רשב"ם:
עת
ללדת
-
פעמים
זה
נולד
וזה
מת.
עת
לטעת
-
בעת
שלום.
ועת
לעקור
נטוע
-
בעת
מלחמה.
וכן
כל
העתים
הללו
כלולים
בעת
מלחמה
ועת
שלום
,
חוץ
מעת
ללדת
וחוץ
מן
עת
לחשות
ועת
לדבר
,
לפי
פשוטו
של
מקרא;
ועל
כן
נכתב
בסופן
,
לומר:
זה
הכלל:
עת
מלחמה
ועת
שלום.
רלב"ג:
ויוגבל
עת
לאהוב
איש
את
רעהו
,
ועת
מקביל
לו
יוגבל
לשנוא
אותו.
ויוגבל
עת
ילחם
בו
איש
עם
איש
או
קבוץ
עם
קבוץ
או
עם
איש
,
ועת
מקביל
לו
יוגבל
להשלים.
ואֵלו
העתים
כלם
הם
מוגבלים
מפאת
העליונים
,
ואע"פ
שהבחירה
תמשול
על
זה
המערכת
,
כמו
שבארנו
בשני
(פרק
ב)
וברביעי
(פרק
ה)
מ'ספר
מלחמות
יי''.
ר' יוסף כספי:
לכל
זמן
ועת
לכל
חפץ
תחת
השמים.
עת
ללדת
וכו'
,
ויסיים
ויפסוק:
"ידעתי
כי
אין
טוב
בם
כי
אם
לשמוח
ולעשות
טוב
בחייו.
וגם
כל
האדם"
וכו'
(להלן
,
יב
-
יג)
,
"ידעתי
כי
כל
אשר
יעשה
האלהים"
(להלן
,
יד)
,
"מה
שהיה...
והאלהים
יבקש
את
נרדף"
(להלן
,
טו).
והנה
אין
בזאת
הפעם
,
רק
טענה
אחת
,
והיא:
לכל
זמן
ועת
לכל
חפץ.
וביאור
זה
,
כי
אמר
שלמה:
ראֵה
הבל
זאת
החכמה;
כי
מהותה
וענינה
היא
המעשים
והפעולות
כמו
שקדם
זכרו:
"בניתי
לי"
,
"נטעתי
לי"
,
"עשיתי
לי"
,
"כנסתי
לי"
(קה'
ב
,
ד
-
ח)
,
ובכלל
כל
ענינה
-
קניין
עם
הפלגת
רבויו
,
עד
שיתוסף
מספרו
לאין
תכלית
אם
יוכל.
ואנו
רואים
תמיד
שבעלי
זאת
החכמה
עושים
הפכו
,
רצוני:
ההעדר.
ואם
,
על
דרך
משל
,
עמלו
ימים
רבים
ונטעו
כרמים
עד
עתה
,
היום
או
מחרתו
יעקרו
הנטוע
וישחיתו
הכרמים.
וזה
אנו
רואים
היום
בגבולינו
,
אשר
בסבת
ישיבת
הפיפיור
בארצנו
נטעו
בכל
הארץ
כרמים
לאין
מספר
,
עד
ששב
היין
בזול
והתבואה
ביוקר
,
ועתה
הם
משחיתים
הכרמים
ועוקרים
הנטיעות
וישיבום
לשדות
ויזרעו
שם
תבואות;
כל
שכן
אם
מחר
ישוב
לו
ברומי
,
כי
יהיו
בָּתָה
בגבולינו
שדות
וכרמים
לאין
מספר
והיו
שממה.
אבל
התחיל
עת
ללדת
ועת
למות
-
כי
הוא
מציאות
האדם
בעצמו;
והכונה
,
כי
יש
עת
נכון
וטוב
שהאדם
יהיה
נמצא
בעולם
,
עד
שבעל
זאת
החכמה
ייטב
אצלו
מאד
מציאותו
בעצמו
,
ויעמול
להשיג
קניינים
כמו
שקדם
זכרם
,
וזהו
כל
שמחתו.
ואנחנו
נראה
פעמים
רבות
,
שיש
עת
שמותו
טוב
לו
מחייו
,
כמו
שראינו
בשאול
המלך
שנפל
על
חרבו
ומת
(ראה
ש"א
לא
,
ד).
והנה
ידוע
כי
האל
יתברך
הוא
הפועל
הראשון
לכל
,
אין
הבדל
בין
שאני
מיחס
שנוי
העתים
לו
יתברך
או
לאדם
,
והכל
שב
לענין
אחד
שהוא
יתברך
פועל
לכל.
והנה
אחר
שאמר
שנים
זוגות
ששׂם
הקנינים
ראשונים
וההעדרים
אחרונים
,
יזכור
שני
זוגות
אחרים
ששׂם
העדרים
ראשונים
ואת
הקניינים
אחרונים
,
וזהו
אומרו:
עת
להרוג
ועת
לרפוא
עת
לפרוץ
ועת
לבנות.
וזה
הפלגה
,
שבעל
זאת
החכמה
יתחיל
ראשונה
בתחלת
צמיחתו
להרוג
ולפרוץ
,
הפך
"קניתי
לי
עבדים
ושפחות
גם
מקנה
בקר
וצאן
הרבה"
(ראה
קה'
ב
,
ז)
והפך
"בניתי
לי"
(שם
,
ד);
וכן
אמר:
עת
לבכות
ועת
לשחוק
,
עת
ספוד
ועת
רקוד
,
עת
להשליך
אבנים
ועת
כנוס
אבנים
-
ששלשה
זוגות
אלו
מבואר
שבעל
זאת
החכמה
כל
ענינו
לשחוק
ורקוד
וכנוס
,
והנה
יתחיל
בהפכים.
ואחר
יסדר
שלשה
זוגות
שישים
הדברים
הנחפצים
הראשונים
,
וזהו
אמרו:
עת
לחבק
(בנוסחנו:
לחבוק)
ועת
לרחוק
מחבק
,
עת
לבקש
ועת
לאבד
,
עת
לשמור
ועת
להשליך
-
כי
ענין
בעל
זאת
החכמה
הוא
לחבוק
ולבקש
ולשמור
,
ואם
פעמים
יבחר
העדר
זה
ויהיה
ההעדר
טוב
לו
מן
הקנין.
ואחר
יזכור
שנים
זוגות
שההעדר
ראשון
,
והוא
אמרו:
עת
לקרוע
ועת
לתפור
,
עת
לחשות
ועת
לדבר.
ואחר
יזכור
שנים
זוגות
נכונים
ויסיים
בדברי
שלום.
וכל
הדברים
נכונים
וצחים
,
לא
שאומַר
שבזה
סבות
הכרחיות
,
כמו
שאין
סבה
הכרחית
בהיותם
ארבע
עשרה
זוגות
,
כי
אינו
נמנע
שיהיה
פחות
או
יתר;
וכל
זה
מבואר.