוות בפרשת 'אחרי מות':) והנה זכר בתחלה סדר עבודת יום הכיפורים , שהוא הולך במדרגת ההשלמה לענייני הקרבנות והטהרות , כמו שהתבאר מדברינו. וכבר התבאר מעניין העבודה ההיא , שהיא היתה במקום מיוחד ועל יד איש מיוחד , ולא היתה כי אם פעם אחת בשנה; וכי זה כלו ממה שיישיר אל שאין בכאן כי אם אלוה אחד , ולו לבדו תהיה העבודה. ולזה סמך לזה האזהרה מעשיית הקרבנות בזולת המקום המיוחד , אע"פ שיעשהו ליי'; כי זה אולי יביא להאמין רבוי באלהות. ולזה תמצא בישראל , כשהיו עובדים עבודה זרה , שכבר היתה עבודתה נעשית בכל אחד ממקומותיהם: "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה" (יר' ב , כח). ולפי שהזביחה שהיתה נהוגה בזמנים ההם לשדים , לא היה בעניינה עבודה אחרת זולת השחיטה , שהיתה נעשית לכוונה שיתחברו עם השדים ויודיעום העתידות , כמו שזכרנו , הנה זכר זאת האזהרה אחר אזהרת שחיטת הקדשים בחוץ. ואחר הזהיר מהעלאת הקרבנות חוץ לעזרה אע"פ שיקריבום לשם יתעלה לסבה שזכרנו , והוא , ליישב יותר בלבנו אמונת הייחוד. ואחר כן הזהיר האזהרה מאכילת הדם , כי בזה תשלם יותר הכונה אשר בעניין הקרבנות , כמו שזכרנו (וי' יז , יד) , כי בזה יגדל עניינו בעיני האנשים. ולזאת הסבה צוה לכסות דם חיה ועוף , עם שבו תועלת להרחיק שלא יזבחו השעירים , כמו שביארנו. ואחר שנשלם לו זה , בא להשלים דין טומאה אחת , לא זכרה עם שאר הטמאות , והוא טומאת נבלת עוף טהור , לפי שעניינה נבדל משאר הטמאות; וזה , שהיא לא תטמא מצד שנעדרה מפני צורתה , כי צורתה רחוקה מאד מצורת האדם; ולזה לא ינהג בעוף טומאה כמו שינהג בחי ההולך. ואמנם תטמא מצד שנעדר ממנה תועלת ההזון לבעלי התורה; ולזה לא תטמא אלא בהיותה בבית הבליעה. וידמה , כי נסמך עניינה לעניין הדם , כי הדם אינו בעצמותו בלתי נאות למזון , אבל הוא היותר אמתי במזון כשהיה חלק מהבעל חיים. ואמנם יקרה לו שיהיה בלתי נאות למזון מפני קלות הפָּרד ממנו החלק האוירי והאישי; ולזה יהיה ארציי בעת שיזון האדם ממנו ובלתי נאות להזון ממנו , כמו שהתבאר בספר 'בעלי חיים'. הנה אם כן רוע ענין הדם הוא מפני טבעו בעת התאכלו , לא מפני טבעו בעצמותו. וסמך ענין העריות לעניין הטמאות , כי הם גם כן להרחקה מן הנטיה אל חסרונות החומר , שהוא סבת הטומאה. עם שכבר יקרה בהרבה מהם שיעדר מהמשגל ההוא התועלת אשר בעבורו הוכן זה הכח לאדם , והוא מבואר במשכב זכור ובמשכב הבהמה. וזה יקרה גם כן הרבה משאר העריות , כי אשר ישכב עם שאר בשר ישתדל לכסות קלונם , שלא יהיה מהמשכב ההוא פרי; עם שיקרה מזה שאר הפסדים שזכרנו. והנה זכר ענין העריות בהדרגה. וזה , שהוא הקדים ערות אב לערות אם , כי יחס הולד לאב יותר חזק מיחסו לאם; כי האב נותן מה שהוא במדרגת הפועל להולדה , והאם נותנת מה שהוא במדרגת המתפעל בהולדה , כמו שהתבאר ב'טבעיות'. ולא אמר: אביך הוא לא תגלה ערותו , כמו שאמר: "אמך היא לא תגלה ערותה" (לעיל , ז) , לפי שאע"פ שלא יהיה אביו , היה גלוי ערותו מרוחק ממנו , מה שאין כן באמו. ואחר כן זכר ערות אשת אביו אע"פ שאינה אמו , כי היא ערות אביו , אלא שהיה בזה העניין למטה מערות אמו ומערות אביו; וזה מבואר בנפשו , כי אין אשת הקרוב קרובה כקרובתו. ואחר שזכר מה שיתרחק ממנו מההורים , זכר ערות האחות , איך שתהיה אחותו , כי היא שאר בשרו. והמשיך לזה הרחקת הבעילה לנולדים ממנו שהם בשר מבשרו , כמו בת בנו ובת בתו , כי הם מאוחרים בזמן; ולזה זכרם בסוף. ושתקה התורה מבתו , כאלו תאמר , כי לגודל הגנות בזה אצל כל האנשים לא תצטרך התורה להזכיר זה. ואחר זכר ערות האחות מצד מה שהיא בת אשת אב , עם היותה אחות; כי מצד היותה אחות כבר קדמה האזהרה בה , ואולם עתה יסף להזהיר בה כשקרה עם זה שתהיה בת אשת האב , ומזה הצד שהיא למטה מאד מכל מה שקדם באלו העריות. ואחר שהשלים המאמר בערות האחות שהיא שארו , זכר הערוה שתהיה בשאר האב והאם , כי שארו יותר קרוב לו משאר ההורים. וזכר תחלה שאר האב לסבה בעינה שזכר תחלה ערות האב. וראוי לעיין , למה מנעה ערות אב ואחי האב ולא מנעה שאר הזכרים שהם שאר בשר , בזולת הצווי הכולל במשכב זכור. ואחר כן זכר ערות אחי האב , כי הוא כמו בשר אחד עם ערות האב; ואִחֵר להזכיר עניינו , להיות המשגל ההוא זר מאד; רוצה לומר: משכב זכור. ולפי שזכר עניינו , השלים המאמר בערות אשתו שהוא למטה ממנו בקורבה , ולמטה מאחות אב ואחות אם. ואחר שזכר ערות מה שימשך מההורים משאר בשר ומצד האישות אשר לשאר הבשר , בא להשלים מה שימשך מצד האישות לשאר הקרובים. והוא ראוי שיקדים אשת אחיו לאשת בנו , לפי הסדור הקודם; ואמנם זכר תחלה אשת בנו , לפי שאשת אחיו תהיה בקצת העתים מותרת , והוא כשמת בלא ולד , כמו שיתבאר בפרשת יבמה (דב' כה , ה). ולזה הקדימה התורה ערות אשת הבן לערות אשת האח. ואחר שזכרה העריות הנאסרות לו מצדו , זכר העריות הנאסרות לו מפני היותם שאר אשתו , כי הם בזה העניין למטה מהעריות שהם שארו ושאר הוריו. והקדים לזכור מה שהיה משאר אשתו שאין בו היתר לעולם , ואחר זכר ערות אחות אשתו , כי היא תהיה מותרת לו לאחר מיתתה. ואחר כן זכר ערות הנדה וערות אשת איש , כי הם דומות בזה העניין לערות אחות אשה; וזה , שכמו שערות אחות אשה אינה אסורה אלא בעת היותה אחות האשה , וזה יהיה בחיי אשתו , כי אחר מיתתו אינה אחות אשתו - כן ערות הנדה לא תהיה אסורה אלא בעת היות טומאתה בה , וערות אשת איש לא תהיה אסורה אלא בעת היותה אשת איש. והנה זכרה התורה ערות אשת איש בסוף אלו העריות , לפי שכבר היה מפורסם גם בזמנים ההם גנות הבא על אשת איש. ולזה אמר אברהם על אשתו שהיא אחותו (ראה בר' יב) , כדי שלא ימיתוהו למען ישכבו אחר זה עם אשתו. וכאלו בארה התורה בזה , שאלו העריות הם יותר מגונות מערות אשת איש , עם היותה בתכלית הגנות למה שיגיע ממנה מן ההפסד הנפלא בעניינים האנושיים ובעניינים המדיניים; וזה ממה שיוסיף ההרחקה באלו העריות. ואולם ההפסד שיגיע מזה בעניינים האנושיים - כי האדם , כשלא ידע שאשר תלד אשתו הוא בנו , לא ישתדל במוּסָרו ובתקון הנהגתו , ויהיה זה סבה להִבָּצר השלמות מהנולדים , כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואולם בעניינים המדיניים הוא מבואר , כי זה יהיה סבה להריגת האנשים קצתם קצת , ברצות האחד לקחת אשת חבירו בחזקה. עם שזה יהיה סבה שלא תהיה בכאן משפחה , כי לא ידע האדם איזהו אביו ואיזהו בנו ואיזהו אחיו. והנה התועלת בענין המשפחה בדברים המדינים הוא מבואר. והנה זכר אחר זה ענין המולך וערות הזכר וערות הבהמה , לסבה שזכרנו בביאורנו בזה במקום. ואחר שנשלם לנו הסדור בזה העניין , ראוי שנעיין בהיתר ספק אחד יסופק במה שנזכר מהעריות בזה , והוא שכבר זכרה התורה בערות הזכור - ערות אב ואחי האם , לא זולתם מהזכרים שהם שאר בשר , כמו האח והבן. והנה לא זכרה התורה גם כן ערות אחי אם ואשת אחי אם כמו שזכרה ערות אחי האב ואשת אחי האב; והנה יֵרָאה , שכבר היה ראוי שיהיה היחס בזה אחד , כי הוא שאר האם. ונאמר , כי העזות יותר נפלא כשיבעל הענף - השרש , ממה שהוא כשיבעל הענף - הענף , או כשיבעל השרש - הענף; והוא מבואר בנפשו. וכל שכן כשהיה השרש מי שהוא השרש האמתי בהולדה , והוא האב , שהוא פועל בהולדה. ולזה היה יותר חזק הגנות כשיבעלהו הבן מגנות בעילת האח והבן; וזה , שהבעילה יש בה שררה מה לבועל על הנבעל , ומי שישתרר על אדניו הוא יותר חֲזַק - הגנות מהשתרר על בני גילו או על משרתו. ועוד , שהוא ישים בזה הפועל - אותו מתפעל ממנו , וזה בתכלית הגנות. ולהעיר שיחס הבן לאב יותר חזק מיחסו לאם , כמו שיתבאר ב'טבעיות' , היתה ערות אשת האב אסורה מצד מה שהיא אשת אב; ולזה לא היתה ערות בעל אמו אסורה מצד מה שהוא בעל אמו , אבל תאסר עליו לבד מצד היותו זכר. ולזאת הסבה גם כן נאסרה ערות אחי האב , כי הוא כמו בשר אחד עם האב , ולא נאסרה ערות אחי האם , כדי שנתעורר מפני זה אל שהמבוא אשר בהולדה לאב ולאם הוא יותר אמתי לאב ממה שהוא לאם. ומזה המקום יתבאר , שלא נאסר מהזכרים מפני 'שאר בשר' כי אם האב ואחי האב. שאם היתה כונת התורה שינהג זה האיסור בכל הזכרים שהם שאר בשר , היה ראוי שתזכור זה בזכרים , אשר זה הדין ראוי שיהיה בהם יותר חלוש , לא הזכרים שזה הדין ראוי שיהיה בהן יותר חזק. וכבר נשלמה הסבה בסדור מה שנזכר בזאת הפרשה. וראוי שתדע , שענייני זאת הפרשה כלם השתתפו בשיש בהם חיוב כרת או יתלה בהם מה שיתחייבו בו כרת; וזה , שענוי יום הכיפורים והשביתה בו ממלאכה ושחיטת קדשים בחוץ והעלאתם בחוץ ואכילת הדם - יתחייבו בהם כרת. וכסוי הדם בחיה ובעוף הוא לשמירה שלא יֵאָכל הדם שיש בו חיוב כרת כמו שנזכר שם , וטומאת נבלת עוף טהור - יתָלה בה מי שיתחיבו בו כרת , אם לא יטהר ממנה , כמו שאמר: "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (וי' יז , טז). וכן הקריבה אל העריות לגלות ערוה - נתלה בו מה שיתחייבו בו כרת , והוא גלוי ערוה. וכן גלוי העריות וההעברה למולך יש בהם חיוב כרת , כמו שנזכר בזאת הפרשה. ואולם התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם תשעה. הנה התועלת הראשון הוא במצות , והוא האזהרה מלבוא לפני לפנים שלא לצורך עבודה. ותועלת זאת האזהרה מבואר , כי מה שיורגל האדם בראייתו , לא יפליג לחקור על עניינו ולתת ללבו למה היה זה כן בזה האופן , לחשבו שכבר אפשר לו לראותו תמיד , כמו שיפליג במה שלא יראה אותו כי אם לעתים רחוקים. ולזה יהיה זה סבה לעמוד על סוד העניין ההוא אשר כונה בו התורה , על מה שלא יוּתַר לו לאדם לראותו בכל עת שירצה כי אם פעם אחת בשנה; ועם כמו זאת העבודה הנפלאה תגדל מעלתו מאד בנפש , ויהיה זה סבה שיתבונן בעניינו ויחקור על סודו , ובזה יגיע התועלת אשר כוונה התורה בו. וכבר יתבאר לך מיעוט הכנת האדם בדבר המורגל , שאתה תראה באלו התפִלות הנפלאות אשר סדרו לנו אנשי כנסת הגדולה , שלרוב הרגלנו בהם נדבר בהם תמיד ולא נשתדל לעמוד על סודם , שיהיה זה סבה לרבים מחכמינו שיטעו בהם הרבה בדברם בהם , למיעוט עמידתם על המכוון בהם. וכן תמצא מתורתנו השלמה , שלרוב הרגילנו בזה הסתפקנו בקריאתה לבד , ולא נעמיק לעמוד על כוונתה , עד שאין לרבים מבקיאי חכמינו שום ציור מהרבה מענייניה , כמו מלאכת המשכן וכליו ועניין הקרבנות והטומאות והטהרות ומה שידמה להם. ומכלל זאת האזהרה גם כן , שלא יכנס אדם לאהל מועד שלא לצורך עבודה לזאת הסבה בעינה , אלא שיתחייבו על זה מיתה , כמו העניין במי שנכנס לפני לפנים שלא לצורך עבודה , כמו שבארנו בבאורנו לזאת האזהרה מהמקומות הכוללים. התועלת השני הוא במצוות גם כן , והוא הצווי בעבודת יום הכיפורים. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת המצוה. התועלת השלישי הוא במצות , והוא הצווי להתענות ביום הכיפורים ולשבות בו מכל מלאכה. וכבר נתבאר התועלת המגיע מאלו המצות. התועלת הרביעי הוא במצות , והוא שהוזהרנו מלשחוט הקרבנות חוץ לעזרה ולהקריב חוץ לעזרה. וכבר בארנו במה שקדם התועלת המגיע מאלו האזהרות. התועלת החמישי הוא במצות , והוא מה שצונו לכסות דם חיה ועוף הראויים לאכילה. כבר בארנו התועלת המגיע מזאת המצוה. התועלת הששי הוא במצות , והוא לדין בנבלת עוף טהור בטומאתה באופן שצותה התורה. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת המצוה בסוף פרשת 'ויהי ביום השמיני' ובביאורנו לזאת הפרשה. התועלת השביעי הוא במצות , והוא האזהרה שלא נקרב לשאר בשר ושלא נגלה ערוה מאלו העריות שזכרה התורה , או שהם בכח הבריה. וכבר נתבאר התועלת המגיע מאלו האזהרות בביאורנו לזאת הפרשה ולפרשת 'אשה כי תזריע'. התועלת השמיני הוא במצות , והוא האזהרה שהוזהרנו מלהעביר מזרענו למולך. והתועלת בזאת האזהרה הוא נפלא מאד , כי הטעות בהתחלה הראשונה , הוא השם יתעלה , מונע כל שלמות האנושי; וכל שכן כשיהיה הטעות בו בזה האופן אשר לא תתכן עמו שום חכמה ושום ידיעה. וזה , כי כשלא נודה שתהיה בכאן סבה פועלת , היא שכל , תסור מהדברים הסבה התכליתית והצוריית שהם הנכבדות שבסבות. וזה מבואר מאד. התועלת התשיעי הוא בדיעות , והוא שכאשר יביא ההכרח להביא הרע על קצת האנשים להשגחה על הטובים , הנה לא יסכים השם להביא הרע על האנשים ההם אם לא היו ראויים לו. וזה ראוי בחק היושר האלהי וחוזק חנינתו לנמצאות , עד שלא יבוא רע ממנו כי אם מצד מה שהוא טוב. ולזה באר , כי הורשת השם יתעלה הגוים ההם מפני ישראל היתה מצד הפלגת רוע מעשיהם , ובזאת הסבה הקיאה הארץ אותם. ובזה המאמר עם זה הערה לחוזק הכנת הארץ ההיא אל שישפע בה השפע האלהי , עד שלמעלתה לא תוכל להכיל כמו אלו הפעולות המגונות. וזה שהוא מבואר , כי המקומות היותר נכבדים - ראוי שיתנהגו בהם בקדושה נוספת.