תנ"ך - עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד: (קהלת פרק ג פסוק ד)

טקסט וניקוד:

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד: (קהלת פרק ג פסוק ד)

טקסט בלבד:

עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד: (קהלת פרק ג פסוק ד)

תיקון קוראים:

עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד: (קהלת פרק ג פסוק ד)

תרגום מגילות:
עִידָּן בְּחִיר לְמִבכֵּי עַל שְׁכִיבָא וְעִידָּן בְּחִיר לְמִחדֵּי בְחוֹכָא עִידָּן בְּחִיר לְמִספַּד עַל קְטִילָא וְעִידָּן בְּחִיר לְטַפָּזָא בְהִלוּלָא :

עין המסורה:
ספוד - ג' מלא (בלישנא): יר' טז , ה; זכ' ז , ה; קה' ג , ד.

מסורה קטנה:
ספוד - ג' מל'; רקוד - ל'.

רש"י:
עת לבכות - בתשעה באב. ועת לשחוק - [לעתיד לבא , שנאמר] "אז ימלא שחוק פינו" (תה' קכו , ב). עת ספוד - בימי אבל. ועת רקוד - בחתנים וכלות.

רשב"ם:
עת ללדת - פעמים זה נולד וזה מת. עת לטעת - בעת שלום. ועת לעקור נטוע - בעת מלחמה. וכן כל העתים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום , חוץ מעת ללדת וחוץ מן עת לחשות ועת לדבר , לפי פשוטו של מקרא; ועל כן נכתב בסופן , לומר: זה הכלל: עת מלחמה ועת שלום.

ראב"ע:
עת לבכות - עת דאגה , עד שיבכה הדואג. ועת ספוד ורקוד - עם אחרים.

רלב"ג:
וכבר ימצא זה גם כן במקרים , וזה , שכבר יוגבל עת לאדם מפאת העליונים לבכות ולספוד ממה שיקרהו מהרע , ויוגבל לו עת מקביל לו לשחוק ולרקוד בו מרוב שמחתו.

ר' יוסף כספי:
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וכו' , ויסיים ויפסוק: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם" וכו' (להלן , יב - יג) , "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים" (להלן , יד) , "מה שהיה... והאלהים יבקש את נרדף" (להלן , טו). והנה אין בזאת הפעם , רק טענה אחת , והיא: לכל זמן ועת לכל חפץ. וביאור זה , כי אמר שלמה: ראֵה הבל זאת החכמה; כי מהותה וענינה היא המעשים והפעולות כמו שקדם זכרו: "בניתי לי" , "נטעתי לי" , "עשיתי לי" , "כנסתי לי" (קה' ב , ד - ח) , ובכלל כל ענינה - קניין עם הפלגת רבויו , עד שיתוסף מספרו לאין תכלית אם יוכל. ואנו רואים תמיד שבעלי זאת החכמה עושים הפכו , רצוני: ההעדר. ואם , על דרך משל , עמלו ימים רבים ונטעו כרמים עד עתה , היום או מחרתו יעקרו הנטוע וישחיתו הכרמים. וזה אנו רואים היום בגבולינו , אשר בסבת ישיבת הפיפיור בארצנו נטעו בכל הארץ כרמים לאין מספר , עד ששב היין בזול והתבואה ביוקר , ועתה הם משחיתים הכרמים ועוקרים הנטיעות וישיבום לשדות ויזרעו שם תבואות; כל שכן אם מחר ישוב לו ברומי , כי יהיו בָּתָה בגבולינו שדות וכרמים לאין מספר והיו שממה. אבל התחיל עת ללדת ועת למות - כי הוא מציאות האדם בעצמו; והכונה , כי יש עת נכון וטוב שהאדם יהיה נמצא בעולם , עד שבעל זאת החכמה ייטב אצלו מאד מציאותו בעצמו , ויעמול להשיג קניינים כמו שקדם זכרם , וזהו כל שמחתו. ואנחנו נראה פעמים רבות , שיש עת שמותו טוב לו מחייו , כמו שראינו בשאול המלך שנפל על חרבו ומת (ראה ש"א לא , ד). והנה ידוע כי האל יתברך הוא הפועל הראשון לכל , אין הבדל בין שאני מיחס שנוי העתים לו יתברך או לאדם , והכל שב לענין אחד שהוא יתברך פועל לכל. והנה אחר שאמר שנים זוגות ששׂם הקנינים ראשונים וההעדרים אחרונים , יזכור שני זוגות אחרים ששׂם העדרים ראשונים ואת הקניינים אחרונים , וזהו אומרו: עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות. וזה הפלגה , שבעל זאת החכמה יתחיל ראשונה בתחלת צמיחתו להרוג ולפרוץ , הפך "קניתי לי עבדים ושפחות גם מקנה בקר וצאן הרבה" (ראה קה' ב , ז) והפך "בניתי לי" (שם , ד); וכן אמר: עת לבכות ועת לשחוק , עת ספוד ועת רקוד , עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים - ששלשה זוגות אלו מבואר שבעל זאת החכמה כל ענינו לשחוק ורקוד וכנוס , והנה יתחיל בהפכים. ואחר יסדר שלשה זוגות שישים הדברים הנחפצים הראשונים , וזהו אמרו: עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) ועת לרחוק מחבק , עת לבקש ועת לאבד , עת לשמור ועת להשליך - כי ענין בעל זאת החכמה הוא לחבוק ולבקש ולשמור , ואם פעמים יבחר העדר זה ויהיה ההעדר טוב לו מן הקנין. ואחר יזכור שנים זוגות שההעדר ראשון , והוא אמרו: עת לקרוע ועת לתפור , עת לחשות ועת לדבר. ואחר יזכור שנים זוגות נכונים ויסיים בדברי שלום. וכל הדברים נכונים וצחים , לא שאומַר שבזה סבות הכרחיות , כמו שאין סבה הכרחית בהיותם ארבע עשרה זוגות , כי אינו נמנע שיהיה פחות או יתר; וכל זה מבואר.
ריכוז קישורים