רמב"ן:
מלאכת
עבודה
-
אפילו
מלאכות
החשובות
לכם
עבודה
וצרך
,
שיש
חסרון
כיס
בבטלה
שלהם
,
כגון
דבר
האבד;
כך
הבנתי
מ'תורת
כהנים'
(אמור
פרשתא
יב
,
ו
,
ח)
,
דקתני:
יכול
אף
חולו
של
מועד
יהא
אסור
במלאכת
עבודה?
וכו';
לשון
רבנו
שלמה.
ואיננו
נכון
כלל
,
כי
מה
טעם
שיאמר
הכתוב
'לא
תעשה
כל
מלאכת
דבר
האבד'
,
ויבאו
שאר
מלאכות
מקל
וחומר?
ואם
כן
,
ראוי
שיאמר
אף
בשבת
כן!
ועוד
,
שאם
כן
הרי
חולו
של
מועד
רמוז
בתורה
שמותר
בדבר
האבד
,
והם
אמרו
(ראה
חגיגה
יח
,
א):
לא
מסרך
הכתוב
אלא
לחכמים
,
שאין
בתורה
רמז
אי
זו
מלאכה
אסורה
ואי
זו
מלאכה
מותרת.
ולשון
'עבודה'
כולל
הוא
כל
המלאכות
והשמושין:
"עובד
אדמתו
ישבע
לחם"
(מש'
יב
,
יא);
"עבדך
שש
שנים"
(דב'
טו
,
יח);
"ועבדת
את
אויביך"
(דב'
כח
,
מח);
ואיננו
משמש
בשום
מקום
בדבר
האבד
בלבד
,
שאם
לא
תעשה
היום
לא
תעשה
למחר.
אבל
פירוש
מלאכת
עבודה
-
כל
מלאכה
שאיננה
לאוכל
נפש;
כענין
שנאמר
"ששת
ימים
תעבד
ועשית
כל
מלאכתך"
(שמ'
כ
,
ט);
"ובכל
עבודה
בשדה"
(שמ'
א
,
יד);
"ונעבדתם
ונזרעתם"
(יח'
לו
,
ט);
"וקין
היה
עובד
אדמה"
(בר'
ד
,
ב);
והמלאכה
שהיא
באוכל
נפש
היא
מלאכת
הנאה
,
לא
מלאכת
עבודה.
וזה
מתבאר
בתורה
,
כי
בחג
המצות
,
שאמר
תחלה
"כל
מלאכה
לא
יעשה
בהם"
(שמ'
יב
,
טז)
,
הוצרך
לפרש
"אך
אשר
יאכל
לכל
נפש
הוא
לבדו
יעשה
לכם"
(שם);
ובשאר
כל
ימים
טובים
יְקַצֵר
ויאמר
"כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו"
(להלן
,
ח
,
כא
,
כה
,
לו)
-
לאסור
כל
מלאכה
שאיננה
אוכל
נפש
,
ולהודיע
שאוכל
נפש
מותר
בהן.
ולא
יאמר
הכתוב
לעולם
באחד
מכל
שאר
ימים
טובים
'כל
מלאכה'
,
ולא
יפרש
בהם
היתר
אוכל
נפש
-
כי
מלאכת
עבודה
ילמד
על
זה.
אבל
בפרשת
'כל
הבכור'
בחג
המצות
אמר
"וביום
השביעי
עצרת
ליי'
אלהיך
לא
תעשה
מלאכה"
(דב'
טז
,
ח)
,
והטעם:
מפני
שכבר
התיר
בו
בפירוש
אוכל
נפש
ולא
הוצרך
לומר
בו
'כל
מלאכת
עבודה';
והזכיר
"מלאכה"
סתם
,
ולא
אמר
"כל
מלאכה"
כמו
שנאמר
בשבת
(לעיל
,
ג)
וביום
הכפורים
(להלן
,
כח)
,
כי
הכונה:
"לא
תעשה
מלאכה"
אשר
הזהרתיך
עליה.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
וכתב
רבנו
חננאל:
כל
מלאכת
עבודה
-
מגיד
שאינו
מותר
אלא
במלאכת
אוכל
נפש
,
כדכתיב
בענין
הזה
במקום
אחר
"וביום
הראשון...
מקרא
קדש
יהיה
לכם
כל
מלאכה
לא
יעשה
בהם"
(שמ'
יב
,
טז)
,
ומפני
שמזכיר
שם
"כל
מלאכה"
הוצרך
לפרש:
"אך
אשר
יאכל
לכל
נפש
הוא
לבדו
יעשה
לכם"
(שם).
פירוש
מלאכת
עבודה
-
מלאכה
המשתמרת
לעבודת
קנין
,
כגון
זריעה
וקצירה
וחפירה
וכיוצא
בהן;
אבל
אוכל
נפש
אינה
מלאכת
עבודה.
וזה
לשונו.]
והבריתא
שב'תורת
כהנים'
(אמור
פרשתא
יב
,
ה
-
ח)
כך
היא
שנויה
בנסחאות
המדוקדקות:
"כל
מלאכה
לא
תעשו"
(להלן
,
כח)
-
הרי
זה
בא
ללמד
על
ימי
מועד
שהן
אסורין
במלאכה;
יכול
יהו
אסורין
בכל
מלאכת
עבודה?
תלמוד
לומר:
"הוא"
(שם)
-
הוא
אסור
בכל
מלאכת
עבודה;
אין
ימי
מועד
אסורין
בכל
מלאכת
עבודה;
דברי
רבי
יוסי
הגלילי.
רבי
עקיבא
אומר:
מה
תלמוד
לומר
"אלה
מועדי
יי'
אשר
תקראו
אותם
מקראי
קדש"
(להלן
,
לז)?
אם
לענין
ימים
טובים
,
הרי
כבר
ימים
טובים
אמורין!
אם
כן
למה
נאמר
"אלה
מועדי
יי'
אשר
תקראו
אותם
מקראי
קדש"?
-
אלו
ימי
מועד
שהן
אסורין
בעשיית
מלאכה.
יכול
יהו
אסורין
בכל
מלאכת
עבודה?
תלמוד
לומר:
"הוא"
וכו'.
ופירושה
,
שרבי
יוסי
הגלילי
דורש
"...
לא
תעשו.
אלה
מועדי
יי'"
וגו'
(להלן
,
לו
-
לז)
-
לומר
,
שהכתוב
אוסר
עשיה
במועדי
יי'
כולם;
יכול
שיהו
כולן
שוין
באיסור
ויֵאסרו
בכל
מלאכת
עבודה
כראשון
ושמיני
,
ונדרוש
"כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו
אלה
מועדי
יי'"
(שם)
-
שהמקרא
נדרש
לפניו
ולפני
פניו
(ראה
שבת
לב
,
ב)?
מיעט
הכתוב:
"עצרת
היא
כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו"
(להלן
,
לו)
-
שמיני
עָצור
ב"כל
מלאכת
עבודה"
,
ואין
חולו
של
מועד
אסור
כמותו
ב"כל
מלאכת
עבודה"
אלא
במלאכה
בלבד
,
שאמר
"לא
תעשו"
,
ולא
הזכירהּ
הכתוב
ולא
רמז
לה
כלל
ומסרה
לחכמים.
ולפי
גירסת
רבנו
שלמה
גם
כן
כך
היא
מתפרשת.
והבריתא
הזו
היא
השנויה
בגמרא
במסכת
חגיגה
(יח
,
א)
,
דקתני:
"כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו"
(להלן
,
ח
,
לו)
-
לימד
על
חולו
של
מועד
שאסור
בעשיית
מלאכה;
דברי
רבי
יוסי
הגלילי;
רבי
עקיבא
אומר
וכו'.
ושם
שנו
עוד:
מה
שביעי
עצור
,
אף
ששי
עצור;
אי
מה
שביעי
עצור
בכל
מלאכה
,
אף
ששי
עצור
בכל
מלאכה?
תלמוד
לומר:
"השביעי"
(להלן
,
ח)
-
עצור
,
ואין
הששי
עצור
בכל
מלאכה;
שלא
מסרך
הכתוב
אלא
לחכמים
וכו'.
שנו
בגמרא
'בכל
מלאכה'
,
ושנו
ב'תורת
כהנים'
(אמור
פרשתא
יב
,
ו)
'בכל
מלאכת
עבודה'
-
שתפסו
להם
במדרש
לשון
הכתוב
,
שאין
לומר
ביום
טוב
'בכל
מלאכה'
אלא
'בכל
מלאכת
עבודה'
,
ושניהם
לדבר
אחד
נתכוונו
,
שיום
טוב
אסור
בכל
מלאכת
עבודה
,
וחולו
של
מועד
אינו
אסור
בכל
מלאכת
עבודה
,
אבל
אסור
הוא
בשום
מלאכה
שלא
נתפרשה
בתורה
,
ומסרה
הכתוב
לחכמים.
ובסיפרי
(ספ"ד
קלה):
רבי
ישמעאל
אומר:
לפי
שלא
למדנו
שימי
מועד
אסורין
במלאכה
,
תלמוד
לומר:
"ששת
ימים
תאכל
מצות
וביום
השביעי
עצרת"
(דב'
טז
,
ח)
-
מה
שביעי
עצור
,
אף
ששי
עצור;
אי
מה
שביעי
עצור
בכל
מלאכה
,
אף
ששי
עצור
בכל
מלאכה?
תלמוד
לומר:
"השביעי"
-
שביעי
עצור
בכל
מלאכה
ואין
הששי
עצור
בכל
מלאכה
וכו'.
וגם
זו
כפי
השיטה
שאמרנו.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
הרי
הארכנו
בעניני
הבריתות
השנויות
בענין
הזה
,
כדי
להעלות
דברי
רבותינו
עם
הפירוש
הברור
והנכון
שאמרנוהו
בכתובים
האלה.
ועם
כל
זה
מצאתי
קושיא
על
דברינו
מבריתא
ששנויה
שם
בספרי
(ספ"ב
קמז):
"כל
מלאכת
עבודה
לא
תעשו"
(במ'
כח
,
יח)
-
מגיד
שאסור
בעשיית
מלאכה;
ומנין
להתיר
בו
אוכל
נפש?
-
נאמר
כאן
"מקרא
קדש"
(שם)
ונאמר
להלן
"מקרא
קדש"
(שמ'
יב
,
טז)
,
מה
להלן
להתיר
בו
אוכל
נפש
אף
כאן
להתיר
בו
אוכל
נפש.
ונראה
כי
'עבודה'
אצל
רבותינו
-
טרח
ועמל
שאדם
עובד
בו
לאחר
,
מלשון
'עבדוּת':
"עבד
עבדים
יהיה
לאחיו"
(בר'
ט
,
כה);
"עבדו
את
כדר
לעומר"
(בנוסחנו:
כדרלעמר;
בר'
יד
,
ד);
וכן
"עבודת
עבודה
ועבודת
משא"
(במ'
ד
,
מז)
-
עבודת
כל
טרח
שבאהל
ועבודת
משא
בכתף.
ואם
כן
,
היה
באפשר
שיהיו
מלאכות
נקלות
שאדם
עושה
לצורך
עצמו
מוּתרות
,
אע"פ
שאינן
אוכל
נפש
,
ושיהיה
אוכל
נפש
מרובּה
שהשמש
עובד
בו
לרבו
-
אסור.
ועל
כן
שאל:
מנין
שההתר
הזה
הוא
באוכל
נפש
עד
שנתיר
כל
אוכל
נפש
,
אפילו
בטורח
,
ונאסור
כל
שאר
המלאכות
,
שאפילו
הקלות
שבהן
'מלאכת
עבודה'
מיקרוּ?
תלמוד
לומר
"מקרא
קדש"
לגזרה
שוה
,
ששם
באת
כל
מלאכה
לאיסור
וכל
אוכל
נפש
להתיר.
וראיתי
עוד
במכילתא
(מכיל'
בא
פסחא
ט)
דתני:
"אך
אשר
יאכל
לכל
נפש"
(שמ'
יב
,
טז)
-
כל
אוכל
נפש
דוחה
יום
טוב
ואין
כל
עבודה
דוחה
יום
טוב.
ויהא
מקצת
אוכל
נפש
דוחה
את
השבת?
והדין
נותן:
ומה
אם
במקום
שאין
כל
עבודה
דוחה
יום
טוב
כל
אוכל
נפש
דוחה
יום
טוב
,
מקום
שמקצת
עבודה
דוחה
את
השבת
אינו
דין
שיהא
מקצת
אוכל
נפש
דוחה
את
השבת?
תלמוד
לומר:
"אך
אשר
יאכל
לכל
נפש"
-
מקצת
עבודה
דוחה
את
השבת
ואין
מקצת
אוכל
נפש
דוחה
את
השבת.
עד
כאן.
ופירוש
'מקצת
עבודה'
-
כגון
חובת
היום:
תמידין
ומוספין;
ו'אין
כל
עבודה
דוחה
יום
טוב'
-
נדרים
ונדבות
,
או
עולת
נדבה.
אבל
'מקצת
אוכל
נפש'
לא
נתברר
לי
פירושו
,
אלא
שירמוז
למה
שאמרנו
,
שהבא
בטורח
גדול
בדומה
לעבודה
יהיה
בכלל
איסור
,
והבא
בנקל
כמנהגו
של
אדם
לעצמו
יהיה
המותר;
או:
מקצתו
-
כדי
חייו
,
ומקצתו
-
תבשילין
מרובין
לתענוג.
והכלל
ב'מלאכת
עבודה'
-
שהוא
להתיר
אוכל
נפש.]