תנ"ך - עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ: (קהלת פרק ג פסוק ב)

טקסט וניקוד:

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ: (קהלת פרק ג פסוק ב)

טקסט בלבד:

עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע: (קהלת פרק ג פסוק ב)

תיקון קוראים:

עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע: (קהלת פרק ג פסוק ב)

תרגום מגילות:
עִידָּן בְּחִיר לְמֵילַד בְּנִין וּבנָן וְעִידָּן בְּחִיר לְקַטָלָא בְנִין מְסָרְבִין וּמַרגְּזִין לְקַטָלוּתְהוֹן בְּאַבנִין עַל מֵימַר דַּיָנַיָיא עִידָּן בְּחִיר לְמִנצַב אִילָן וְעִידָּן בְּחִיר לְשָׁרָשָׁא אִילָן נְצִיב :

מסורה קטנה:
עת ללדת - ל'; לטעת - ל'; לעקור - ל'; נטוע - ל'.

רש"י:
עת ללדת - תשעה חדשים. ועת למות - קצב שנות כל דור ודור. עת לטעת - גוי וממלכה , [ועת לעקור] - ועִתָהּ יבֹא להעקר.

רשב"ם:
עת ללדת - פעמים זה נולד וזה מת. עת לטעת - בעת שלום. ועת לעקור נטוע - בעת מלחמה. וכן כל העתים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום , חוץ מעת ללדת וחוץ מן עת לחשות ועת לדבר , לפי פשוטו של מקרא; ועל כן נכתב בסופן , לומר: זה הכלל: עת מלחמה ועת שלום.

ר' יוסף קרא:
עת ללדת - בשעה שנולד בן לאדם , הוא שמח ומשמח את אחרים; ואילו היה משים אל לבו בשעת משתה ושמחה שבן הנולד לו סופו למיתה , לא שמח עליו , אילו זכר עליו שיבא עתו למות. עת לטעת - ומנהג בני אדם הוא לשמוח בשעת נטיעה; ואילו שם אל לבו שיבא עת לעקור נטיעה זו , לא שמח עליה; וכן כולם. 'עתים' הללו , פעמים מביא דברים שתחלתן שמחה ואחריתן תוגה , ופעמים מביא דברים שתחילתן תוגה ואחריתן שמחה. עת ללדת ועת למות - הרי דברים שתחילתן שמחה ואחריתן תוגה. עת להרוג ועת לרפוא - הרי דברים שתחלתן תוגה ואחריתן שמחה. וסוף העניין מפרש , שהעלים הקדוש ברוך הוא מבריותיו: "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (להלן , יא); שאילו ידע האדם מה שיהיה בסוף , לא היה שמח בשעת שמחה ולא היה מצטער בשעת אבלו.

ראב"ע:
עת ללדת - הזכיר ראשית האדם וסופו. גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו , כי הנה הנטיעים כן הם.

רלב"ג:
לכל הדברים השפלים זמן מוגבל ימָצאו בו , וזמן אחר ימצאו בו הפכיהם. וזה ממה שיתבאר ממנו יתרון באלו הדברים השפלים , היה שיהיו עצמים או פעֻלות בעצמים. וזה , שכבר יוגבל לחי עת יוָלד בו , ואחר לידתו ידרוך זמן מה אל הגִדוּל ושלמות הבריאה; והוגבל לו גם כן עת ימות בו , וקודם הזמן ההוא ידרֹך זמן מה אל ההִפָּסֵד והמות. וכן הענין בעינו בצמחים; רצוני , שכבר ימצא להם עת מוגבל לנטיעתם , ואחר העת ההוא ידרכו אל הגִדוּל וההוייה; וימצא להם גם כן עת מוגבל לעקירתם , והוא , כשהגיעו לגבול ההפסד אשר בתכלית. ואלו העתים כלם מוגבלים מצד הטבע ומצד הכוכבים השומרים החום הטבעי לנמצא - נמצא הזמן האפשרי לו.

ר' יוסף כספי:
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וכו' , ויסיים ויפסוק: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם" וכו' (להלן , יב - יג) , "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים" (להלן , יד) , "מה שהיה... והאלהים יבקש את נרדף" (להלן , טו). והנה אין בזאת הפעם , רק טענה אחת , והיא: לכל זמן ועת לכל חפץ. וביאור זה , כי אמר שלמה: ראֵה הבל זאת החכמה; כי מהותה וענינה היא המעשים והפעולות כמו שקדם זכרו: "בניתי לי" , "נטעתי לי" , "עשיתי לי" , "כנסתי לי" (קה' ב , ד - ח) , ובכלל כל ענינה - קניין עם הפלגת רבויו , עד שיתוסף מספרו לאין תכלית אם יוכל. ואנו רואים תמיד שבעלי זאת החכמה עושים הפכו , רצוני: ההעדר. ואם , על דרך משל , עמלו ימים רבים ונטעו כרמים עד עתה , היום או מחרתו יעקרו הנטוע וישחיתו הכרמים. וזה אנו רואים היום בגבולינו , אשר בסבת ישיבת הפיפיור בארצנו נטעו בכל הארץ כרמים לאין מספר , עד ששב היין בזול והתבואה ביוקר , ועתה הם משחיתים הכרמים ועוקרים הנטיעות וישיבום לשדות ויזרעו שם תבואות; כל שכן אם מחר ישוב לו ברומי , כי יהיו בָּתָה בגבולינו שדות וכרמים לאין מספר והיו שממה. אבל התחיל עת ללדת ועת למות - כי הוא מציאות האדם בעצמו; והכונה , כי יש עת נכון וטוב שהאדם יהיה נמצא בעולם , עד שבעל זאת החכמה ייטב אצלו מאד מציאותו בעצמו , ויעמול להשיג קניינים כמו שקדם זכרם , וזהו כל שמחתו. ואנחנו נראה פעמים רבות , שיש עת שמותו טוב לו מחייו , כמו שראינו בשאול המלך שנפל על חרבו ומת (ראה ש"א לא , ד). והנה ידוע כי האל יתברך הוא הפועל הראשון לכל , אין הבדל בין שאני מיחס שנוי העתים לו יתברך או לאדם , והכל שב לענין אחד שהוא יתברך פועל לכל. והנה אחר שאמר שנים זוגות ששׂם הקנינים ראשונים וההעדרים אחרונים , יזכור שני זוגות אחרים ששׂם העדרים ראשונים ואת הקניינים אחרונים , וזהו אומרו: עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות. וזה הפלגה , שבעל זאת החכמה יתחיל ראשונה בתחלת צמיחתו להרוג ולפרוץ , הפך "קניתי לי עבדים ושפחות גם מקנה בקר וצאן הרבה" (ראה קה' ב , ז) והפך "בניתי לי" (שם , ד); וכן אמר: עת לבכות ועת לשחוק , עת ספוד ועת רקוד , עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים - ששלשה זוגות אלו מבואר שבעל זאת החכמה כל ענינו לשחוק ורקוד וכנוס , והנה יתחיל בהפכים. ואחר יסדר שלשה זוגות שישים הדברים הנחפצים הראשונים , וזהו אמרו: עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) ועת לרחוק מחבק , עת לבקש ועת לאבד , עת לשמור ועת להשליך - כי ענין בעל זאת החכמה הוא לחבוק ולבקש ולשמור , ואם פעמים יבחר העדר זה ויהיה ההעדר טוב לו מן הקנין. ואחר יזכור שנים זוגות שההעדר ראשון , והוא אמרו: עת לקרוע ועת לתפור , עת לחשות ועת לדבר. ואחר יזכור שנים זוגות נכונים ויסיים בדברי שלום. וכל הדברים נכונים וצחים , לא שאומַר שבזה סבות הכרחיות , כמו שאין סבה הכרחית בהיותם ארבע עשרה זוגות , כי אינו נמנע שיהיה פחות או יתר; וכל זה מבואר.

ר' ישעיה מטראני:
לכל זמן - לכל חפצים ועניינים שבעולם תיקן להם הבורא עת וזמן , כלומר , שאין זמנם שוה; כמו שמפרש והולך: עת ללדת ועת למות וגו'.
ריכוז קישורים