תנ"ך - ואל־אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ: (ויקרא פרק יח פסוק יט)

טקסט וניקוד:

וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: (ויקרא פרק יח פסוק יט)

טקסט בלבד:

ואל־אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה: (ויקרא פרק יח פסוק יט)

תיקון קוראים:

ואל־אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה: (ויקרא פרק יח פסוק יט)

תרגום אונקלוס:
וּלאִתְּתָא בְּרִיחוּק סְאוֹבְתַהּ לָא תִקרַב לְגַלָאָה עֶריְתַהּ :

עין המסורה:
ואל - אשה - ב': וי' יח , יט; יח' יח , ו. בנדת - ב': וי' יח , יט; *עז' ט , יא.

מסורה קטנה:
בנדת - ב' עמי הארצות.

ראב"ע:
והשוכב עם הנדה חשוב מהעריות.

ר' יוסף בכור שור:
לא תקרב לגלות - לפי שמצוי אצלה בשעת שאינה נידה , שייך לומר: לא תקרב ביאתך בעת נידתה , אלא המתן עד שתטהר. ומיהו מותרת ליחד עמה , שהתורה העידה עליה: "סוגה בשושנים" (שה"ש ז , ג) - שאם אין ביניהם אלא סייג של שושנים , לא יפרצו פרצות (ראה סנה' לז , א). וטעמא: כיון שהוא יודע שתהא מותרת לו לבסוף , אין יצרו מתבער עליו כמו בשאר עריות.

רמב"ן:
ואל אשה בנדת טומאתה - אסר הכתוב הנדה מפני הטעם שהזכרתי (לעיל , ו) , כי לא תתיר המשכב , רק לקיום הזרע , והנה הוָלד נוצר מדם האשה או כלו או רובו , כאשר הזכרתי כבר (וי' יב , ב) , ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל; ואיך יעשה ממנו ולד , והוא סם המות , ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו?! והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר , כי ממנו לא יוָצר כלל; ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה - הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד , שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב , אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות , יחמיץ אותו ויוליד בוָלד השחין והאבעבועות למיניהן. ועל דעת רבותינו (ראה תנח' מצורע א): אם ישאר ממנו בגופו קצת , יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים האלה ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה. ועוד הגידו בו נסיון אמתי , והוא ממפלאות תמים דעים (ע"פ איוב לז , טז) בתולדת , כי הנדה בתחלת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה , יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם; כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע באויר , ידבק במראה , והרי היא כאפעה הממית בהבטתו. וכל שכן שתזיק לשוכב עמה , אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ומחשבתו , ולכך גזר עליו הכתוב "ותהי נדתה עליו" (וי' טו , כד) , כי רעתה רוע מִדַּבֵּק; והוא שאמר: בנדת טומאתה , ויאמר "טמאת הנדה" (יח' לו , יז) - יזכיר בה לעולם 'טומאה' , כי היא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. ויתכן שזהו טעם "את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה" (וי' כ , יח) - כי המקור המשחת ההוא ראוי שיסתם , לא שיִגָלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר לזרע הקדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים , כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקייה לגמרי.

רלב"ג:
ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה - הנה זה כולל טומאת היולדת , שהרי נאמר בה "כימי נדת דותה תטמא" (וי' יב , ב) "וטמאה שבועים כנדתה" (שם , ה) , וטומאת זבה קטנה וזבה גדולה , שהרי נאמר: "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה" (וי' טו , כה). ויתבאר , שכל זמן שלא טבלה ינהג זה האיסור , לפי שטהרתה תלויה בטבילה , לא בימים. וזה , עם שהוא מבואר בנפשו , יתבאר מטומאת נבלת עוף טהור , שהיא טומאת ערב , ועם זה אמרה התורה בפרשה הקודמת: "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (וי' יז , טז) - אע"פ שארך הזמן אחר זה; כיון שלא טבל עדיין , הוא בטומאתו. ומזה המקום יתבאר , שהבא על אשתו והרגישה שכבר ראתה דם , אסור לו להכניס האבר או להוציא , כי ההכנסה וההוצאה הם גלויי ערוה , והם מעניין הביאה. ולזה ראוי שיתעכב וישיא לבו לדבר אחר , עד שיסור קושי האבר , ואז יוציאהו; כי זה אינו נכנס בגדר גלוי הערוה.
ריכוז קישורים