תנ"ך - כי אם־יפלו האחד יקים את־חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ: (קהלת פרק ד פסוק י)

טקסט וניקוד:

כִּי אִם־יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ: (קהלת פרק ד פסוק י)

טקסט בלבד:

כי אם־יפלו האחד יקים את־חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו: (קהלת פרק ד פסוק י)

תיקון קוראים:

כי אם־יפלו האחד יקים את־חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו: (קהלת פרק ד פסוק י)

תרגום מגילות:
אֱלָהֵין אִין יִפּוֹל חַד מִנְהוֹן עַל עַרסָא וְיִשׁכּוֹב מְרַע חֲדָא יְקִים יָת חַברֵיהּ בִּצלוֹתֵיהּ וְאִלוּ חַד דְּהוּא זַכַּאי בִּלחוֹדוֹהִי בְדָרֵיהּ בְּעִידָּן דְּיִפּוֹל עַל עַרסֵיהּ וְיִשׁכּוֹב מְרַע לֵית לֵיהּ בְּדָרֵיהּ חָבֵר תִּניָן לְצַלָאָה עֲלוֹהִי אֱלָהֵין בִּזכוּתֵיהּ יְקוּם מִן מַרעֵיהּ :

עין המסורה:
ואילו - ה' מילין בקריא בטעמא (חמש מלים המוטעמות במונח ורביע): בר' מה , ה; שמ' לב , לא; *זכ' ז , יד; קה' ד , י; *דנ' א , ז. שיפול - ב': קה' ד , י; יא , ג. להקימו - ב': ש"ב יב , יז; קה' ד , י.

מסורה קטנה:
חברו - ל'; ואילו - ל'; שיפול - ב'; להקימו - ב'.

רש"י:
כי אם יפלו - כמשמעו. ולעניין המשנה: אם תקפה עליו משנתו , חבירו מחזירהּ לו; או: אם יכשל ולא דיקדק את אשר שמע מפי רבו , בא חבירו ומעמידו על האמת. ואי לו (בנוסחנו: ואילו) - ואוי לו.

רשב"ם:
כי אם יפולו - שהרי אם יפול או זה או זה , האחד יקים את חבירו. ואוי לו לאחד שהוא עמל יחיד , שאם יפול ואין שיני להקימו , ועל כן אוי לו ליחידי. ואם הם שנים בימות הצינה , אז יתחממו אם ישכבו שניהם ביחד; ואם הוא שוכב יחידי , איך יחם? על כן נאמר "טובים השנים מן האחד" (לעיל , ט). ואי לו (בנוסחנו: ואילו; וראה רש"י) - כמו 'אוי לו'; וכן "אי לך ארץ שמלכך נער" (קה' י , טז) , ופתרונו: אוי לך ארץ.

ר' יוסף קרא:
כי אם יפולו האחד יקים את חברו , ואי לו (בנוסחנו: ואילו) - ואוי לו לאחד שיפול ואין שני להקימו. לפיכך יעסוק אדם בפריה ורביה , כדי שיעמדו לו לעת זקנתו.

ראב"ע:
כי אם - ואם יארע לו חולי או יפול זה או זה , יעזרנו חבירו. ומלת אי (בנוסחנו: ואִילוֹ) - כמו "אוי" (הו' ז , יג) , ואין לה דומה כי אם בספר הזה: "אי לך ארץ" (קה' י , טז).

רלב"ג:
טובים השנים ממיני העמל הנזכרים (ראה פירושו לקה' א , ג) , מן האחד - נפרד. והמשל , כי עמל החכמה לא יעמוד בזולת כשרון המעשה או בזולת שלמות הקנין; ולא יעמוד כשרון המעשה באופן שלם בזולת החכמה או בזולת שלמות הקנין , ולא יעמוד שלמות הקנין באופן שלם בזולת החכמה או בזולת כשרון המעשה; וזה מענינם מבואר. ולזה אמר זה החכם , שהשנים כשימָצאו יחד , יש להם שכר טוב בעמלם. ובאר על צד המשל מעלת השנים על האחד; וזה , שאם יפלו השנים , האחד יקים את חברו , ואוי לו לאחד שיפול , כי לא ימָצא שני להקימו. גם אם לא יפלו אבל ישכבו יחד , יחם לכל אחד מהם מפני חברו; ולאחד - איך יחם?! ואם יקום עליהם אחד להתגבר עליהם , השנים יעמדו נגדו. וכן ימָצא הענין בשָוה במיני העמל הנזכרים , כמו שקדם , וזה מבואר מענינם במעט עיון עם מה שקדם מהדברים. והנה החוט המשולש לא במהרה ינתק - וכן הענין בשלשת מיני העמל הנזכרים כשימָצאו יחד באיש אחד , שכל אחד יקיים חברו ויעמידהו כפי מה שאפשר; וזה מענינם מבואר. והכלל העולה מהדברים הוא , שהוא יספר המחשבות הנופלות בשראוי לאדם שלא ייגע נפשו בקנין שלמות המושכלות; והם שבעה , לפי מה שזכר: האחת היא , שזאת התשוקה אשר בנו להשיג חכמת הנמצאות יֵרָאה שהיא לבטלה , לפי שאין כאן ידיעה; כי אלו הדברים אשר תהיה בהם הידיעה לא יעמדו רגע אחד על ענין אחד , אבל הם בשנוי מתמיד וכלם נפסדים; ומזה יראה שיתחייב שאין בכאן ידיעה. והנה זאת המחשבה קיימוה הרבה מהפילוסופים , וגזרו מפני זה בטול הידיעה , כמו שזכר הפילוסוף ב'מה שאחר הטבע'. וזאת המחשבה גם כן תבטל ההתעסקות בשלמות הקנין ובכשרון המעשה , לפי שאין בכאן יתרון באלו הדברים; רוצה לומר , שלא יגיע מהם שלמות לא ישיגהו ההפסד. והשנית היא לקוחה מצד ההנאה והצער. וזכר בזה בכח דבריו הקדמה , היא כמו ידועה בנפשה לפי מה שיחשב , והיא , שהוא ראוי שיברח האדם מן הדברים המצערים ויתקרב לדברים המהנים. ובהיות הענין כן , והיה שיראה שרוב ההשתדלות בבקשת החכמה הוא ענין מצער ומכאיב , לקושי השגת הדברים אשר תהיה החקירה בהם , עד שימָצא אדם בצער וכאב לב תמיד כאשר תשוטט מחשבתו להשיג הדברים ההם ולא ימצא הדרך אשר יובילהו להשגתם - הנה יחשב שיחוייב מזה שתהיה החכמה דבר מצער ומכאיב , לפי שהתוספת בה הוא הוספה בצער וכאב , עם שרבוי ההתעסקות בחכמה מונע האדם מהתענג בתענוגים הגופיים. ולזה יחשב שיהיה הסכלות יותר טוב מהחכמה , כי עמו יוכל האדם להמשך אל ההנאות ואל השמחות הגופיות. והמחשבה השלישית היא , שאין ראוי שיְיַגע האדם עצמו בקנין המושכלות , רוצה לומר: בהשגת נימוס הנמצאות וסדרם ויושרם , לפי שזה הענין לא יתכן שישיגהו האדם בשלמות. וכאשר לא ישיגהו בשלמות , הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו , וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות דבר בדוי ושקר. וזאת היא , בחיי , הקדמה עמוקה מאד ומסופקת , וראוי שנשתדל בהתרתה לגודל מעלת זה הדרוש; ונאמר , שמה שנשיגהו מזה הנימוס הוא מצד - מה זולת המושכל ממנו אצל השם יתעלה , ומצד אחר הוא המושכל ממנו אצל השם יתעלה , וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' (ראה פרקים ד , ו). ואי אפשר מזולת שנאמר בָּזה המקום מאמר - מה. ונאמר , כי כבר התבאר שם , שיש הבדל נפלא בין מי שישיג ההיולי בעצמו ובין מי שישיגהו מצד מה שהוא היולי לצורה אשר לו. והמשל , כי השגת צורת הכותל מצד מה שהוא חלק מהבית היא יותר נכבדת מהשגת צורת הכותל בעצמה. וכן השגת המזג מצד שהוא היולי לבעל נפש היא יותר נכבדת מהשגת המזג בעצמו. ובזה האופן יהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות הוא בעינו המושכל ממנו אצל השם יתעלה. אלא שהוא מושכל אצל השם יתעלה בצד היותר נכבד , והוא מצד שיתאחד בו זה הנימוס בכללו , והאדם ישיגהו בצד היותר פחוּת. ומזה הצד יפול הרבוי במושכלות האדם , ואין הענין כן במושכלות השם יתעלה. והרביעית היא , שבכאן מחשבה , תביא לחשוב שיהיה העסק בחכמה בלתי מועיל יותר מהסכלות. ושרש ההקדמה הזאת הוא , כי מה שהתפרסם לבעלי התורה שיגָמל האדם על חכמתו בשישפיע לו השם יתעלה טובות גופיות , ויענש הכסיל על סכלותו שיגיעו לו רעות גופיות , ושיהיה זה יתרון החכמה על הסכלות - הנה יחשב היותו שקר וכזב , כי כבר יראה בחוש שמקרה החכם כמקרה הכסיל מהפגעים והרעות. ובהיות הענין כן הנה יחשב , שלא יהיה בעסק החכמה תועלת. והחמישית היא , שכבר יֵראה , שיעמול האדם בחכמה ובשלמות הקנין ובידיעות הפילוסופיות וכשרון המעשה - ויהיה עמלו לבטלה , אבל יניחנו למי שאחריו יהיה (ע"פ קה' ב , יח) , שישלים החכמות האלו ויהיו נקראות על שמו , ולא עָמַל בהם , ויניח העושר שאסף וכנס בעמל רב ויגיעה רבה למי שלא עמל בו; ויהיה השתדלותו בהשגת אלו השלמויות לנקמה ממנו , כי לא ישאר לו מזה כי אם מכאוב וצער , עם מה שיכאב לבו מפני שלא יֵדע אם מי שיניח לו עמלו באלו הדברים יהיה חכם או סכל , כי זה ממה שידאג עליו המוריש מאד , וכל שכן בעמל החכמה. והששית היא , שכבר יֵראה , שאם היה יתרון לחכמה על הסכלות יהיה היתרון ההוא נפשיי , רוצה לומר , שתתענג הנפש במושכל לה ותשאר נצחית. ובכאן מבוכה חזקה בזה , אם הוא אפשר שתשאר הנפש נצחית. והנה הספק יפול בזה מזה הצד , והוא , שכבר יֵרָאה האדם באופן - מה מתחלף מהבהמות , והחלוף הזה הוא מה שבררו השם יתעלה מהם לתת לו זה הכח השכלי אשר בו ישיג המושכלות. וכבר יתבאר במעט עיון , שכל הצורות אשר יחוברו אל הבהמות הם נפסדות , לפי שהם כלם היולאניות ולא יעמדו בזולת נושאיהם. והנה ידמה שיהיה הענין כן בשכל ההיולאני אשר הוא צורה לאדם , כי הוא שלמות לנפש המרגשת; ולזה לא יתכן שתעמוד זאת ההכנה אשר באדם בזולת הנפש המרגשת , לזה יחוייב שתִפָּסד בהִפָּסדהּ. ומזה יֵחָשב , שיחוייב שיהיה השכל הנקנה נפסד , כי יחשב היותו שלמות לשכל ההיולאני , ומזה הצד הוא דבק לנפש שהיא נושאת זאת ההכנה , כי ידמה שיהיה הנושא להכנה נושא למה שיצא ממנה אל הפועל. ואם אמרנו שזאת ההכנה תצא אל הפועל כשתקבל המושכלות קבול בלתי מעורב בנושא , כמו שהוא האמת בעצמו , לפי מה שבארנו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' (פרקים ד - ה) - הנה עם שזה קשה ציורו , כבר יפול ספק - מה אם אפשר עם זה שישאר השכל הנקנה נצחי , כי יֵחשב שיחוייב היותו נפסד מפני היותו הווה. ובכאן טעו הפילוסופים האחרונים , וחייבו מזה שיהיה השכל הנקנה נפסד. ובכלל הנה בציור עצם זה עם השכל ההיולאני - מן הקושי העצום; ולזה תפול מזה הצד מבוכה בזה הדרוש. ולזה אמר זה החכם: מי יודע רוח בני האדם שהיא עולה למעלה בהשגותיה העיוניות , ורוח הבהמה שהיא יורדת למטה לארץ (ראה קה' ג , כא) , כי כל השגותיה הם בדברים המוחשים , עד שיוכל לשפוט שיהיה זה ההבדל ביניהם , רוצה לומר , שתהיה האחת נצחית והאחרת נפסדת. וזה , כי אעפ"י שימָצא הבדל ביניהם בהשגותיהם , הנה לא יחוייב מזה שיובדלו זו מזו בזה הענין , אבל אולי הם מסכימות בשהם יחד נפסדות. וכבר בארנו אנחנו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' (פרקים י - יא) , שהשכל הנקנה נצחי במה שאין ספק בו , והתרנו כל הספקות הנופלות בזה הדרוש. והשביעית היא , כי אנחנו נראה על הרוב , שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה - תהיה התחלתה הקִנאה , שהיא מדה מגונה , ומה שהוא מתחדש ממדה מגונה הוא מגונה. ולזה יחשב שיתחייב מזה , שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה - מגונה. ואולם הראיות שיקיים בהם שההשתדלות בעיון הוא טוב , הם חמשה. האחת היא , שאנחנו נראה שיש יתרון רב לחכמה על הסכלות , וזה , שהחכם יכוין בפעולותיו מראשיותיהם התכלית המכוון בהם , וייושרו פעולותיו בשלם שבפנים להשגת התכלית ההוא , ויכונו מפני זה מחשבותיו. אבל הכסיל בחשך ילך (ע"פ קה' ב , יד) ולא יגיעו לו מבוקשיו כי אם במקרה , כי לא ידע להשתדל במבוקשיו בדרכים הראויים , ולזה יבצרו ממנו מבוקשיו. והשנית היא , שאין ראוי להניח העסק בחכמה מפני מה שימשך ממנה מהעדר ההנאה באלו החיים הגופיים , וזה , שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל , עד שאלו החיים הגופיים ראוי שירוחקו מזה הצד , כמו שהתבאר במה שקדם לנו מהביאור באלו הדברים. והשלישית היא , לחייב שההשתדלות בכל אחד ממיני העמל טוב בעתו , ואעפ"י שיהיה נפסד בסוף. וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים הוא טוב מאד , ואעפ"י שאי אפשר שישיג האדם מנימוס הנמצאות מה שהוא מושג ממנו אצל השם יתעלה מראש ועד סוף; כי בזה תתחדש ההצלחה הנפשית , ואם היא במדרגה רחוקה מאד ממדרגת השם יתעלה. וכבר העירונו על זה במחשבה השלישית מהמחשבות הקודמות. והרביעית היא לחייב שהידיעה היא נשארת ודבר בלתי נפסד , כי היא לדבר מתמיד לא יפָּסד , רוצה לומר , שהיא לטבעים המשותפים והם לא יפסדו; כי מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה (ראה קה' ג , טו). ואולם הפרטים , והם הנפסדים , לא תהיה בהם הידיעה מצד מה שהם פרטיים. והחמישית היא לחייב כי השם יתעלה יגמול טוב לצדיקים ויענש הרשעים. ולזה ראוי להתעסק בחכמה ובכשרון המעשה; וזה , כי אנחנו נראה על הרוב בא העונש לרשעים והטוב לצדיקים , ועל מה שנראה שלא יגיע העונש לרשע , לנו שנתיר הספק בזה , כי עת לכל חפץ (ע"פ קה' ג , יז) , כמו שנתפרסם מן החוש. כי השם יתעלה עשה כל הדברים יפים בעתם , והשם יתעלה יבחר העת היותר נאות להגיע בו עונש הרשע וגמול הצדיק. ומפני קיום אלו המחשבות השניות וחזקם , ובטול המחשבות הקודמות וחולשתם , החליט זה החכם המאמר שההתעסקות בשלשה מיני העמל הוא טוב. והניח תחלה מה שנראה לחוש מענינם , שטובים השנים משני מיני העמל מקובצים מן האחד. והמשל , ששלמות החכמה עם שלמות הקנין טוב משלמות החכמה לבדו , כי בשלמות הקנין עזר להשגת החכמה לא מעט; וכן הענין בכשרון המעשה עם השגת החכמה. ובכלל , הנה האחד מאלו יקים את חברו. וכן הענין בשלמות הקנין עם כשרון המעשה; וזה מעניינם מבואר. וקבוץ שלשת מיני העמל הוא היותר טוב שאפשר , כי כל אחד יעמיד חברו וישימהו באופן היותר שלם שאפשר. (חלק רביעי: "טוב ילד מסכן" וגו' עד "שמור רגלך"; ד , יג - יז).

ר' ישעיה מטראני:
טובים הם השניים בכל עניין ובכל עסק שיתעסקו מן האחד , שהשנים בעודם יחד יש להם שכר טוב בעמלם. ומפרש והולך היאך: כי אם יפלו וגו'.
ריכוז קישורים