תנ"ך - ואל־אשת עמיתך לא־תתן שכבתך לזרע לטמאה־בה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: (ויקרא פרק יח פסוק כ)

טקסט וניקוד:

וְאֶל־אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא־תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה־בָהּ: (ויקרא פרק יח פסוק כ)

טקסט בלבד:

ואל־אשת עמיתך לא־תתן שכבתך לזרע לטמאה־בה: (ויקרא פרק יח פסוק כ)

תיקון קוראים:

ואל־אשת עמיתך לא־תתן שכבתך לזרע לטמאה־בה: (ויקרא פרק יח פסוק כ)

תרגום אונקלוס:
וּבאִתַּת חַברָך לָא תִתֵּן שְׁכֻבתָּך לְזַרְעָא לְאִסתַּאָבָא בַהּ :

ראב"ע:
ואל אשת עמיתך - להוציא השבויה; ויש אומרים כי כבר היתה אסורה. ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע. וידענו , כי המשגל נחלק לשלושה חלקים: האחד לפריה ורביה בלא תאוה , והשני להקל מִלֵחת הגוף , והשלישי לתאוה , הנמשלת לתאות הבהמה. ואחר שאמר הכתוב לזרע , שטעמו: אפילו לזרע , הנה היא אסורה איסור חמור; ו"מזרעך לא תתן" הבא אחריו (להלן , כא) לעֵד. והוסיף לטמאה בה - כי לא יִנָקה כל הנוגע בה , והוא טמא לעולם. ובפסוק זה אסר הנכרית כלל. ואין טענה מהשבויה , כי היא מתיהדת.

ר' יוסף בכור שור:
לזרע - ואעפ"י שאפילו בלא העראה חייב מיתה באשת איש , כדנפקא לן מנידה ומאשת אח , אפילו שלא כדרכה (ראה יבמות נה , ב) , כדנפקא לן מ"משכבי אשה" (להלן , כב) - לפי הפשט נראה , שאסרה תורה כל אילו בחיוב מיתה משום שלא יבא להזריע בה; כי דבר קשה , שהֶעָני בן אדם יגדל ממזר אחד , ויהיה סבור שהוא בנו , וימסור נפשו עליו , ובמותו ינחילו כל יגיעו - אין לך עבירה קשה מזו! הילכך לזרע - נתינת טעם הוא. ודע , שהקדוש ברוך הוא מקפיד מאד בדבר , שהרי אמרו רבותינו (ראה יבמות עח , ב): גמירי: מַמְזירא לא חיי אלא אם כן ידוע. והוא הלכה למשה מסיני , שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיירש אותו עני. ורבותינו דרשו ב'הבא על יבימתו' ביבמות (נה , ב): לזרע - פרט למשמש באברו מת; ולמאן דמחייב משמש מת - פרט למשמש לאשה מתה.

רמב"ן:
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע - אמר רבי אברהם , כי המשגל נחלק לשלשה חלקים: האחד לפריה ורביה , והשני להקל מִלֵחֹת הגוף , והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות. ואמר הכתוב לזרע - להזכיר טעם באיסור , וטעמו: אפילו לזרע; והנה היא אסורה לגמרי. ואיפשר שאמר לזרע - כי לא יוָדע הזרע למי הוא , ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם; ולא הזכיר זה בענש (ראה וי' כ , יח) , כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב; ולכך אמר בסוטה "ושכב איש אותה שכבת זרע" (במ' ה , יג) , כי בעבור הזרע תהיה קנאתו; וכן בשפחה חרופה הזכיר "שכבת הזרע" (וי' יט , כ) , כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה. והנכון בעיני , כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי , "לא ינקה כל הנוגע בה" (מש' ו , כט) , הוצרך לומר לזרע , שאם אמר 'לא תתן שכבתך' בלבד , היה נראה שיזהיר אפילו בשוכב עמה לחבק ולנשק - וכאן בחייבי הכריתות יזהיר , על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע , לפרש כי במשגל יזהיר. [והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש; וכן יאמר באשת איש "אשר ינאף את אשת רעהו" (וי' כ , י) ולא יאמר 'ישכב' , כי לא בשכיבה בלבד יזהיר.] ולא אמר בכאן 'לגלות ערותה' - כי לא יזכיר כן , רק בשאֵר הבשר ובנדה , שהאיסור בהן בעבור הגלוי , כמו שאמר "את שארו הערה" (שם , יט). ורבותינו דרשו באשת איש: למעט משמש מת; ואמרו בשפחה , שאינו חייב אלא בגומר ביאתו , כמו שמפורש ביבמות (נה , ב).

רלב"ג:
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה - ראוי שתדע , שאמרוֹ לזרע - איננו תנאי , עד שאם לא יוציא זרע לא יתחייב. אבל כיון שנתן בה שכבתו - אע"פ שלא הוציא זרע , שכבר נאמר בפרשת כי 'תצא': "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם" (דב' כב , כב). ואמנם אמר לזרע - להורות שהשכיבה שאין מדרכה שתהיה לזרע , לא יתחייב עליה; כאלו תאמר: אם הכניס האבר מת , והוא באופן שלא יתכן בו הקושי.
ריכוז קישורים