תנ"ך - עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק: (קהלת פרק ג פסוק ה)

טקסט וניקוד:

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: (קהלת פרק ג פסוק ה)

טקסט בלבד:

עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק: (קהלת פרק ג פסוק ה)

תיקון קוראים:

עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק: (קהלת פרק ג פסוק ה)

תרגום מגילות:
עִידָּן בְּחִיר לְפַקָחָא דְגוֹר אַבנִין וְעִידָּן בְּחִיר לְמִצבַּר אַבנִין לְבִניָנָא עִידָּן בְּחִיר לְגָפָפָא אִיתְּתָא וְעִידָּן בְּחִיר לְרַחָקָא מִגָּפָפָא בְּשִׁבעַת יוֹמֵי אֶבלָא :

עין המסורה:
כנוס - ב': קה' ג , ה; אס' ד , טז. לרחק - ד' חסר בכתיבייא (בלישנא): תה' לח , יב; קג , יב; מש' לא , י; קה' ג , ה.

מסורה קטנה:
לחבוק - ל'; לרחק - ד' חס' בכתיב'; מחבק - ל'.

רש"י:
עת להשליך אבנים - בחורי ישראל מושלכים: "תשתפכנה אבני קודש" וגו' (איכה ד , א). ועת כנוס אותן מן הגולה: "והושיעם יי' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכ' ט , טז). עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) - "כי כאשר ידבק האזור" וגו' (יר' יג , יא). ועת לרחוק מחבק - "ורחק יי' את האדם" (יש' ו , יב).

רשב"ם:
עת ללדת - פעמים זה נולד וזה מת. עת לטעת - בעת שלום. ועת לעקור נטוע - בעת מלחמה. וכן כל העתים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום , חוץ מעת ללדת וחוץ מן עת לחשות ועת לדבר , לפי פשוטו של מקרא; ועל כן נכתב בסופן , לומר: זה הכלל: עת מלחמה ועת שלום.

ראב"ע:
עת להשליך - אפילו שמקרה המקרה , יש לו עת , כמו להשליך אבנים שיציקו לו במגוריו; ועת לכנוס אותם המושלכים לצרכו. עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) - אפילו התאוה הנטועה ברוח בן אדם יש לה עת , והוא לחבק השוכבת בחיק , ולרחוק ממנה. ולחבוק - מהבניין 'הקל' , ומחבק - מן הבניין 'הכבד' , שהוא דגוש העי"ן; והעניין אחד.

רלב"ג:
ויוגבל עת להשליך אבנים אשר כנסו אותם בחומה - לשמור העיר מהצרים עליה , ועת מקביל לו יְכַנסו האבנים שם , כדי שיהיו מוכנים להם בעת הצורך. ויוגבל עת להתחבר בו האדם עם אשתו , ועת מקביל לו לרחוק מזה החבור.

ר' יוסף כספי:
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וכו' , ויסיים ויפסוק: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם" וכו' (להלן , יב - יג) , "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים" (להלן , יד) , "מה שהיה... והאלהים יבקש את נרדף" (להלן , טו). והנה אין בזאת הפעם , רק טענה אחת , והיא: לכל זמן ועת לכל חפץ. וביאור זה , כי אמר שלמה: ראֵה הבל זאת החכמה; כי מהותה וענינה היא המעשים והפעולות כמו שקדם זכרו: "בניתי לי" , "נטעתי לי" , "עשיתי לי" , "כנסתי לי" (קה' ב , ד - ח) , ובכלל כל ענינה - קניין עם הפלגת רבויו , עד שיתוסף מספרו לאין תכלית אם יוכל. ואנו רואים תמיד שבעלי זאת החכמה עושים הפכו , רצוני: ההעדר. ואם , על דרך משל , עמלו ימים רבים ונטעו כרמים עד עתה , היום או מחרתו יעקרו הנטוע וישחיתו הכרמים. וזה אנו רואים היום בגבולינו , אשר בסבת ישיבת הפיפיור בארצנו נטעו בכל הארץ כרמים לאין מספר , עד ששב היין בזול והתבואה ביוקר , ועתה הם משחיתים הכרמים ועוקרים הנטיעות וישיבום לשדות ויזרעו שם תבואות; כל שכן אם מחר ישוב לו ברומי , כי יהיו בָּתָה בגבולינו שדות וכרמים לאין מספר והיו שממה. אבל התחיל עת ללדת ועת למות - כי הוא מציאות האדם בעצמו; והכונה , כי יש עת נכון וטוב שהאדם יהיה נמצא בעולם , עד שבעל זאת החכמה ייטב אצלו מאד מציאותו בעצמו , ויעמול להשיג קניינים כמו שקדם זכרם , וזהו כל שמחתו. ואנחנו נראה פעמים רבות , שיש עת שמותו טוב לו מחייו , כמו שראינו בשאול המלך שנפל על חרבו ומת (ראה ש"א לא , ד). והנה ידוע כי האל יתברך הוא הפועל הראשון לכל , אין הבדל בין שאני מיחס שנוי העתים לו יתברך או לאדם , והכל שב לענין אחד שהוא יתברך פועל לכל. והנה אחר שאמר שנים זוגות ששׂם הקנינים ראשונים וההעדרים אחרונים , יזכור שני זוגות אחרים ששׂם העדרים ראשונים ואת הקניינים אחרונים , וזהו אומרו: עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות. וזה הפלגה , שבעל זאת החכמה יתחיל ראשונה בתחלת צמיחתו להרוג ולפרוץ , הפך "קניתי לי עבדים ושפחות גם מקנה בקר וצאן הרבה" (ראה קה' ב , ז) והפך "בניתי לי" (שם , ד); וכן אמר: עת לבכות ועת לשחוק , עת ספוד ועת רקוד , עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים - ששלשה זוגות אלו מבואר שבעל זאת החכמה כל ענינו לשחוק ורקוד וכנוס , והנה יתחיל בהפכים. ואחר יסדר שלשה זוגות שישים הדברים הנחפצים הראשונים , וזהו אמרו: עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) ועת לרחוק מחבק , עת לבקש ועת לאבד , עת לשמור ועת להשליך - כי ענין בעל זאת החכמה הוא לחבוק ולבקש ולשמור , ואם פעמים יבחר העדר זה ויהיה ההעדר טוב לו מן הקנין. ואחר יזכור שנים זוגות שההעדר ראשון , והוא אמרו: עת לקרוע ועת לתפור , עת לחשות ועת לדבר. ואחר יזכור שנים זוגות נכונים ויסיים בדברי שלום. וכל הדברים נכונים וצחים , לא שאומַר שבזה סבות הכרחיות , כמו שאין סבה הכרחית בהיותם ארבע עשרה זוגות , כי אינו נמנע שיהיה פחות או יתר; וכל זה מבואר.
ריכוז קישורים