תנ"ך - ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד־כוש שבע ועשרים ומאה מדינה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה: (אסתר פרק א פסוק א)

טקסט וניקוד:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: (אסתר פרק א פסוק א)

טקסט בלבד:

ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד־כוש שבע ועשרים ומאה מדינה: (אסתר פרק א פסוק א)

תיקון קוראים:

ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד־כוש שבע ועשרים ומאה מדינה: (אסתר פרק א פסוק א)

תרגום מגילות:
וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אֲחַשׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּביוֹמוֹהִי בְטֵילַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא רַבָּא וַהֲוָת בְּטִילָא עַד שְׁנַת תַּרתֵּין לְדָריָוֶשׁ בְּגִין עֵיטִיתָא דְוַשׁתִּי חַיָיבְתָא בְּרַתֵּיהּ דֶּאֱוִיל מְרוֹדַך בַּר נְבוּכַדנֶצַר וְעַל דְּלָא שְׁבַקַת לְמִבנֵי יָת בֵּית מַקדְּשָׁא אִתגְּזַר עֲלַהּ לְאִתקְטָלָא עַרטִילָתָא וְאוּף אִיהוּ עַל דְּצַיֵית לְעֵיטָא אִתקְצַרוּ יוֹמוֹהִי וְאִתפְּלֵיג מַלכוּתֵיהּ דְּמִן קִדמַת דְּנָא הֲוָן כָּל עַמְמַיָא אוּמַיָא וְלִישָׁנַיָא וְאֵיפַּרכַיָא כְּבִישָׁן תְּחוֹת יְדוֹי וּכעַן לָא אִשׁתַּעבַּדוּ לֵיהּ מִן בִּגלַל הַכֵי וּמִן בָּתַר כַּדּוּ אִתגְּלִי קֳדָם יְיָ דַּעֲתִידָא וַשׁתִּי לְאִתקְטָלָא וַעֲתִיד הוּא לְמִסַב יָת אֶסתֵּר דְּהִיא מִבְּנָת שָׂרָה דַּחֲיָת מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע שְׁנִין אִתיְהֵיבַת לֵיהּ אַרכָּא וּמלַך מִן הִנדְּיָא רַבָּא וְעַד כּוּשׁ דְּמִן מַדנְחָא דְּהִנדְּיָא רַבָּא וְעַד מַערְבָא דְכוּשׁ מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע פִּלכִּין : תוספתא חַמשָׁה כַּתִיב בְּהוֹן וַיהִי לִישָׁנָא דְוָי וְאֵלוּ אִינוּן וַיהִי בִּימֵי אַמרָפֶל דְּאִתכְּנַשׁוּ מַלכִין וְלָא הֲוָה רִיבָא וְחַרבָּא בְעָלְמָא עַד דַּאֲתָא אַמרָפֶל וַיהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשׁוֹפְטִים וְכָל וָי הֲוָה בְיוֹמֵיהוֹן וּמַאן וָי הֲוָה מַטוּל דַּהֲוָה כַפנָא בְאַרעָא דִּכתִיב וַיהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיהִי בִּימֵי אָחָז וּוָי הֲוָה בְיוֹמוֹי וּמַאן וָי הֲוָה דִּכתִיב עָלָה רְצִין מֶלֶך אֲרָם וּמָה כַתִיב בַּתרֵיהּ נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָה מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כּוּלְהוֹן דִּכתִיב וַיהִי בִּימֵי לִישָׁנָא דְוָי וַהֲוָה מִן יוֹמֵי עָלְמָא מִן שְׁנִין קַדמֵיתָא כַּד הֲווֹ עָקָן אָתיָן עַל בֵּית יִשׂרָאֵל הֲוָן מְצַלָן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשׁמַיָא וְעָנֵי יָתְהוֹן דִּכתִיב וִיהֵי עַד לָא יִקרוֹן אֲנָא עָנֵי עַד לָא יְמַלְלוּן אֲנָא אֶשׁמַע :

תרגום שני לאסתר:
חַמשָׁה כְּתִיב בְּהוֹן וַיהִי בִּימֵי וְאִנוּן לְשׁוֹן וָי וְאִלֵין אִנוּן וַיהִי בִּימֵי אַמרָפֶל וּמָא וָי הֲוָה בְיוֹמֵי אַמרָפֶל דְּאִתכְּנַשׁוּ מַלכִין וְלָא הֲוָה וָי בְּעָלְמָא עַד דַּאֲתָא אַמרָפֶל וַיהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשׁוֹפְטִים וָי הֲוָה בְיוֹמֵיהוֹן אַמַטוּל דַּהֲוָה כַפנָא בְאַרעָא דִּכתִיב וַיהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיהִי בִּימֵי אָחָז וָי הֲוָה בְיוֹמֵי אָחָז מָה כְתִיב תַּמָן נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנקִיצֶנָה מִיכָּן אַתּ יַלֵיף כּוּלְהוֹן דִּכתִיב בְּהוֹן וַיהִי בִימֵי לִישָׁן דְּוָי הוּא וַיהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים וָי הֲוָה בְיוֹמוֹהִי דִּכתִיב רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵה תֹהוּ וָבוֹהוּ וַהֲוָה מִן יוֹמֵי עָלְמָא מִן שְׁנִין קַדמַאיָתָא כַּד הֲווֹ עָקְתִין אָתיָין עַל בֵּית יִשׂרָאֵל הֲווֹ מְצַלְיָן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשׁמַיָא וְעָנֵי יָתְהוֹן דִּכתִיב וְהָיָה טֶרֶם יִקרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשׁמָע וָי הֲוָה בְיוֹמוֹהִי הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ חַד מִן עַשׂרָה מַלכִין דִּמלַכוּ וַעֲתִידִין יִמלְכוּ בְעָלְמָא וְאִלֵין אִנוּן מַלכוּתָא קַדמָאָה דְּמֶלֶך מַלכַיָא דַייָ צְבָאוֹת דְּבַעֲגַלָא תִתגְּלֵי מַלכוּתֵיהּ תִּניָנָא נִמרוֹד תְּלִיתָאָה דְּפַרעֹה רְבִיעָאָה דְּיִשׂרָאֵל חֲמִישָׁאָה דִּנבוּכַדנֶצַר שְׁתִיתָאָה דַּאֲחַשׁוֵרוֹשׁ שְׁבִיעָאָה דְּכוֹרֶשׁ תְּמִינָאָה דְּרוֹמֵי תְּשִׁיעָאָה דִּמשִׁיחָא בַר דָּוִיד עֲסִירָאָה דְּמֶלֶך מַלכַיָא יְיָ צְבָאוֹת יִתרוֹמַם וְיִתעַלֶה דְּבַעֲגַלָא תִּתגְּלֵי מַלכוּתֵיהּ עַל דָּיְירֵי אַרעָא כִּי מְטָת מַלכוּת בָּבֶל לְמֵיבַד מִן אַרעָא וְשׁוּלטָנַהּ לָא עֲדוֹי מִנַהּ וְלָא הֲווֹ יָדְעֵי אֱנָשֵׁי מְדִינָתָא מַן יְשַׁוֹון עֲלֵיהוֹן מֶלֶך וְכַד מִית נְבוּכַדנֶצַר מַלכָּא דְבָבֶל קָם אֱוִיל מְרוֹדָך בְּרֵיהּ בָּתְרֵיהּ וְלָא הֲווֹ צָבְיִין אֱנָשֵׁי מְדִינָתָא לְמֵיקָמָא יָתֵיהּ מַלכָּא עֲלֵיהוֹן בְּרַם מְתִיבִין וְאָמְרִין לֵיהּ נְבוּכַדנֶצַר אֲבוּך לָא הֲוָה מְדוֹרֵיהּ עִם בְּנֵי אֱנָשָׁא וְהֵיך מְקִימִין אֲנַחנָא יָתָך מַלכָּא עֲלַנָא וְיִקטַל יָתַן וְכַד שְׁמַע אֱוִיל מְרוֹדָך יָת פִּתגָמַיָא הָאִלֵין דִּבנֵי מְדִינָתָא אָמְרִין לֵיהּ מְתִיב וְאָמַר נְבוּכַדנֶצַר אֲבִי מִית וּטרִיד מִן עָלְמָא וְעַד כְּעַן לָא אַתּוּן מְהֵימְנִין מְתִיבִין וְאָמְרִין לֵיהּ נְבוּכַדנֶצַר אֲבוּך אַרגֵישׁ יָת אַרעָא כּוּלַהּ וְיָת מַלכַיָא כוּלְהוֹן דַּעֲלוֹהִי כְּתִיב מְפָרַשׁ וְאָמַר הֲזֶה הָאִישׁ מַרגִּיז הָאָרֶץ מַרעִישׁ מַמלָכוֹת מָה עֲבַד אֱוִיל מְרוֹדָך בְּהַהִיא שָׁעֲתָא עָל לְבֵית גִּנזֵי מַלכָּא וּנסֵיב מִתַּמָן שִׁלשׁוּלִין דְּפַרזֶל וּרמָא בְעִקבְּוֵי דִנבוּכַדנֶצַר אֲבוּהִי וְנַגדֵיהּ וְאַפֵּיק יָתֵיהּ מִן קִברֵיהּ וַעֲלֵיהּ מְפָרַשׁ כְּתָבָא וְאַתָּה הֻשׁלַכתָּ מִקִברְךָ וְכַד חֲזוֹ אֱנָשֵׁי מְדִינָתָא דַּעֲבַד אֱוִיל מְרוֹדָך רְעוּת אֲבוּהִי דִי בִשׁמַיָא קָמוּ כָל אֱנָשֵׁי מְדִינָתָא בְחֶדוָא רַבָּא וְלַבִּישׁוּ יָת אֱוִיל מְרוֹדָך אַרגְּוָנָא טָבָא דְמַלכוּתָא וִיהַבוּ לֵיהּ יְקָר סַגִּיא וּרבוּ יַתִּירָא מְתִיב דָּנִיֵאל גֻּברָא חֲמִידְתָא וַאֲמַר לֶאֱוִיל מְרוֹדָך לָא נְפַק אֲסִירָא מִבֵּיתֵיהּ לְעָלַם דְּכֵן כְּתִיב אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיתָה כַּד נִתחַיַיבוּ יִשׂרָאֵל נִתגַּבַּר וּסלֵיק עֲלֵיהוֹן נְבוּכַדנֶצַר אֲבוּך וְאַחרֵיב יָת אַרעָא דְיִשׂרָאֵל וּבַז יָת קַרתָּא דִירוּשׁלֶם וְקַליַיהּ וְאוֹקֵיד יָת בֵּית מַקדְּשָׁא דַייָ בְּנוּרָא וְאַגלִי יָת עַמָא בֵית יִשׂרָאֵל וְאַיתִי יָתֵיהּ לְבָבֶל וְאַגלִי עִמְהוֹן מַלכָּא דְבֵית יְהוּדָה יְהוֹיָכִין וַאֲסַר יָתֵיהּ בְּבֵית אֲסִירִין תְּלָתִין וּשׁבַע שְׁנִין מִן קֳדָם דְּלָא שָׂם עֲלוֹהִי רְעוּת אֲבוּהִי דִי בִשׁמַיָא וְאַף נְבוּכַדנֶצַר אֲבוּך אִתגַּבַּר בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר לֵית מַלכָּא שַׁלִיטָא בְכָל עָלְמָא אֵלָא אֲנָא וְכֵן כְּתָבָא מְפָרַשׁ עֲלוֹהִי וָאֹמַר אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶה לְעֶליוֹן בְּשָׁעֲתָא הַהִיא עֲבַד אֱוִיל מְרוֹדָך רְעוּת אֲבוּהִי דִי בִשׁמַיָא וְעָל לְבֵית אֲסִירֵי וְאַפֵּיק מִתַּמָן יְהוֹיָכִין בַּר יֹאשִׁיָהוּ מַלכָּא דְבֵית יְהוּדָה וְאַפֵּיק עִמֵיהּ כָּל אֲסִירַיָא מָה עֲבַד אֱוִיל מְרוֹדָך בְּהַהִיא שָׁעֲתָא עָל לְבֵית גִּנזֵי מַלכָּא וְאַפֵּיק מִתַּמָן כָּל מִשׁחָנִין טָבִין וְכָל בּוּסְמִין וְאַסחִי יָתֵיהּ וְאַלבֵּישׁ יָתֵיהּ לְבוּשִׁין דְּמַלכוּתָא וַאֲכַל לְחֵים תְּדִירָא קֳדָמוֹהִי וְדָריָוֶשׁ מָדָאָה קַבֵּיל מַלכוּתָא הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ בַּר כּוֹרֶשׁ מַלכָּא פַרסָאָה בַר דָּריָוֶשׁ מָדָאָה הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דַּאֲמַר לַאֲתַויֵי חַמרִין מִן מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן לִמאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מַלכִין דְּגִינִין קֳדָמוֹהִי דְּיִשׁתֵּי כָל גְּבַר וּגבַר מִן חֲמַר מְדִינְתֵיהּ וְלָא יִתנְזַק הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּמקַלקְלָן עֲצָתֵיהּ וְלָא תָקְנָן גְּזֵירָתֵיהּ הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דַּאֲמַר לְמֵיעֲלָא יָת וַשׁתִּי מַלכְּתָא עַרטְלִיתָא קֳדָמוֹהִי וְלָא עַלַת הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ מַלכָּא טַפשָׁא זִידַאנָא דַּאֲמַר תִּבטַל מַלכוּתִי וְלָא תִיבטַל גְּזֵירָתִי הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּבְיוֹמוֹהִי אִזדַּבַּנוּ בֵית יִשׂרָאֵל מַגָּן דְּלָא כְסַף וְכֵן כְּתִיב מְפָרַשׁ חִנָם נִמכַּרתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דַּאֲמַר לַאֲתַויֵי אַרזִין מִן לִבנָן וְדַהבָּא מִן אוֹפִיר וְלָא אֵיתִיוּ הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּביוֹמוֹהִי אִשׁתְּחַרוּ אַפֵּיהוֹן דְּבֵית יִשׂרָאֵל כְּשׁוּלֵי קְדֵירָא הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּביוֹמוֹהִי אִתקַיַים עַל בֵּית יִשׂרָאֵל מָה דִכתִיב בְּאוֹרָיתָא דְמֹשֶׁה בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב חַמשָׁה כְּתִיב בְּהוֹן הוּא וַהֲווֹ רַשִׁיעַיָא וְחַמשָׁה כְּתִיב בְּהוֹן הוּא וַהֲווֹ צַדִּיקַיָא אַברָם הוּא אַברָהָם הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה הוּא חִזקִיָה הוּא עֶזרָא וְאִית לַנָא חַד דְּהוּא טָבָא מִכּוּלְהוֹן הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשׁפָּטָיו וְחַמשָׁה רַשִׁיעִין קַדמָאִין נִמרוֹד הוּא הָיָה גִבּוֹר צַיִד הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם הוּא הַמֶלֶך אָחָז הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ וְעַל דַּאֲמַר וְלָא עֲבַד אִתקְצַרוּ יוֹמוֹהִי בְּרַם מְלַך מֵהוֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ דִּיהוֹן מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּקטַל אִתְּתֵיהּ מַטוּל רַחֲמוֹי הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּקטַל הָמָן מַטוּל אֶסתֵּר אִתְּתֵיהּ הַמוֹלֵך מֵהוֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ וַהֲלָא הוֹדּוּ וְכוּשׁ קָרִיבִין הַויָין הָדָא לְהָדָא אֵלָא הֵיך דַּהֲוָה שַׁלִיט עַל הוֹדּוּ וְכוּשׁ דַּהֲווֹ קָרִיבִין לַהֲדַדֵי הַכֵי הֲוָה שַׁלִיט עַל מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן וְכֵן כְּתִיב בִּשׁלֹמֹה כִּי הוּא רוֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָהָר מִתִּפסַח וְעַד עַזָה וַהֲלָא תִפסַח וְעַזָה קָרִיבִין הָדָא לְהָדָא אֵלָא הֵיך דַּהֲוָה שַׁלִיט עַל תִּפסַח וְעַזָה דַּהֲווֹ קָרִיבִין לַהֲדַדֵי הַכֵי הֲוָה שַׁלִיט עַל כּוּלֵי עָלְמָא אַרבְּעָה אִנוּן דִּשׁלַטוּ מִסוֹף עָלְמָא וְעַד סוֹפֵיהּ תְּרֵין מִן אוּמֵי עָלְמָא וּתרֵין מִן יִשׂרָאֵל שְׁלֹמֹה וְאַחאָב מִן יִשׂרָאֵל בְּאַחאָב כְּתִיב אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמלָכָה וּתרֵין בְּאוּמֵי עָלְמָא נְבוּכַדנֶצַר וַאֲחַשׁוֵרוֹשׁ לָא אִתקְצַרַת מַלכוּתֵיהּ דַּאֲחַשׁוֵרוֹשׁ וְלָא הֲוָה שַׁלִיט אֵלָא עַל מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן וּמָא זְכָה לְמִהוֵי שַׁלִיט עַל מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן אֵלָא אֲמַר קֻדשָׁא בְרִיך הוּא עֲתִיד הוּא לְמִיסְבַהּ לְאֶסתֵּר הִיא מִן בְּנָת יִשׂרָאֵל בְּנָתַהּ דְּשָׂרָה דִּחיַית מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע שְׁנִין וְתִמלוֹך עַל מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן הָדָא הִיא דִכתִיב מְהַעדֵּא מַלכִין וּמהָקֵם מַלכִין מִן שֵׁירוּיֵיהּ דְּעָלְמָא בּוּכרִין אִנוּן שָׁקְלִין רְבוּתָא וִיקָרָא וְהַכֵי אַתּ מַשׁכַּח דְּכַד קְטֵיל קַיִן יָת הֶבֶל אֲחוּהִי לָא אִתבְּנִי עָלְמָא מִן חַד מִנְהוֹן לָא מִן קַיִן וְלָא מִן הֶבֶל אֵלָא מִן שֵׁת וְאִתיְהֵיבַת רְבוּתָא לְשֵׁת דְּהַכֵין כְּתִיב כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים דְּהוּא הֲוָה תְלִיתָאָה וְשֵׁת מְסַר יָתַהּ לֶאֱנוֹשׁ וֶאֱנוֹשׁ לְקֵינָן עַד מְטָא לְנֹחַ וְנֹחַ מְסַר יָתַהּ לְשֵׁם וְשֵׁם הֲוֵי לֵיהּ חַמשָׁה בְנִין וְלֹא יְהַב רְבוּתָא לָא לְקַדמָאָה וְלָא לְתִניָנָא אֵלָא לְאַרפַּכשַׁד דִּכתִיב בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשׁוּר וְאַרפַּכשַׁד וּלאַרפַּכשַׁד אִתיְהֵיבַת רְבוּתָא אַמַטוּל דַּהֲוָה עֲתִיד דְּקָאֵים מִנֵיהּ אַברָהָם וְאַברָהָם יַהבַּהּ לְיִצחָק וְיִצחָק יַהבַּהּ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב לִיהוּדָה וִיהוּדָה לְפֶרֶץ עַד מְטָת לְצִדקִיָה וְכַד גְּלָא צִדקִיָה נַסבַּהּ נְבוּכַדנֶצַר מִנֵיהּ וְחַשִׁיב קֻדשָׁא בְרִיך הוּא בְלִבֵּיהּ וַאֲמַר כּוּלְהוֹן יוֹמַיָא דַהֲוָת מַלכוּתָא מְסִירָא בְיַד בְּנוֹי דְּאַרפַּכשַׁד הֲוֵיתִי מְגַלגֵּל עִמְהוֹן חַד קָאֵים רַשִׁיעָא וְחַד קָאֵים צַדִּיקָא חַד יָזֵיף וְחַד פָּרַע הַשׁתָּא דְאִתנְסֵיבַת מַלכוּתָא מִן בְּנוֹי תִּעטַף מַלכוּתָא לְבֵית נָשָׁא דְעֵילָם דְּהוּא בֻּכרֵיהּ דְּשֵׁם וּמַטוּל יִשׂרָאֵל אִתיְהֵיבַת מַלכוּתָא לְאַרפַּכשַׁד מִנֵיהּ קָמוּ יִשׂרָאֵל וְהַשׁתָּא עַל דְּחָבוּ יִשׂרָאֵל תִּעטַף מַלכוּתָא לְעֵילָם דִּכתִיב וְשַׂמתִּי כִסאִי בְעֵילָם אַף בְּיוֹמֵי דַאֲחַשׁוֵרוֹשׁ מַלכָּא הֲווֹ בֵית יִשׂרָאֵל דָּמיָין לְיוֹנָה דַהֲוָת קָיְמָא עַל פּוֹם קִנַהּ וְלָא הֲוָת יְכִילָה לְמֵיעַל לְקִנַהּ מִן קֳדָם חִויָא דַּהֲוָה יְתִיב בְּקִנַהּ וּלבָרָא לָא הֲוָת מַשׁכְּחָא דְּתִפרַח מִן נַצָא דַּהֲוָה בַּעֵי לְמִחטַף יָתַהּ כְּדֵין הֲווֹ בֵית יִשׂרָאֵל אָמְרִין אִם נֵיזֵיל לְמָדַי הָא תַמָן הָמָן יְקַטֵיל יָתַן וְאִם נִתֵּיב בְּשׁוּשַׁן בִּירְתָא הָא אַנַן מְסִירִין בִּידוֹהִי לְקַיָימָא מָא דִכתִיב וּפָחַדתָּ לַילָה וְיוֹמָם מִכָּאן אַתּ יַלֵיף דְּקֻדשָׁא בְרִיך הוּא מִתעַנֶה עַל בֵּית יִשׂרָאֵל וְהוּא נַטִיר לְהוֹם בַּאֲרַע גָּלוּתְהוֹן דִּכתִיב בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר הוּא אֲחַשׁוֵרוֹשׁ דִּביוֹמוֹי בְּטֵילַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא רַבָּא וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרתֵּין לְדָריָוֶשׁ מַלכָּא הָא עַל דַּעֲבַד כֵּין אִתקְצַרוּ יוֹמוֹהִי וְלָא מְלַך עַל כָּל עָלְמָא בְּרַם מְלַך מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ מְדִינָתָא מְאָה וְעֶשׂרִין וּשׁבַע מְדִינָן :

עין המסורה:
ויהי בימי - ה': ראה רות א , א. המלך - ב': יר' כב , יא; אס' א , א. שבע ועשרים ומאה - ג': *אס' א , א; ח , ט; ט , ל.

מסורה גדולה:
ויהי בימי ה' וסימנה' יהויקים אחז אמרפל שפט אחשורוש. וחד ויהי רעב בימי.

מסורה קטנה:
ויהי בימי - ה'; הוא אחשורוש - ל'; המלך - ב'; שבע ועשרים - ג'.

רש"י:
ויהי בימי אחשורוש - מלך פרס היה , שמלך תחת כורש בסוף שבעים שנה של גלות בבל (ראה סע"ר כט). הוא אחשורוש - הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו (ראה מגילה יא , א). המולך - שמלך מעצמו , ולא מזרע המלוכה היה (ראה שם). מהודו ועד כוש שבע וגו' - המולך על מאה עשרים ושבע מדינה כמו שמולך מהודו ועד כוש שעומדין זה אצל זה; וכן "כי הוא רודה בכל עבר הנהר" (מ"א ה , ד) כמו שרודה "מתפסח ועד עזה" (שם; ראה מגילה יא , א - ב).

רשב"ם:
ויהי בימי אחשורוש - בימיו היו מעשים הללו הנאמרים למטה , "בימים ההם כשבת המלך" וגו' (להלן , ב). ומיד כשהזכיר שמו מגיד לנו על מה מלך: הוא אחשורוש - הולך ומספר: זהו אותו אשר מלך מהדו ועד כוש. הדו וכוש מרוחקים זה מזה , ובין זה לזה שבע ועשרים ומאה מדינה; ומלך במדינות שביניהם , ולא בכל מדינות שבעולם (ראה מגילה יא , א).

ר' יוסף קרא - נוסח ראשון:
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש - מכלל שהיה מלך לפניו שלא מלך מהודו ועד כוש. ולפי שעתיד לומר לפנים "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך" (להלן , כב); "אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש" (אס' ט , ל) - לפיכך קדם ולימדך שמלך על שבע ועשרים ומאה מדינה , שלא תתמה כשמגיע לשם; שאם לא הודיעך מתחילה , היית תמיה ואומר: מניין שהוא מלך על שבע ועשרים ומאה מדינה?!

ר' יוסף קרא - נוסח שני:
ויהי בימי אחשורוש - דברים שמספר למטה הוּקרָה בימיו. הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה - למה מודיע לנו שמלך בשבע ועשרים ומאה מדינה? לפי שצריך לומר בעיניין "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך" (להלן , כב) , "אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש" (אס' ט , ל) , קדם ולימדך שמלך בעשרים ושבע ומאה מדינה.

פרשן צרפתי עלום שם:
ויהי בימי אחשורוש. כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו - כשנתיישב במלכותו , שראה שנתקיימה מלכותו בידו , דהיינו: בשנת שלוש למולכו - שכבר הוחזק במלכות והיה בטוח מן המלכות , אז עשה משתה לכל שריו ועבדיו מרוב שמחה. הפרתמים - לשון גדולה הוא.

ראב"ע אסתר פירוש א:
ויהי בימי - זה אחשורוש היה אחרי כורש וזרובבל עם הגולה בבית שיני , רק לא נבנה הבית. ולפי דעתי שהוא "ארתחשסתא" (עז' ד , ז); וזה פירוש "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו" (שם , ו) , כאשר אפרש בספר עזרא. וטעם ויהי בימי - על כל הדברים תחלה שסיפר במגילה הזאת. וטעם הוא אחשורוש - ואיננו כמו "אברם הוא אברהם" (דה"א א , כז) - יתכן שהיה במלכי פרס הקדמונים מלך שמו 'אחשורוש' , ושניהם היו מלכים על מדי ופרס; רק זה אחשורוש השני מלך על מדינות אחרות , שהיו בין הודו ובין כוש. כי ארץ מדי ופרס צפונית לארץ ישראל והודו; רק כוש דרומית.

ראב"ע אסתר פירוש ב:
ויהי בימי אחשורוש - שם זה לשון פרס הוא , על כן לא נדע טעמו. ואילו היה לשון הקדש גם כן לא ידענוהו למה נקרא ככה , אם לא יספר הכתוב המקרה שקרה לקורא , כשמות השבטים , ו'משה' (ראה שמ' ב , י) , גם 'בריעה' (ראה דה"א ז , כג). וטעם הוא אחשורוש - בעבור שאבי דריוש המָדִי , שמלך על בבל בהִכָּרֵת מלכותה , היה כן שמו , כאשר הוא מפורש: "לדריוש בן אחשורוש" (דנ' ט , א). והוא מָלך על מדי , וכורש חתנו מלך על פרס , ובזמן אחד מלכו שניהם; וראיות יש על זה. וכאשר מת דריוש מלך כורש על מלכות מדי , ובמות כורש מלך אחשורוש על פרס ומדי , כאשר הוא כתוב במגלה: "חיל פרס ומדי" (להלן , ג) , ובאחרונה: "למלכי מדי ופרס" (אס' י , ב). ודריוש בן אחשורוש הראשון מלך בתום שבעים שנה לגלות ירושלם (ראה דנ' ט , א - ב) , והוא היה זקן בן ששים ושתים שנה (ראה דנ' ו , א). ובתחלת מלכות אחשורוש זה , השני , כבר היו ישראל בבית שני; וכתבו שטנה (ראה עז' ד , ו) , והיא הפרשה הכתובה בעזרא אחר כן (שם , ז ואי'). כי זה אחשורוש יקָרא בלשון כשדים "ארתחששתא" (ראה שם; סע"ר ל) , ויש ראיות על זה. על כן יאמר הכתוב: הוא אחשורוש - שהיה תקיף מהראשון. זאת הודו - לא ידענו אם שם מדינה או שם גוי. ודרך "מתפסח ועד עזה" (מ"א ה , ד) - דרך דרש (ראה מגילה יא , א) , כי הכתוב אמר "בכל עבר הנהר" (מ"א שם); והזכיר שני הקצוות. מדינה נקראת העיר שהיא מוקפת חומה עם המסילות שהן סמוכות לחומה , כאשר אפרש עוד (להלן , ב). ויש אומרים , כי הזכיר הכתוב החשבון המעט לפני הרב , כי בתחלה היה מלך על המעט; ואין צורך , כי משפט העברים שיקדימו המעט או יאחרוהו כרצון הכתוב , כשנות יעקב אבינו (ראה בר' מז , כח).

רלב"ג:
ויהי בימי אחשורוש וגו' עד סוף המגלה - ידענו שזאת המגלה נכתבה ברוח הקדש ולזה נכתבה בין הכתובים ברוח הקדש. והנה נכתבה לפרסם דבר הנס הנפלא אשר בעבורו קבלו עליהם ישראל לקיים את ימי הפורים; ועם זה השלימו הספור לבאר איך סבב זה מסבב הסבות להשגחה על ישראל. באור מה שצריך לבאר בזאת המגלה. שבע ועשרים ומאה מדינה - הנה הרצון במדינה - מחוז בו עיירות רבות. כי ידענו מדבר המלכים האלו , והם מלכי פרס , שכבר היו מולכים בכל הממלכות; וזה , כי כבר נראה מדברי דניאל שמלכות נבוכד נצר שהיה לבלשאצר בן בנו , נִתן למלכי מדי ופרס. ולזה תמצא שאמר כורש "כל ממלכות הארץ נתן לי האלהים" (לפנינו: אלהי השמים; עז' א , ב).

תועלות לרלב"ג:
(חמישים ואחת תועלות לאסתר א , א - י , ג) ואולם התועלות המגיעות ממנה הם חמשים ואחד: התועלת הראשון הוא במדות , והוא , שראוי לשמוח בטוב בהמצאו , כאמרו "ביום טובה היה בטוב" (קה' ז , יד). ולזה ספר שאחר שהראה המלך רב עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו , עשה זה המשתה הגדול לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן שבעת ימים. התועלת השני הוא במדות , שאין ראוי בסעודה שיקראו האנשים לאכול ממנה , שיטילו קנאה בסעודה; אך יכבדו זה כזה. ולזה תמצא שספר במשתה שעשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן מקטון ועד גדול , שכבר כבד המלך זה כזה. ולזה הביאם יחד בזה המקום שהיה בתכלית מהכבוד והגדולה , והיו לכולם מטות זהב וכסף , והיו שותים כלם בכלי זהב ומיין המלכות , והיו עושים הממונים על הסעודה כרצון איש ואיש , כקטון כגדול (ע"פ דב' א , יז). התועלת השלישי הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי במשתה שישתדלו המשרתים שלא יצטרך לאחד מאנשי הסעודה לשאול דבר יצטרך להם , כי אולי יבושו מלשאול זה , ויהיה זה סבה שתכבד עליהם ההטבה אשר ייטיב להם בעל הסעודה. ולזה זכר כי השתיה היתה כדת כל איש אין אונס יביאהו לשנות מנהגו ורצונו , כי הכל היה מוכן לפניהם , והמים למזוג היין לכל אחד לפי מנהגו. התועלת הרביעי הוא במדות , והוא , שראוי בקבוצים שתהיינה הנשים לבד והאנשים לבד , כי אם יהיו מעורבים יהיה זה סבה להרבות זמה , וכל שכן במשתה היין; עם שזה יהיה סבה למנוע מהנשים השגת רצונם במשתה ההוא מהאכילה והשתייה , כי יבושו מהאנשים. ולזה זכר כי ושתי המלכה עשתה משתה נשים באופן שיהיו הנשים לבד והאנשים לבד. התועלת החמישי הוא במדות , והוא להודיע שהוא ראוי לנשים שיכנעו לעשות רצון בעליהן כי הם נבראו לעבודת האנשים , כמו שבארנו בפרשת 'בראשית' (בר' ב , בה"מ כא; בה"פ כג). ולזה ספר מה שקרה לושתי על אשר לא נכנעה לעשות מצות אחשורוש בעלה , ותכלית הקושי שהיה בזה הענין בעיני כל שרי המלך להתפרסם הענין שזה הוא מחוייב לכל הנשים. התועלת הששי הוא במדות , והוא להודיע שראוי לכל איש ואשה להרחיק מדת הגאוה. הלא תראה מה שקרה לושתי מצד גאותה , שלא רצתה לבא לפני המלך עם הסריסים ההם ששלח להביאה לפניו אם לא יוסיף שלוח שרים נכבדים מהם (ע"פ במ' כב , טו). התועלת השביעי הוא במדות , והוא להודיע שראוי למלך לעשות דבריו בעצה נכונה לפי מה שאפשר , ואפילו בעת הכעס הנפלא. הלא תראה כי אחשורוש עם רוב חמתו על דבר ושתי לא רצה לעשות דבר אם לא בעצה נכונה על יד היועצים הראויים. וזכר עם זה שמנהגו היה בכל דבריו להתיעץ עם יודעי דת ודין , ועמהם נתיעץ בזה הענין. והיו עם זה יודעי העתים , כדי שיעמדו לפי מה שאפשר להם על הראוי להיות ממערכת העליונים במה שתשָאל העצה מהם; כי לפי הענין ההוא יתחכמו בעצתם , שתהיה באופן שיתכן שתגיע לפועל. והנה תמורת החכמים יודעי העתים היו לישראל אורים ותומים , שהיתה ההודעה המגעת מהם בתכלית האמות כמו שבארנו בבאורינו לדברי התורה. התועלת השמיני והוא במדות , והוא להודיע כי כשנשאל עצה מרבים , גדולים קצתם מקצת , ראוי שיגיד הקטן מהם עצתו בתחלה. וכן בזה הדרך בקטן יתחילו ובגדול יכלו (ע"פ בר' מד , יב) , כדי שיגיד כל אחד מהם עצתו לפי הנראה בעיניו. כי אם היו מתחילים מהגדול תחלה , יהיה זה סבה אל שימשכו לעצתו הבאים אחריו לגודל מעלתו אצלם , או כדי לכבדו , או מפני היותם יראים מחלוק עמו , ויהיה זה סבה אל שלא תהיה שם עצה כי אם מאחד מהם. ולזה תמצא שזכר כי אנשי העצה היו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן , והקטן מהם שהוא ממוכן , הוא אשר פתח בנתינת העצה תחלה , ואליו הסכימו המלך והשרים. התועלת התשיעי הוא להודיע עומק מחשבות השם יתעלה ותחבולותיו , להמציא מה שיישיר אל התכלית המכוון ממנו. ולזה תמצא כי מפני שנגלה אל השם יתעלה השתדלות המן ומחשבתו כנגד היהודים לאבדם , סבב שיעשה המשתה הגדול הזה , ושתקָרא ושתי לפני המלך ולא תבוא , ושינתן על זה מלכותה לאסתר להיות לישראל לעזר בעת צרתם. התועלת העשירי הוא להודיע , שכבר סבב השם יתברך שיצאו מאחשורוש אלו הספרים שששלח בכל מלכותו להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו , כדי לסבב שלא תהיינה האותיות השלוחות ממנו נחשבות מאד בעיני העם בראותם אלו הספרים הראשונים שהם דומים לדברי התול , כי הוא ידוע כי כל איש הוא שורר בביתו. וזה היה סבה אל שלא החשיבו העמים מאד אותיות אחשורוש ששלח לאבד היהודים; כי לו היו מחשיבים אותן האותיות , היו משתדלים להרע ליהודים תכף בראותם כי רצון המלך לכלותם. התועלת האחד עשר הוא להודיע ענין יחס מרדכי ואסתר , ושהם היו משבט מבנימן. כי בזה נתבאר שנתאמת מה שיעד יעקב לבנימן אשר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (ראה בר' מט , כז). וזה נתקיים בימי שאול ובימי מרדכי ואסתר , כמו שזכרנו. התועלת השנים עשר הוא במדות , והוא להודיע שראוי לאדם שיחמול על קרוביו ויקרבם אליו בעת הצורך. הלא תראה כי מפני שקרב מרדכי את אסתר בת דודו וגדלה בביתו , היה זה סבה להביא ישועה לישראל כי מפני שהוא גדלה כאב היתה שומעת למצותו גם אחרי היות לה המלוכה , ומזה נתישר בעזר השם יתעלה להביא הישועה לישראל על ידה. התועלת השלשה עשר הוא להודיע , שיש קצת עדות וסימן מראשיות הדברים אל תכליתם. הלא תראה כי הגי הראה גדולה נוספת לאסתר על שאר הבתולות , ולזה שם אותה ונערותיה במקום הנבחר שבבית הנשים; וכן היה התכלית שהיא עלתה על כלנה (ע"פ מש' לא , כט) למעלת המלוכה. התועלת הארבעה עשר הוא במדות , והוא להודיע תכלית הענוה שהיתה באסתר , עד שעם ראותה עצמה עולה למעלת המלוכה היתה נכנעת למצות מרדכי; וגם אחרי היותה מלכה , עד שהקל בה מרדכי ושלח לה מאמר קשה מאד , ולא התפעלה מזה כלל. והוא מה ששלח לאמר לה "אל תדמי בנפשך" וגו' , "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אס' ד , יג - יד) - כאלו יהיה זה עדות שהענוה תשים בעליה בשררה והתנשאות , והגאוה תשפיל בעליה ותסיר רוממותו והתנשאותו. ולזה סרה המלוכה מושתי לגאותה , ונתנה לאסתר לענותה ושפלותה. התועלת החמשה עשר הוא במדות , והוא להודיע , שהוא ראוי לאדם שיקל בגנות מועט אשר הוא דרך להגיע תועלת מרובה. ולזה תמצא שלא הרחיק מרדכי היות אסתר נלקחת למלך , ואם היה בזה קצת יציאה מדרכי התורה , מצד רוב התועלת שהיה נכון שיגיע לישראל על ידה מצד מה שהיו בו ישראל אז מהשפלות. ולזה צוה אותה שלא תגיד את עמה ואת מולדתה , פן יהיה זה סבה אל שירחיק המלך נתינת המלוכה לה; עם שכבר ישאר לה הגנות בעצמו , והוא היותה פלגש המלך. והנה היה יותר נבחר שתהיה מלכה משתהיה פלגש. התועלת הששה עשר הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה בישראל בהיותם בארץ אויביהם. כי הוא נתן לאסתר חן נוסף בעיני המלך על כל הנערות היפות שקבצו מכל זה המלכות הגדול , עד שכבר תמצא שהמלך פרנס עצמו בפילגשים כמו שלש שנים. כי בשנת שלש למלכו היה דבר ושתי , ואז קבצו הנערות בשושן; ובשנת שבע למלכו נלקחה אסתר אל בית המלכות; וכשנוציא מאלו הארבע שנים שנת ימי מרוקיהם , שהיו ששה חדשים בשמן המור להעביר השיער וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים לעדן הבשר ולנקותה מזוהמות הזיעה - הנה נשארו שלש שנים. וכל אלו השלש שנים פרנס אחשורוש את עצמו בפלגשים , ולא נתקררה דעתו עד שבאה אסתר לפניו; ואז נקבצו עמה גם כן לפני המלך כל הבתולות הנשארות. וזה כלו ממה שיורה כי השם יתעלה נתן לה חן נוסף על כל הבתולות אשר בכל המלכות. התועלת השבעה עשר הוא להודיע עוצם החכמה שהיתה באומתינו אז. ולזה תמצא כי מרדכי שהיה מן החרש והמסגר אשר הגלו עם יכניה (ראה מ"ב כד , יד) , היה לחכמתו מן השופטים היושבים בשער המלך; ולחכמתו גם כן נגלה לו מה שבקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש. התועלת השמנה עשר הוא להודיע , שראוי לכל אדם להשתדל בשלום המלך שהוא תחתיו , ואם אינו מאומתו , כי בשלום המלך תתקיים המדינה; עם שכבר יתכן שיגיע לו מזה גמול טוב מהמלך. ולזה תמצא שגלה מרדכי את דבר בגתנא ותרש תכף שנגלה לו זה , לשמור המלך משיפול במה שהשתדלו לעשות כנגדו. והגיע לו ולישראל מפני זה מהתועלת מה שנזכר בזאת המגלה. התועלת התשעה עשר הוא להודיע , שהמטיב על דרך האהבה והכבוד - ראוי שישתדל שידע מקבל הטובה שהוא היטיב לו , כי בזה יתבאר למטיב שהוא הטיב לו מצד אהבתו אותו , לא על צד הקרי והדבר הבלתי מכוון , ותתחזק מפני זה האהבה יותר ביניהם. ובזה גם כן יתישר אל שישולם לו גמול על זה. ולזה תמצא שהודיע מרדכי לאסתר את אשר בקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש , כדי שתגיד לו הענין הזה בשמו , ויהיה שמור לו הגמול על זה לעת הצורך. התועלת העשרים הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי לשום אדם לעשות דבר כנגד המלכות; כי כל דבר לא יכחד מן המלך ויהיה זה סבה להביא עליו עונש נפלא. הלא תראה מה שקרה לבגתנא ותרש על שבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש. התועלת העשרים ואחד הוא להודיע , שראוי לאדם לזכור תמיד החסדים הנעשים לו כדי שיתישר להשיג גמול עליהם. גם ראוי לו שיזכור כל הקורות המתחדשות , כי מהם ילמד האדם דעת בראותו אי זה תכלית נתחדש מהתחלה והתחלה אשר בדברים ההם. ולזה תמצא שזכר , שמה שגלה מרדכי מדבר בגתנא ותרש נכתב בספר דברי הימים לפני המלך , ושם גם כן היו כתובים המקרים המתחדשים; ולזה היה נקרא 'ספר דברי הימים' או 'ספר הזכרונות'. התועלת העשרים ושנים הוא להודיע איך עמקו מחשבות השם יתעלה להציל את ישראל. ולזה סבב שיהיה המתחדש מבגתנא ותרש נגלה למלך על יד מרדכי , כדי שיהיה זה שמור לו ולישראל לעת הצורך. התועלת העשרים ושלשה הוא להודיע , שאין ראוי לאדם בשום פנים לכרוע ולהשתחוות על צד האלהות זולתי לשם יתעלה ואעפ"י שיביאהו לזה יראת המלכות. הלא תראה כי מרדכי עם היותו משער מה שהיה מהסכנה לו מפני היותו בלתי כורע ומשתחוה להמן , הנה לא הסכים לכרוע ולהשתחוות לו. התועלת העשרים וארבעה הוא להודיע , שאין ראוי לאדם לנטות ממצות המלך אם לא יהיה בשמירת מצותו נטיה ממצות השם יתעלה , שהוא מלך מלכי המלכים. כי כשגנו עבדי המלך למרדכי ואמרו לו "מדוע אתה עובר את מצות המלך" (אס' ג , ג) , התנצל להם במה שהודיעם שהוא יהודי והוא מוזהר מהשם יתעלה שלא יכרע וישתחוה לזולתו על דרך נתינת האלהות לו. ולולי שהיה מבואר כי בדבר כזה לא יחוייב ההמשך למצות המלך , לא היה די לו בזאת ההתנצלות. התועלת העשרים וחמשה הוא להודיע , כי אין ראוי לאדם מפני עוצם ידו עם המלך לבטוח על זה שיוכל לעשות מה שיחפוץ מעם רב , כי גבוה מעל גבוה שומר (ע"פ קה' ה , ז) ימנעהו מהשלמת רצונו , אם מצד ההשגחה הכוללת אם מצד ההשגחה הפרטית. הלא תראה כי המן מפני בטחו על עוצם ידו בבית המלכות השתדל עם המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים , בעת אשר חשב שהוא נכון יותר להגעת המבוקש. ואמר דבריו גם כן באופן שיתכן לו יותר שישיג המבוקש , והוא הודעתו למלך שמזה העם יתכן שיגיע לו נזק רב , ואין בהם תועלת למלך; ושבהשחתתם יגיע תועלת רב למלך. ולא די שלא השיג רצונו , אבל היה זה סבה אל שהשחיתו ישראל הוא וכל משפחתו. התועלת העשרים וששה הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה הפרטית , כי ביום בעינו אשר היה ראוי הגעת הרע לישראל מפני ההשגחה הכוללת , בו בעינו היתה להם הרוחה וההצלה , והשחיתו כל שונאיהם. הלא תראה כי כבר הפילו הגורל לפני המן באי זה יום ראוי שיגיע הרע לישראל , וביום ההוא בעינו סבב השם יתעלה שהיה הענין בהפך מה שחשב המן. התועלת העשרים ושבעה הוא להודיע , שראוי לאדם לחקור בענינים המתחדשים לפי מה שאפשר , כדי שיקח עצה לפי היכולת על מה שעשה ושראה מהם מתחדש כנגדו. הלא תראה כי מרדכי , מפני מנהגו לחקור במתחדש בבית המלך , ידע תכף כל הנעשה בסבותיו , וזה היה סבה אל שהשתדל בזריזות לקחת העצה הראויה בזה הרע שדמה המן לעשות לכל ישראל. התועלת העשרים ושמונה הוא להודיע , שהוא ראוי לעתות בצרה שיראה האדם עצמו מוכה מאת השם יתעלה; ולזה יסבב שיהיה לבו נשבר ונדכה מרוב הצער אשר יצער עצמו , כי ברוע פני לב הבשר ייטיב לב השכל (ע"פ קה' ז , ג) , עם שזה יהיה סבה שישוב אל יי' וירחמהו (ע"פ יש' נה , ז). הלא תראה כי בעת התשובה סדרה התורה שנענה את נפשותינו , והוא בעשור לחדש השביעי (ראה וי' כג , כז). ולזאת הסבה זכר בזה המקום רב הצטער מרדכי על זאת הצרה ולבשו שק ואפר. ושבכל המקומות היו מתאבלים אבל גדול , והיו צמים ובוכים וסופדים ולובשים שק ואפר , אולי יחון אותם השם יתעלה ונחם על הרעה (ע"פ יואל ב , יג). התועלת העשרים ותשעה הוא במדות , והוא להודיע , שאעפ"י שיראה האדם בגזרה הרעה שאין דרך להשיבה אחור לפי הנהוג , אין ראוי שיקצר מהתפלל לשם יתעלה ומהשתדל בבטולה לפי מה שאפשר , ולא תרפנה ידיו מפני מה שהוא משער בקושי העצום אשר בבטולה. הלא תראה כי מרדכי , עם היותו יודע כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב , הנה עם כל זה לא רפו ידיו מהשתדל בבטול זאת הגזרה לפי מה שאפשר. ולזה תמצא שהוא בא בזה האופן בלבוש שק ואפר לפני שער המלך , כדי שיתפרסם לכל הנכבדים אשר שם שכבר נתחדש על מרדכי חדוש גדול , ואולי יהיה זה סבה שיודע זה לאסתר המלכה. כי החדושים הגדולים הם מגיעים אל הגדולים מפני מנהגם לשאול עליהם , רוצה לומר: כי הם שואלים אם יש שום דבר חדוש. והנה היה מרדכי נכבד מאד בעיניהם , ולזה היה יושב בשער המלך כמו שקדם. וכאשר הגיע מבוקשו שנודע זה לאסתר המלכה , אז השתדל תכלית ההשתדלות עם אסתר המלכה שתבא לפני המלך לבכות ולהתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה. ואעפ"י שהיתה אסתר בזה בסכנה עצומה , לא נמנע מפני זה מלהביא אותה בכל עוז אל שתעשה זה. לזה הפליג לשלוח לה הדברים הקשים ההם , להודיע לה שהיא מוכרחת להביא עצמה בזאת הסכנה; כי תחטא לשם יתעלה חטא עצום אם לא תעשה זה , ויהיה זה סבה להביא עליה ועל בית אביה האבדן והמות. התועלת השלשים הוא במדות , והוא להודיע , שראוי למי שירצה לבקש עצה בדבר מה מזולתו , שיודיע כל המקרים והמשיגים אשר בדבר ההוא וסבותיו , כי בזה תתישר העצה יותר. ולזה ספר ששלח מרדכי להגיד לאסתר את כל אשר קרהו עם המן , שהיה סבה אל שהתפעל המן ממנו , ודמה מפני זה להשמיד את כל היהודים. וגם הודיע לה מה שהיה סבה אל שיתרצה המלך לעשות כדברי המן , והוא מה שאמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף להביא אל גנזי המלך. ושלח לה עם זה העתקת האותיות אשר שלח המן על דבר היהודים , כי בידיעתה כל זה תתישר יותר ללקיחת העצה על זה הענין; וזה , כי מפני ידיעתה על מה התפעל המן זה ההפעלות תתישר בקלות לפייסו , כשתודיע לו כי מצד דתו היה מוכרח מרדכי על זה. ובמעט דברים שתבקש ממנו שיתפייס עם מרדכי , יספיק. וגם כן הנה מפני ידיעתה שהמן סבב זה , תתישר להשתדל עמו להשיב אחור אשר הרע , לפי היכולת; או תסבב להבאיש ריחו לפני המלך בהודיעה למלך על מה ועל מה סבב המן זה , ושלא עשה זה לתועלת המלך כמו שהביא המלך לחשוב זה; או בענינים אחרים גם כן תוכל להבאיש ריחו לפי מה שתראה שיאות לה זה בו. ומפני ידיעתה התועלת שאמר המן להגיע אל המלך בזה , תתישר לבטול זאת הגזרה כשתשתדל להביא למלך מהתועלת בבטול זאת הגזרה יותר ממה שיגיע לו מהתועלת בחדושה , או בשאר מה שידמה לזה , ממה שיתכן לה להניא בו לבב המלך לעשות זה הפעל המגונה בעבור התועלת הזה. ומפני ידיעתה תוכן הגזרה יתישר לה יותר ההשתדלות בהסרת הגעת ההזק ממנה. התועלת השלשים ואחד הוא במדות , והוא להודיע , כי גם בעתים אשר לאדם אימות מות , אין ראוי לו שיסבב מיתתו וימהרנה , כי אולי לא תקום הרעה ולא תהיה. ולזה תמצא שאע"פ שהיו על אסתר אימות מות מעמה וממנה , לא היתה מסכמת להכנס אל החצר הפנימית לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה אם לא תקָרא לבא לפניו , עד שבא אליה דבר מרדכי , שהיא תחטא ליי' אם תמאן לבא לפניו על זה , ותסבב אבדה ואבוד בית אביה. התועלת השלשים ושנים הוא להודיע , שכל מי שאפשר לו לבקש רחמים על ישראל ואינו מבקש , הנה עליו תשוב קללת העונש , והשם יתעלה ימציא סבות להצלתם ממקום אחר , בעבור בריתו עם האבות. ולזה אמר מרדכי להשיב אל אסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" , והיא ובית אביה יאבדו (ראה אס' ד , יד). התועלת השלשים ושלשה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר חננו השם יתעלה דבר מתישר להגיע בו טוב מה , ראוי שישתדל בהגעתו בו לעת הצורך , כי עמקו מחשבות יתעלה; ואולי הוא חננו הדבר ההוא כדי שיְשַמַח בו בעת הצורך מי שאפשר לו זה. והנה אם לא יעשה כן יבלבל מחשבות השם ית' והיא לא תצלח (ע"פ במ' יד , מא) , כי לא תקצר ידו מהגעת מה שירצה. ולזה אמר מרדכי לאסתר לחייב שהוא ראוי על כל פנים שתתיר עצמה להכנס אל החצר הפנימית לבא אל המלך לבקש מלפניו על עמה , שהוא אפשר שלא הגיע אותה השם יתעלה למלכות אלא שתהיה לעזר לישראל לעת כזאת. התועלת השלשים וארבעה הוא להודיע , שמי שיפחד מהרע אשר הוא נכון לבא עליו , ראוי שיקדים התפלה לשם יתעלה באופן שלם , בדרך שיהיה נעזר בו. וישתדל עם זה שיתפללו עליו רבים , כי תפלת הצבור היא יותר נשמעת מתפלת היחיד. ולזה תמצא כי כשהוצרכה אסתר להתיר עצמה למות מפני הכנסה אל החצר הפנימית אשר לא כדת , בקשה שיצומו בעבורה כל היהודים הנמצאים בשושן שלשת ימים לילה ויום וגם היא ונערותיה הסכימה לצום כן. והסכים מרדכי לעשות כדבריה. והוא מבואר , שזה הצום יהיה בעבורה כשיתפללו לשם יתעלה שלא יקרה לה נזק בזה; ואולם נבחרה התפלה עם הצום , כי בו תכנע הנפש הבהמית ויחלשו תאוותיה הגופיות; ויהיה זה סבה אל שיהיה לבבם יותר שלם עם השם יתעלה , ותהיה מפני זה תפלתם יותר נשמעת. התועלת השלשים וחמשה הוא במדות. והוא להודיע , כי אשר יצטרך להשתדל בהשתדלות הכרחי מאד להציל מרע עצום , צריך שיהיה השתדלותו באופן שאיך שימשך הענין לא יסגור לו שום פתח בהשתדלות ההוא; ואם יוכל שיהיה מועיל מה יעשהו לכל הפתחים אשר למבוקש ההוא , הנה אין ראוי שיקצר בזה. ולזה תמצא כי כשנכנסה אסתר אל החצר הפנימית אשר לא כדת , לבשה בגדי מלכות בדרך שתהיה מוצאת חן בעיניו , כי זה אחד מהפתחים להצלתה בבואה לפניו ולהיות דבריה נשמעים. והנה אחר זה לא בקשה תכף מהמלך הצלת עמה , כי המן היה מתנגד לה בבקשה הזאת. ולזה בקשה מהמלך , שקודם שתשאל בקשתה יבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה להם , כי בזה מהפיוס להמן מה שלא יעלם; ואולי עם זה הפיוס תשיג מהמן שישתדל עמה בהצלת ישראל מהמלך אחר שתשלים מרדכי עמו. כי היה רודף אחר הכבוד והשררה , והיא הפליגה בכבודו בזה הענין. ומזה המקום יוכן לה הפתח כשתמצא עוזרים רבים כנגד המן , כי זה ממה שימשך ממנו שיקנאו בו מאד שאר שרי המלך בראותם השררה שהוא נוטל לעצמו , עד שלא הביאה אסתר עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם המן. ובהשנות זה הענין , שאמר לה המלך במשתה היין שתשאל שאלתה ותנתן לה עד חצי המלכות , ולא הסכימה לבקש בקשתה עדיין אם לא כשיבאו תחלה המלך והמן אל המשתה אשר תעשה להם למחרת היום ההוא , הוסיפה הקנאה עם השרים וגם עם המלך , כי היא הראת בדבריה אלה שיותר יש מהכח להמן ממה שיש ממנו למלך , עד שתירא לשאול דבר מהמלך אשר יסכים לתתו לה אם לא אחר ההשתדלות לפייס לב המן , שיהיה לה לעזר; כאלו העירה בזה שכח המן יותר יפה מכח המלך. והנה היה מחכמת אסתר , כי עם ידיעתה בחוזק אהבת המלך אותה , באה לפניו עם הצום החזק ההוא. וכשהתקבץ עמו חוזק פחדה נראית למלך כאלו היא חולה ובצער חזק , ולזה התעורר המלך לשאול לה "מה לך אסתר המלכה" (אס' ה , ג). ואפשר עם זה שהשיג אותה עלוף חזק , כמו שנזכר בספר יוסיפון (ע' 35 ). ולאהבת המלך אותה התעורר לתת לה עד חצי המלכות , להיטיב לבה ולהסיר אותה מהצער החזק שהיא בו. ומזה התבאר כי זאת העצה שבחרה בה אסתר היתה בתכלית השלמות למה שרצתה להשתדל בו מכל הצדדין , אשר היה נכון לה למצא פתח על השתדלותה. וזה גם כן היה סבה אל שנדדה שנת המלך , לרוב מבוכתו על מה זה נצטערה אסתר זה הצער הנפלא ולמה נצטרכה לתת כל זה הכבוד להמן; כי זה ממה שיהיה ראוי שיהיה נבוך בו. ונתגלגל הדבר מפני זה כמו שסבב מסבב הסבות , שהביאו לפניו ספר הזכרונות , ונמצא בו מה שהגיד מרדכי על מה שבקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש , אשר היה סבה באופן מה להשפלת המן. ומשם נתישר לאסתר דבר בקשתה. התועלת השלשים וששה הוא במדות , והוא להודיע , שראוי לכל אדם לשלם גמול טוב למטיבים לו. הלא תראה כי תכף ששמע המלך מה שסבב בו מרדכי הצלתו שאל אם שולם למרדכי גמול על זה. וזה ממה שהורה שכבר היה ראוי לו על כל פנים לשלם לו גמול על מה שהטיב לו. ולזאת הסבה שאל להמן מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. התועלת השלשים ושבעה הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי לאדם שיקח ממה שיתיר האדון לתת לו , מה שיִכבַּד על האדון לתתו. הלא תראה , כי המן , כשנשאל מהמלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו , הקשה לשאול , באופן שנתפעל בו המלך מזה , לשערו כי המן היה חושב שישאלהו המלך זה מפני חפצו ביקר המן; ולזה שאל מהכבוד מה ששאל בדרך שלא יחסר לו רק הכסא. כי שאל לבישת לבוש מלכות אשר לבש בו המלך , והוא הלבוש שילבש בעת המשחו , ורכיבת סוס אשר רכב עליו המלך , וכתר המלכות אשר נתן בראשו , ושיהיה נתן הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים; ועוד לו אך המלוכה , לולא מה שאמר שיקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אס' ז , ט). והנה לזאת הסבה התפעל המלך כנגדו ואמר לו בלשון קנטור , שיעשה זה למרדכי היהודי , לא יפול דבר. וזה גם כן היה סבת שנקרא לבוא אל משתה אסתר בדרך קנטור , והוא אמרו כי בהלו את המן לבא אל אסתר , מצורף לזה מה שלבש המלך מהקנאה כנגדו על דבר שאלת אסתר פעמים שיבא המלך והמן אל המשתה אשר תכין להם , כמו שקדם. התועלת השלשים ושמונה הוא להודיע , כי השם יתעלה לא יעזוב צדיק ביד הרשע. הלא תראה כי המן דמה לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. ולא די שלא השיג מבוקשו , אך הוכרח לתת לו כבוד בזה האופן הנפלא ההוא , שהרכיבהו ברחוב העיר והלבישהו באופן הנזכר וקרא לפניו: ככה יעשה לאיש וגו'. התועלת השלשים ותשעה הוא להודיע , כי ראוי לאדם כשיצטרך לעצה , שלא יקצר משאלת העצה לכל מי שיש לו מבא בנתינת עצה בזה , כי זה יהיה סבה אל שתגיע לו העצה הנכונה בזה. הלא תראה כי המן הסתפק בשאלת העצה כשהיו שם כל אוהביו וחכמיו , אם לא תהיה שם זרש אשתו. התועלת הארבעים הוא להודיע , כי הרודף אחר השררה והכבוד , הנה השררה והכבוד בורחים ממנו. הלא תראה כי המן שהיה רודף אחר השררה והכבוד , ומפני זה עשה מה שעשה , הגיע לו ההפך , והוא , שהוצרך לכבד השפלים ממנו; והוא מה שהוכרח לתת מהכבוד למרדכי. והיה זה גם כן סבה בסוף אל שנטרד מן העולם , ומת בתכלית מהגנות והבזיון. התועלת הארבעים ואחד הוא להודיע , שראוי לעשות הדברים בעתם הראוי להם ובאופן הראוי. הלא תראה כי אסתר , מפני שהמתינה לבקש בקשתה אל העת הראוי , השיגה מבוקשה מהמלך בקלות. ואולם היה אז העת הראוי , כי ראתה כי נבאש המן בעיני המלך , וקנא בו על רוב השררה שהיה נוטל לעצמו במה ששאל לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. מצורף לזה מה שנתקנא בו מפני הכירו מדברי אסתר שהמן היה נוטל כח לעצמו יותר ממה שהיה מהכח אל המלך , עד שהוכרחה אסתר לתת לו מהכבוד הרבה כדי שתשיג מבוקשה מהמלך , אשר נתרצה המלך לתתו לה כאמרו "עד חצי המלכות ותעש" (אס' ה , ו) , כאלו העירה בזה שלא עשתה דבר כשנתרצה המלך בזה אם לא יתרצה בו המן. וכאשר היה אז העת הראוי , כמו שזכרנו , סדרה דבריה באופן הראוי; והוא , שכבר שאלה מהמלך מה שלא יתכן להמן לחלוק עליו , והוא אמרה "תנתן לי נפשי בשאלתי" (אס' ז , ג). כי המן רואה עוצם אהבת המלך אותה , עד שכבר אמר לה שמה שתבקש עד חצי המלכות ותעש; והמשיכה לזה כלל בקשתה , והיא אמרה "ועמי בבקשתי" (שם). ואחר כן ביארה דבריה באופן שהיה בו מהפיוס מה שלא יעלם , והוא אמרה שאלו נמכרנו לעבדים ולשפחות שתקה , כי מפני תועלת המלך יקל לה לסבול היא ועמה זה הצר והמצוק. אך הם נמכרו להשמיד להרוג ולאבד (ראה שם , ד). וכאלו אמרה בזה , שאם ירצה המלך שימכרו לעבדים ולשפחות כדי שישיגנו תועלת רב מזאת האומה לא תחוש על זה; והוא מבואר , שבזה האופן יגיע למלך מהתועלת מזאת האומה יותר ממה שאמר המן. וכאלו היה זה דרך להשיג קצת מבוקשה אשר הוא דרך להשגתו כולו בסוף , וזה , כי מי שצריך לשאול דבר גדול ראוי שישאל אותו בהדרגה כשישאל תחלה קצת דרושו , ועוד לא יסור מדרגה אחר מדרגה עד שישיג המבוקש , כמו שביארנו בענין מה שבקש ראובן מאחיו שלא ישפכו דם (ראה בר' לז , כב) , אשר היה צריך להצלת יוסף בסוף הענין (ראה פירושו לבר' עמ' 302 - 402 תועלת ז). וכן אסתר לא שאלה תחלה אלא שלא ימותו היא ועמה , אבל אם ירצה המלך יהיו נמכרים לעבדים ולשפחות; ובטחה אסתר שאחר זה תבטל זאת הגזרה בהדרגה. והיה גם כן מה שאמרה למלך בשאלו מי הוא זה ואי זה הוא (ראה אס' ז , ה) , באופן יתבאר ממנו שלא עשה זה המן לאהבתו של מלך אבל עשה זה בעבור שנאתו העם. ובארה גם כן כי שנאתו אותם היא מצד רוע תכונתו , לא מצד עשותם כנגדו דבר יהיה ראוי לו לשנאתם עליו; וזהו אמרה "איש צר ואויב המן הרע הזה" (שם , ו). התועלת הארבעים ושנים הוא להודיע , שיש בכאן ידיעות שופעות מהשם יתברך בזולת נבואה , עד שכבר תמצא הרבה שמה שיסכימו בו האנשים בכללות שיהיה כן בעתיד , ימצא כדבריהם. ולזה ספר שכבר אמרו לו חכמיו וזרש אשתו שאם היה מרדכי אשר החל לנפול לפניו מזרע היהודים , רוצה לומר , שלא יהיה ממשפחת גרים , הנה לא יוכל לו , כי נפול יפול לפניו. וכבר נתבאר אמות זה השרש מדבר המרגלים ששלח יהושע לרגל מחשבות האנשים אשר ביריחו , שכבר נתבאר להם כי נתן השם יתעלה אותם בידם מפני ראותם כי נמוגו כל יושבי הארץ מפני ישראל (ראה יהו' ב , ט) , כאלו היתה הסכמתם בזה עדות על שהדברים יהיו כן. וכן נתבאר זה ממה שהיה לגדעון מסַפֵּר החלום ואת שברו אשר שמע במחנה מדין עדות על נצוחו אותם , כמו שנזכר שם (ראה שו' ז , יג - יד). והנה ידמה שבאה זאת הידיעה להם גם כן מצד העדות במה שנתבאר להם מדבר המלחמות אשר היו לישראל עם עמלק , שנצחום תמיד עד כלה. מצורף לזה מה שנתפרסם להם מברכת יצחק ליעקב ועשו (ראה בר' כז , כח - כט; לט - מ); כי עמלק היה מזרע עשו (ראה בר' לו , יב). התועלת הארבעים ושלשה הוא לפרסם עוצם השגחת השם יתעלה בישראל , עד שהדברים בעצמם , שנדמו להיות כלי לאבוד מרדכי וישראל , שׂם כלי לאבוד שונאיהם; ומה שדמו שונאיהם להיות כלי להצלתם היה כלי להפלתם. הלא תראה שבמעט זמן נהפך דבר המן מתכלית הגובה והשררה והטוב אל תכלית השפלות והרע. וכן הענין בשונאי ישראל אשר דמו להרגם - הנה נהפך הדבר והיה עליהם הדבר אשר זדו (ע"פ שמ' יח , יא) להפיל בו ישראל. וזה , שכבר תמצא כי השם יתעלה שם בקשת המן על נפשו מאסתר המלכה כלי להמתתו; כי מפני קומו ממטתו ובואו למטת המלכה , והיה כורע עליה לבקש ממנה על נפשו , נדמה למלך , מפני היות המן נבאש בעיניו , שהוא משתדל לכבוש את המלכה תחתיו עמו בבית. ומה שחשב המן שיהיה כלי לתלות את מרדכי , שמהו השם יתעלה כלי לתלותו. וזה שחרבונה , בראותו כי המלך כעס על המן מפני שני דברים: הראשון הוא מה שנתרעמה ממנו אסתר , והשני הוא מה שדמה שיהיה רצונו לכבוש את המלכה עמו בבית וזה הוא אמרו "הגם לכבוש" וגו' (אס' ז , ח); כאלו יאמר: לא די לו בחטא הראשון ועתה יוסיף לחטא שנית - אמר "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי" וגו' (שם , ט); רוצה לומר , שגם יש להמן חטא שלישי עצום מאד , והוא שהוא עשה עץ לתלות בזולת רשות המלך , והנה בו עוד מהמרי יותר , שעשאו לתלות את מרדכי אשר דבר טוב על המלך. ולזה צוה המלך תכף לתלותו עליו. וגם כן הנה האותיות ששלח המן בשם המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים , היו כלי להפיל ביד ישראל בניו ומשפחתו וכל חיל עם ומדינה הצרים את ישראל. וזה , כי מפני שהיו האותיות ההם נכתבות בשם המלך ונחתם בטבעת המלך , לא היה דרך להשיבם אחור בצד מן הצדדים; ולזה חוייב שישתדלו בהצלת ישראל עם קיום האותיות הראשונות. ולפי שלא היה בזה דרך להצלתם באופן שלם אלא כשינתן רשות לישראל לעמוד על נפשם ולהקהל בעריהם להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם , אשר היה כלי להפיל שונאי ישראל בידם , עם מה שהתפרסם להם מאהבת המלך את היהודים עד שכבר תלו את המן שהיה הגדול אשר בבית המלך על אשר שלח ידו ביהודים - הנה הוא מבואר כי האותיות ההם היו כלי בהכרח להשמיד שונאי ישראל. כי אם היתה אפשרית ההצלה לישראל באופן אחר , לא היה המלך נסכם בהריגת עמו. התועלת הארבעים וארבעה הוא להעיר , שראוי לכל אדם שיהיה דורש טוב לעמו לפי מה שאפשר , ושישתדל שיהיה נאהב ורצוי להם בכל עוז. הלא תראה עוצם גדולת מרדכי בעבור היותו דורש טוב לעמו , עד שכבר הסיר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ונתנו לו. והנה באר זה בסוף המגלה הזאת באור יותר שלם במה שנאמר "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש" וגו' (אס' י , ג). כאלו באר שם , כי סבת גדלו עם המלך וליהודים , היתה היותו רצוי לרוב אחיו והיותו דורש טוב לעמו. ומפני טוב ענינו היתה גדולתו נוספת תמיד , כאמרו "כי האיש מרדכי הולך וגדול" (אס' ט , ד). התועלת הארבעים וחמשה הוא במדות , והוא להודיע שראוי לכל אדם שיועיל לקרוביו לפי מה שאפשר , וכל שכן כאשר גמלוהו טוב. הלא תראה כי אסתר המלכה מהרה להודיע למלך קורבת מרדכי לה להועילו , ושמה אותו על פקידות בית המן לזאת הסבה גם כן. התועלת הארבעים וששה הוא במדות , והוא להודיע שאשר הוא תחת אחר , ראוי שישָמר כשיועיל לקרוביו , שיעשה זה באופן שלא ישיגהו בו גנות מאשר הוא תחתיו. הלא תראה כי אסתר לא רצתה לשים את מרדכי על פקידות בית המן , כי אם אחר ששמהו המלך על פקידות כל מלכותו במה שנתן לו טבעתו לחתום מה שירצה בשם המלך. כי אלו שמתהו בזה הפקידות קודם זה , אפשר שישיגה חשד מאת המלך שתתן נכסי המלכות לקרוביה; אך עתה לא היה מקום למלך לגנותה על זה. וכן מצאנו ביוסף במה שהטיב לקרוביו שנשמר בכמו זה האופן מן החשד , כי לא רצה לעשות זה כי אם ברשות המלך , כמו שנתבאר שם (ראה בה"מ בר' מה , יט). התועלת הארבעים ושבעה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר יבקש דבר מה מהמלכות והשיג קצת מבוקשו , אין ראוי שימהר לבקש הנשאר עד עת ראוי ובאופן ראוי , כי אולי יכעס המלך עליו אם יכביד לשאול ממנו כל זה יחד. כל שכן בראותו שהשיג למלך ההוא מהכעס הפעלות רב על דבר בקשתו , כי הוא צריך שימתין שתשקוט חמת המלך , ואז ימצא מקום לבקש הנשאר. ולזה תמצא כי כשנתלה המן , והיה בזה קצת קורת רוח לאסתר ולמרדכי , לא החזיקה אסתר תכף בבקשתה שאמרה "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (אס' ז , ג) עד שעברו כמו שני חדשים או יותר , ואז מהרה והתירה עצמה למיתה בראותה כי לא נקראת לבא לפני המלך , ליראתה שמא יעבור העת ולא יוכן לה דבר הצלתה היהודים בכל המלכות לגודל המלכות ההוא. והנה אע"פ שנתבאר לה בהתחלה שלא ישר הדבר שעשה המן בעיני המלך , שבה להזכיר עתה , שאם הוא טוב בעיני המלך וכשר הדבר בעיניו והיתה אסתר מוצאת חן בעיני המלך וטובה בעיניו , יכתב להשיב מחשבת המן; כי רצון המלך - יתכן שישתנה. ולא הזכירה בדבריה אלה שיהיה פחדתה (ע"פ יר' ב , יט) אליה כי אולי יאמר לה המלך שאין ראוי שתפחד מזה , או אולי יתן לה מה שתשָמר היא בו ותמָנע מפני זה ממנה בקשתה על עמה. ולזה הזכירה עוצם צרתה אם יאבדו עמה ומולדתה , שלא תמלט מזה אלא כשילקח דרך על הצלתם. התועלת הארבעים ושמונה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר ירצה מזולתו שיעשה פועל מה בעת מוגבל , ראוי שימהר להודיעו הפועל ההוא קודם הזמן ההוא זמן רחב , יתכן לו בו להשתדל בהמצאת הכלים אשר ישלם בהם הפועל ההוא באופן שלם. ולזה תמצא כי שלחו מרדכי ואסתר הספרים השניים אשר השיבו בהם מחשבת המן , באופן שכבר קדם ביד הרצים בסוסים למהר להודיע ליהודים זה קודם העת ההוא , כדי שישתדלו היהודים שיהיו להם כלי מלחמה ראויים לזה התכלית ויחנכו עצמם בזה קודם בא העת ההוא , באופן שיהיו עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם. וידמה שלמעט אויביהם בא בספרים ההם מה שעשה המלך אחשורוש להמן על אשר שלח ידו ביהודים , עם שזה היה ראוי , כדי שלא יחשבו המלך ההוא למשוגע. והנה היה ענין הספרים ההם לפי מה שאחשוב לפי מה שאומר , והוא , שהם כתבו בשם המלך כי הוא נתן טבעתו להמן ושלח בשמו להשמיד את כל היהודים מפני שנאתו אותם; וכאשר נודע זה למלך תלה אותו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ולפי שהכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב , נתן המלך רשות ליהודים להקהל בעריהם ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם ושללם לבוז. והוא מבואר , שהוא ראוי שיהיו הספרים לפי זאת הצורה כדי שלא ישיג המלך גנות מזה , עם שזה כלי למעט שונאי ישראל בראותם כי המלך אוהב אותם ותלה גדוליהם על אשר שלח ידו ביהודים לאבדם. ולזאת הסבה תמצא שבמקום אשר דבר המלך ודתו מגיע היו רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם , מפני ידיעתם אהבת המלך את היהודים. וזה גם כן היה סבה שכל שרי המדינות והאחשרדפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך היו מנשאים את היהודים. וזה כולו היה סבה למעט שונאי ישראל כמו שזכרנו. התועלת הארבעים ותשעה הוא להודיע , שאף על פי שהיה רשות לישראל לבוז שלל אויביהם , הנה הסכימו כלם בעריהם שלא לשלוח יד בביזה , כי כן היה ראוי כדי שלא יחשבו עליהם שבעבור חמדת הממון עשו זה. ואמנם היתה הסכמת מרדכי ואסתר לתת להם רשות על זה כדי למלטם מחשד הלקיחה מהשלל אשר היה ראוי שיהיה למלך; הלא תראה כי גם בשושן הבירה לא שלחו את ידם בביזה. התועלת החמשים הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה בישראל להטות לב המלך אל כל אשר שאלה אסתר המלכה. הלא תראה כי מדברי אחשורוש לאסתר המלכה היה נראה שקשה היה למלך ענין הריגת האנשים ההם , ולזה אמר לה "בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו" (אס' ט , יב). ועם כל זה אמר לה מה בקשתה עוד ותעש (ראה שם). וידמה כי בבא מספר ההרוגים ידעו מרדכי ואסתר כי לא נהרגו כל אויביהם הגדולים אשר בשושן , ובעת אשר יש לאל ידם השתדלו לכלותם פן יהיו להם לקוצים למה שיבא מהזמן , מפני מה שהפליגו ישראל בהשחתת. ם עם שהוא אפשר שאלו האויבים היו מעמלק , אשר צותה התורה במחיית זכרם (ראה דב' כה , יט) בעבור מה ששערה החכמה האלהית היות זאת האומה לקוץ מכאיב תמיד לאומתנו. ומן הדומה שלא היו בַּצָרים אותם זולת זרע עמלק , כי שנאתם לישראל היתה מקדם ובדור דור. והוסיף בדבר שנאתם ישראל עתה , כי ראו כי מת הגדול שבהם והוא המן על יד ישראל. התועלת החמשים ואחד והוא במצות אשר הם מדבריהם ז"ל , הנה מה שתקנו מרדכי ואסתר וקבלוהו עליהם כל הדור ההוא ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם , לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם לפי הדינים הנזכרים בהם כדי לפרסם הנס הנפלא שעשה להם השם יתעלה; כי בפרסום הנסים תתקיים פנת ההשגחה האלהית באישי האדם אשר היא מהגדולות שבפנות התוריות. והנה סדרו שיהיו היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר בחדש אדר זכר למה שהיה בכל העיירות זולת שושן , והעיירות שאינם פרזים היו עושים את יום חמשה עשר זכר למה שנעשה בשושן. ולא רצו שיהיה בשושן לבד נוהג זה הדין , כי אז היו ישראל שבים אל עריהם והיו חושבים לרשת ארץ ישראל כמו שיעד להם ירמיה (ראה יר' לא , ו - ח). והנה בימי כורש החלו לעלות בעריהם , וגם בשנת שבע למלכות אחשורוש. ולזה ידמה שהם קראו 'ערי הפרזי' בארץ ישראל מה שהיה לבד מהעיירות אשר מדרכם שתהיינה פרזות , והם אשר נקראו ערי הפרזי' בימי יהושע בן נון. ואולם אשר אין מדרכם שתהיינה פרזות , אע"פ שהיו פרזות בזמן ההוא , הנה לא יקָראו היהודים אשר שם 'היהודים הפרזים' , כמו הענין בירושלם ובעיירות שהיו קודם חורבן ארץ ישראל מוקפות חומה. והוא מבואר , שזה הדין גם כן נוהג בחוצה לארץ בכל המקומות , כי הנס ההוא היה בכל המקומות. וכבר שלח זה גם כן מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות מלכות אחשורוש הקרובים והרחוקים , לקיים עליהם להיות עושים 'הפרזים' את יום ארבעה עשר , ו'המוקפים' את יום חמשה עשר. והנה סדרו שיהיו ימי משתה לבד , כי על ידי משתה היין היתה סבה אל שנתן מלכות ושתי לאסתר המלכה , ועל ידי משתה היין היתה צומחת ההצלחה לישראל ממחשבת המן בן המדתא. וסדרו שיהיו ימי שמחה להזכיר דבר השמחה הנפלאה שהיתה לישראל ביום אשר נהפך להם מאבל לשמחה; ולזה היו אלו הימים אסורים בהספד ובתענית. ותקנו שישלחו מנות איש לרעהו , כי זה יהיה סבה לרבוי השמחה; כי יבוש כל אחד מרעהו אם ישלח לו מנות בלתי יפות וערבות , וזה יהיה סבה אל שיכין כל אחד מהם מטעמים ומיני מעדנים , ותרבה מפני זה השמחה והתענוג. ואם לא היו עושים ככה , אולי מפני שאין התורה מחייבת בביאור לשמוח בזה היום , יקלו בו האנשים ולא יכינו מהמזונות מה שראוי להכין בימי משתה ושמחה. והנה לא תשלם זאת התקנה כי אם בשלוח שתי מתנות לאדם אחד , כי לא יאמר 'מנות' על פחות משתי מנות. ותקנו שיתנו מתנות לאביונים , כי בזה יהיה הדרוש מהשמחה. הלא תראה כי בכל המקומות שצותה התורה לשמוח במועדים צותה לשמח העניים; כאמרו "ושמחת לפני יי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (דב' טז , יא). והנה הלוי והגר והיתום והאלמנה הם עניים , כמו שביארנו שם. ותקנו שיהיו הימים האלה נזכרים בכל שנה ושנה לפרסם הנס , כי בזכרו אלו הדברים אשר כללה אותם המגלה הזאת על הסדר , הערה נפלאה אל שהשם יתעלה הקדים רפואה למכה על צד ההשגחה הפרטית , עד שאתה תראה שאם היה נופל דבר מאלו הדברים הנמשכים על הסדר , לא היה מתישר שיגיע התכלית שהגיע לישראל בסוף הענין. ולזה יתחייב מזאת ההזכרה , שתכלול קריאת זאת המגלה בכללה על הסדר. וראוי שתהיה הקריאה מפי הכתב , שיוכל הקורא לומר "על כן על כל דברי האגרת הזאת" (אס' ט , כו). וראוי שתהיה המגלה כתובה בפני עצמה , כי בזולת זה לא יתכן לומר 'על כן על כל דברי האגרת הזאת' , אם לא היה שם דבר תיוחד בו המגלה הזאת משאר הדברים הנכתבים עמה. והנה ענין הזכירה הזאת יחוייב שיהיה מבערב , בהכנס יום הפורים , כמו הענין בזכירת שבת והסבה בזה , כי מהעת ההוא יתחילו להכנס דיני היום ההוא , להאסר בהספד ובתענית; ולזה ראוי שתהיה הזכירה אז להעיר כל אדם אל שינהג בזה היום לפי הדינים הנזכרים בו , ולפרסם הנס ששלם אז לאבותינו , כי אז נחו מאויביהם. ולפי שכתוב "ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה" (אס' ט , יז) , והיה מבואר בנפשו שמה שהיה ביום שלשה עשר לחדש אדר היה ביום לא בלילה , הנה מה שהמשיך לו מיום ארבעה עשר יהיה הרצון בו גם כן יום לא לילה; ומשם יתבאר שהמשתה ראוי שיהיה נעשה ביום. לפי שאמר "והימים האלה נזכרים ונעשים" (שם , כח) , והיתה עשייתם ביום , הנה ראוי גם כן שתהיה זכירתם ביום; ולזה יתבאר שהמגלה נקראת בלילה ונשנית קריאתה ביום. ולפי שאמר "משפחה ומשפחה" (שם) , למדנו שהכהנים מתבטלים מעבודתם לשמוע מקרא מגלה; והיה ראוי להיות כן מפני פרסום הנס - הלא תראה כמה מצות סדרה התורה מפני פרסום נס יציאת מצרים. והנה קריאתה לפרזים היא בארבעה עשר ולמוקפים חומה בחמשה עשר. ולפי שזאת הקריאה היתה לפרסם הנס , תקנו חכמים לזאת הקריאה זמנים יתכן בהם פרסום הנס יותר , וסמכו זה למה שאמר "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" (שם , לא); רוצה לומר , שלכל אחד מהם תקנו זמנים הרבה לקריאת המגילה. ואולם התועלות המגיעות ממנה הם חמשים ואחד. : התועלת הראשון הוא במדות , והוא , שראוי לשמוח בטוב בהמצאו , כאמרו "ביום טובה היה בטוב" (קה' ז , יד). ולזה ספר שאחר שהראה המלך רב עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו , עשה זה המשתה הגדול לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן שבעת ימים. התועלת השני הוא במדות , שאין ראוי בסעודה שיקראו האנשים לאכול ממנה , שיטילו קנאה בסעודה; אך יכבדו זה כזה. ולזה תמצא שספר במשתה שעשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן מקטון ועד גדול , שכבר כבד המלך זה כזה. ולזה הביאם יחד בזה המקום שהיה בתכלית מהכבוד והגדולה , והיו לכולם מטות זהב וכסף , והיו שותים כלם בכלי זהב ומיין המלכות , והיו עושים הממונים על הסעודה כרצון איש ואיש , כקטון כגדול (ע"פ דב' א , יז). התועלת השלישי הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי במשתה שישתדלו המשרתים שלא יצטרך לאחד מאנשי הסעודה לשאול דבר יצטרך להם , כי אולי יבושו מלשאול זה , ויהיה זה סבה שתכבד עליהם ההטבה אשר ייטיב להם בעל הסעודה. ולזה זכר כי השתיה היתה כדת כל איש אין אונס יביאהו לשנות מנהגו ורצונו , כי הכל היה מוכן לפניהם , והמים למזוג היין לכל אחד לפי מנהגו. התועלת הרביעי הוא במדות , והוא , שראוי בקבוצים שתהיינה הנשים לבד והאנשים לבד , כי אם יהיו מעורבים יהיה זה סבה להרבות זמה , וכל שכן במשתה היין; עם שזה יהיה סבה למנוע מהנשים השגת רצונם במשתה ההוא מהאכילה והשתייה , כי יבושו מהאנשים. ולזה זכר כי ושתי המלכה עשתה משתה נשים באופן שיהיו הנשים לבד והאנשים לבד. התועלת החמישי הוא במדות , והוא להודיע שהוא ראוי לנשים שיכנעו לעשות רצון בעליהן כי הם נבראו לעבודת האנשים , כמו שבארנו בפרשת 'בראשית' (בר' ב , בה"מ כא; בה"פ כג). ולזה ספר מה שקרה לושתי על אשר לא נכנעה לעשות מצות אחשורוש בעלה , ותכלית הקושי שהיה בזה הענין בעיני כל שרי המלך להתפרסם הענין שזה הוא מחוייב לכל הנשים. התועלת הששי הוא במדות , והוא להודיע שראוי לכל איש ואשה להרחיק מדת הגאוה. הלא תראה מה שקרה לושתי מצד גאותה , שלא רצתה לבא לפני המלך עם הסריסים ההם ששלח להביאה לפניו אם לא יוסיף שלוח שרים נכבדים מהם (ע"פ במ' כב , טו). התועלת השביעי הוא במדות , והוא להודיע שראוי למלך לעשות דבריו בעצה נכונה לפי מה שאפשר , ואפילו בעת הכעס הנפלא. הלא תראה כי אחשורוש עם רוב חמתו על דבר ושתי לא רצה לעשות דבר אם לא בעצה נכונה על יד היועצים הראויים. וזכר עם זה שמנהגו היה בכל דבריו להתיעץ עם יודעי דת ודין , ועמהם נתיעץ בזה הענין. והיו עם זה יודעי העתים , כדי שיעמדו לפי מה שאפשר להם על הראוי להיות ממערכת העליונים במה שתשָאל העצה מהם; כי לפי הענין ההוא יתחכמו בעצתם , שתהיה באופן שיתכן שתגיע לפועל. והנה תמורת החכמים יודעי העתים היו לישראל אורים ותומים , שהיתה ההודעה המגעת מהם בתכלית האמות כמו שבארנו בבאורינו לדברי התורה. התועלת השמיני והוא במדות , והוא להודיע כי כשנשאל עצה מרבים , גדולים קצתם מקצת , ראוי שיגיד הקטן מהם עצתו בתחלה. וכן בזה הדרך בקטן יתחילו ובגדול יכלו (ע"פ בר' מד , יב) , כדי שיגיד כל אחד מהם עצתו לפי הנראה בעיניו. כי אם היו מתחילים מהגדול תחלה , יהיה זה סבה אל שימשכו לעצתו הבאים אחריו לגודל מעלתו אצלם , או כדי לכבדו , או מפני היותם יראים מחלוק עמו , ויהיה זה סבה אל שלא תהיה שם עצה כי אם מאחד מהם. ולזה תמצא שזכר כי אנשי העצה היו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן , והקטן מהם שהוא ממוכן , הוא אשר פתח בנתינת העצה תחלה , ואליו הסכימו המלך והשרים. התועלת התשיעי הוא להודיע עומק מחשבות השם יתעלה ותחבולותיו , להמציא מה שיישיר אל התכלית המכוון ממנו. ולזה תמצא כי מפני שנגלה אל השם יתעלה השתדלות המן ומחשבתו כנגד היהודים לאבדם , סבב שיעשה המשתה הגדול הזה , ושתקָרא ושתי לפני המלך ולא תבוא , ושינתן על זה מלכותה לאסתר להיות לישראל לעזר בעת צרתם. התועלת העשירי הוא להודיע , שכבר סבב השם יתברך שיצאו מאחשורוש אלו הספרים שששלח בכל מלכותו להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו , כדי לסבב שלא תהיינה האותיות השלוחות ממנו נחשבות מאד בעיני העם בראותם אלו הספרים הראשונים שהם דומים לדברי התול , כי הוא ידוע כי כל איש הוא שורר בביתו. וזה היה סבה אל שלא החשיבו העמים מאד אותיות אחשורוש ששלח לאבד היהודים; כי לו היו מחשיבים אותן האותיות , היו משתדלים להרע ליהודים תכף בראותם כי רצון המלך לכלותם. התועלת האחד עשר הוא להודיע ענין יחס מרדכי ואסתר , ושהם היו משבט מבנימן. כי בזה נתבאר שנתאמת מה שיעד יעקב לבנימן אשר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (ראה בר' מט , כז). וזה נתקיים בימי שאול ובימי מרדכי ואסתר , כמו שזכרנו. התועלת השנים עשר הוא במדות , והוא להודיע שראוי לאדם שיחמול על קרוביו ויקרבם אליו בעת הצורך. הלא תראה כי מפני שקרב מרדכי את אסתר בת דודו וגדלה בביתו , היה זה סבה להביא ישועה לישראל כי מפני שהוא גדלה כאב היתה שומעת למצותו גם אחרי היות לה המלוכה , ומזה נתישר בעזר השם יתעלה להביא הישועה לישראל על ידה. התועלת השלשה עשר הוא להודיע , שיש קצת עדות וסימן מראשיות הדברים אל תכליתם. הלא תראה כי הגי הראה גדולה נוספת לאסתר על שאר הבתולות , ולזה שם אותה ונערותיה במקום הנבחר שבבית הנשים; וכן היה התכלית שהיא עלתה על כלנה (ע"פ מש' לא , כט) למעלת המלוכה. התועלת הארבעה עשר הוא במדות , והוא להודיע תכלית הענוה שהיתה באסתר , עד שעם ראותה עצמה עולה למעלת המלוכה היתה נכנעת למצות מרדכי; וגם אחרי היותה מלכה , עד שהקל בה מרדכי ושלח לה מאמר קשה מאד , ולא התפעלה מזה כלל. והוא מה ששלח לאמר לה "אל תדמי בנפשך" וגו' , "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אס' ד , יג - יד) - כאלו יהיה זה עדות שהענוה תשים בעליה בשררה והתנשאות , והגאוה תשפיל בעליה ותסיר רוממותו והתנשאותו. ולזה סרה המלוכה מושתי לגאותה , ונתנה לאסתר לענותה ושפלותה. התועלת החמשה עשר הוא במדות , והוא להודיע , שהוא ראוי לאדם שיקל בגנות מועט אשר הוא דרך להגיע תועלת מרובה. ולזה תמצא שלא הרחיק מרדכי היות אסתר נלקחת למלך , ואם היה בזה קצת יציאה מדרכי התורה , מצד רוב התועלת שהיה נכון שיגיע לישראל על ידה מצד מה שהיו בו ישראל אז מהשפלות. ולזה צוה אותה שלא תגיד את עמה ואת מולדתה , פן יהיה זה סבה אל שירחיק המלך נתינת המלוכה לה; עם שכבר ישאר לה הגנות בעצמו , והוא היותה פלגש המלך. והנה היה יותר נבחר שתהיה מלכה משתהיה פלגש. התועלת הששה עשר הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה בישראל בהיותם בארץ אויביהם. כי הוא נתן לאסתר חן נוסף בעיני המלך על כל הנערות היפות שקבצו מכל זה המלכות הגדול , עד שכבר תמצא שהמלך פרנס עצמו בפילגשים כמו שלש שנים. כי בשנת שלש למלכו היה דבר ושתי , ואז קבצו הנערות בשושן; ובשנת שבע למלכו נלקחה אסתר אל בית המלכות; וכשנוציא מאלו הארבע שנים שנת ימי מרוקיהם , שהיו ששה חדשים בשמן המור להעביר השיער וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים לעדן הבשר ולנקותה מזוהמות הזיעה - הנה נשארו שלש שנים. וכל אלו השלש שנים פרנס אחשורוש את עצמו בפלגשים , ולא נתקררה דעתו עד שבאה אסתר לפניו; ואז נקבצו עמה גם כן לפני המלך כל הבתולות הנשארות. וזה כלו ממה שיורה כי השם יתעלה נתן לה חן נוסף על כל הבתולות אשר בכל המלכות. התועלת השבעה עשר הוא להודיע עוצם החכמה שהיתה באומתינו אז. ולזה תמצא כי מרדכי שהיה מן החרש והמסגר אשר הגלו עם יכניה (ראה מ"ב כד , יד) , היה לחכמתו מן השופטים היושבים בשער המלך; ולחכמתו גם כן נגלה לו מה שבקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש. התועלת השמנה עשר הוא להודיע , שראוי לכל אדם להשתדל בשלום המלך שהוא תחתיו , ואם אינו מאומתו , כי בשלום המלך תתקיים המדינה; עם שכבר יתכן שיגיע לו מזה גמול טוב מהמלך. ולזה תמצא שגלה מרדכי את דבר בגתנא ותרש תכף שנגלה לו זה , לשמור המלך משיפול במה שהשתדלו לעשות כנגדו. והגיע לו ולישראל מפני זה מהתועלת מה שנזכר בזאת המגלה. התועלת התשעה עשר הוא להודיע , שהמטיב על דרך האהבה והכבוד - ראוי שישתדל שידע מקבל הטובה שהוא היטיב לו , כי בזה יתבאר למטיב שהוא הטיב לו מצד אהבתו אותו , לא על צד הקרי והדבר הבלתי מכוון , ותתחזק מפני זה האהבה יותר ביניהם. ובזה גם כן יתישר אל שישולם לו גמול על זה. ולזה תמצא שהודיע מרדכי לאסתר את אשר בקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש , כדי שתגיד לו הענין הזה בשמו , ויהיה שמור לו הגמול על זה לעת הצורך. התועלת העשרים הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי לשום אדם לעשות דבר כנגד המלכות; כי כל דבר לא יכחד מן המלך ויהיה זה סבה להביא עליו עונש נפלא. הלא תראה מה שקרה לבגתנא ותרש על שבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש. התועלת העשרים ואחד הוא להודיע , שראוי לאדם לזכור תמיד החסדים הנעשים לו כדי שיתישר להשיג גמול עליהם. גם ראוי לו שיזכור כל הקורות המתחדשות , כי מהם ילמד האדם דעת בראותו אי זה תכלית נתחדש מהתחלה והתחלה אשר בדברים ההם. ולזה תמצא שזכר , שמה שגלה מרדכי מדבר בגתנא ותרש נכתב בספר דברי הימים לפני המלך , ושם גם כן היו כתובים המקרים המתחדשים; ולזה היה נקרא 'ספר דברי הימים' או 'ספר הזכרונות'. התועלת העשרים ושנים הוא להודיע איך עמקו מחשבות השם יתעלה להציל את ישראל. ולזה סבב שיהיה המתחדש מבגתנא ותרש נגלה למלך על יד מרדכי , כדי שיהיה זה שמור לו ולישראל לעת הצורך. התועלת העשרים ושלשה הוא להודיע , שאין ראוי לאדם בשום פנים לכרוע ולהשתחוות על צד האלהות זולתי לשם יתעלה ואעפ"י שיביאהו לזה יראת המלכות. הלא תראה כי מרדכי עם היותו משער מה שהיה מהסכנה לו מפני היותו בלתי כורע ומשתחוה להמן , הנה לא הסכים לכרוע ולהשתחוות לו. התועלת העשרים וארבעה הוא להודיע , שאין ראוי לאדם לנטות ממצות המלך אם לא יהיה בשמירת מצותו נטיה ממצות השם יתעלה , שהוא מלך מלכי המלכים. כי כשגנו עבדי המלך למרדכי ואמרו לו "מדוע אתה עובר את מצות המלך" (אס' ג , ג) , התנצל להם במה שהודיעם שהוא יהודי והוא מוזהר מהשם יתעלה שלא יכרע וישתחוה לזולתו על דרך נתינת האלהות לו. ולולי שהיה מבואר כי בדבר כזה לא יחוייב ההמשך למצות המלך , לא היה די לו בזאת ההתנצלות. התועלת העשרים וחמשה הוא להודיע , כי אין ראוי לאדם מפני עוצם ידו עם המלך לבטוח על זה שיוכל לעשות מה שיחפוץ מעם רב , כי גבוה מעל גבוה שומר (ע"פ קה' ה , ז) ימנעהו מהשלמת רצונו , אם מצד ההשגחה הכוללת אם מצד ההשגחה הפרטית. הלא תראה כי המן מפני בטחו על עוצם ידו בבית המלכות השתדל עם המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים , בעת אשר חשב שהוא נכון יותר להגעת המבוקש. ואמר דבריו גם כן באופן שיתכן לו יותר שישיג המבוקש , והוא הודעתו למלך שמזה העם יתכן שיגיע לו נזק רב , ואין בהם תועלת למלך; ושבהשחתתם יגיע תועלת רב למלך. ולא די שלא השיג רצונו , אבל היה זה סבה אל שהשחיתו ישראל הוא וכל משפחתו. התועלת העשרים וששה הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה הפרטית , כי ביום בעינו אשר היה ראוי הגעת הרע לישראל מפני ההשגחה הכוללת , בו בעינו היתה להם הרוחה וההצלה , והשחיתו כל שונאיהם. הלא תראה כי כבר הפילו הגורל לפני המן באי זה יום ראוי שיגיע הרע לישראל , וביום ההוא בעינו סבב השם יתעלה שהיה הענין בהפך מה שחשב המן. התועלת העשרים ושבעה הוא להודיע , שראוי לאדם לחקור בענינים המתחדשים לפי מה שאפשר , כדי שיקח עצה לפי היכולת על מה שעשה ושראה מהם מתחדש כנגדו. הלא תראה כי מרדכי , מפני מנהגו לחקור במתחדש בבית המלך , ידע תכף כל הנעשה בסבותיו , וזה היה סבה אל שהשתדל בזריזות לקחת העצה הראויה בזה הרע שדמה המן לעשות לכל ישראל. התועלת העשרים ושמונה הוא להודיע , שהוא ראוי לעתות בצרה שיראה האדם עצמו מוכה מאת השם יתעלה; ולזה יסבב שיהיה לבו נשבר ונדכה מרוב הצער אשר יצער עצמו , כי ברוע פני לב הבשר ייטיב לב השכל (ע"פ קה' ז , ג) , עם שזה יהיה סבה שישוב אל יי' וירחמהו (ע"פ יש' נה , ז). הלא תראה כי בעת התשובה סדרה התורה שנענה את נפשותינו , והוא בעשור לחדש השביעי (ראה וי' כג , כז). ולזאת הסבה זכר בזה המקום רב הצטער מרדכי על זאת הצרה ולבשו שק ואפר. ושבכל המקומות היו מתאבלים אבל גדול , והיו צמים ובוכים וסופדים ולובשים שק ואפר , אולי יחון אותם השם יתעלה ונחם על הרעה (ע"פ יואל ב , יג). התועלת העשרים ותשעה הוא במדות , והוא להודיע , שאעפ"י שיראה האדם בגזרה הרעה שאין דרך להשיבה אחור לפי הנהוג , אין ראוי שיקצר מהתפלל לשם יתעלה ומהשתדל בבטולה לפי מה שאפשר , ולא תרפנה ידיו מפני מה שהוא משער בקושי העצום אשר בבטולה. הלא תראה כי מרדכי , עם היותו יודע כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב , הנה עם כל זה לא רפו ידיו מהשתדל בבטול זאת הגזרה לפי מה שאפשר. ולזה תמצא שהוא בא בזה האופן בלבוש שק ואפר לפני שער המלך , כדי שיתפרסם לכל הנכבדים אשר שם שכבר נתחדש על מרדכי חדוש גדול , ואולי יהיה זה סבה שיודע זה לאסתר המלכה. כי החדושים הגדולים הם מגיעים אל הגדולים מפני מנהגם לשאול עליהם , רוצה לומר: כי הם שואלים אם יש שום דבר חדוש. והנה היה מרדכי נכבד מאד בעיניהם , ולזה היה יושב בשער המלך כמו שקדם. וכאשר הגיע מבוקשו שנודע זה לאסתר המלכה , אז השתדל תכלית ההשתדלות עם אסתר המלכה שתבא לפני המלך לבכות ולהתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה. ואעפ"י שהיתה אסתר בזה בסכנה עצומה , לא נמנע מפני זה מלהביא אותה בכל עוז אל שתעשה זה. לזה הפליג לשלוח לה הדברים הקשים ההם , להודיע לה שהיא מוכרחת להביא עצמה בזאת הסכנה; כי תחטא לשם יתעלה חטא עצום אם לא תעשה זה , ויהיה זה סבה להביא עליה ועל בית אביה האבדן והמות. התועלת השלשים הוא במדות , והוא להודיע , שראוי למי שירצה לבקש עצה בדבר מה מזולתו , שיודיע כל המקרים והמשיגים אשר בדבר ההוא וסבותיו , כי בזה תתישר העצה יותר. ולזה ספר ששלח מרדכי להגיד לאסתר את כל אשר קרהו עם המן , שהיה סבה אל שהתפעל המן ממנו , ודמה מפני זה להשמיד את כל היהודים. וגם הודיע לה מה שהיה סבה אל שיתרצה המלך לעשות כדברי המן , והוא מה שאמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף להביא אל גנזי המלך. ושלח לה עם זה העתקת האותיות אשר שלח המן על דבר היהודים , כי בידיעתה כל זה תתישר יותר ללקיחת העצה על זה הענין; וזה , כי מפני ידיעתה על מה התפעל המן זה ההפעלות תתישר בקלות לפייסו , כשתודיע לו כי מצד דתו היה מוכרח מרדכי על זה. ובמעט דברים שתבקש ממנו שיתפייס עם מרדכי , יספיק. וגם כן הנה מפני ידיעתה שהמן סבב זה , תתישר להשתדל עמו להשיב אחור אשר הרע , לפי היכולת; או תסבב להבאיש ריחו לפני המלך בהודיעה למלך על מה ועל מה סבב המן זה , ושלא עשה זה לתועלת המלך כמו שהביא המלך לחשוב זה; או בענינים אחרים גם כן תוכל להבאיש ריחו לפי מה שתראה שיאות לה זה בו. ומפני ידיעתה התועלת שאמר המן להגיע אל המלך בזה , תתישר לבטול זאת הגזרה כשתשתדל להביא למלך מהתועלת בבטול זאת הגזרה יותר ממה שיגיע לו מהתועלת בחדושה , או בשאר מה שידמה לזה , ממה שיתכן לה להניא בו לבב המלך לעשות זה הפעל המגונה בעבור התועלת הזה. ומפני ידיעתה תוכן הגזרה יתישר לה יותר ההשתדלות בהסרת הגעת ההזק ממנה. התועלת השלשים ואחד הוא במדות , והוא להודיע , כי גם בעתים אשר לאדם אימות מות , אין ראוי לו שיסבב מיתתו וימהרנה , כי אולי לא תקום הרעה ולא תהיה. ולזה תמצא שאע"פ שהיו על אסתר אימות מות מעמה וממנה , לא היתה מסכמת להכנס אל החצר הפנימית לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה אם לא תקָרא לבא לפניו , עד שבא אליה דבר מרדכי , שהיא תחטא ליי' אם תמאן לבא לפניו על זה , ותסבב אבדה ואבוד בית אביה. התועלת השלשים ושנים הוא להודיע , שכל מי שאפשר לו לבקש רחמים על ישראל ואינו מבקש , הנה עליו תשוב קללת העונש , והשם יתעלה ימציא סבות להצלתם ממקום אחר , בעבור בריתו עם האבות. ולזה אמר מרדכי להשיב אל אסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" , והיא ובית אביה יאבדו (ראה אס' ד , יד). התועלת השלשים ושלשה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר חננו השם יתעלה דבר מתישר להגיע בו טוב מה , ראוי שישתדל בהגעתו בו לעת הצורך , כי עמקו מחשבות יתעלה; ואולי הוא חננו הדבר ההוא כדי שיְשַמַח בו בעת הצורך מי שאפשר לו זה. והנה אם לא יעשה כן יבלבל מחשבות השם ית' והיא לא תצלח (ע"פ במ' יד , מא) , כי לא תקצר ידו מהגעת מה שירצה. ולזה אמר מרדכי לאסתר לחייב שהוא ראוי על כל פנים שתתיר עצמה להכנס אל החצר הפנימית לבא אל המלך לבקש מלפניו על עמה , שהוא אפשר שלא הגיע אותה השם יתעלה למלכות אלא שתהיה לעזר לישראל לעת כזאת. התועלת השלשים וארבעה הוא להודיע , שמי שיפחד מהרע אשר הוא נכון לבא עליו , ראוי שיקדים התפלה לשם יתעלה באופן שלם , בדרך שיהיה נעזר בו. וישתדל עם זה שיתפללו עליו רבים , כי תפלת הצבור היא יותר נשמעת מתפלת היחיד. ולזה תמצא כי כשהוצרכה אסתר להתיר עצמה למות מפני הכנסה אל החצר הפנימית אשר לא כדת , בקשה שיצומו בעבורה כל היהודים הנמצאים בשושן שלשת ימים לילה ויום וגם היא ונערותיה הסכימה לצום כן. והסכים מרדכי לעשות כדבריה. והוא מבואר , שזה הצום יהיה בעבורה כשיתפללו לשם יתעלה שלא יקרה לה נזק בזה; ואולם נבחרה התפלה עם הצום , כי בו תכנע הנפש הבהמית ויחלשו תאוותיה הגופיות; ויהיה זה סבה אל שיהיה לבבם יותר שלם עם השם יתעלה , ותהיה מפני זה תפלתם יותר נשמעת. התועלת השלשים וחמשה הוא במדות. והוא להודיע , כי אשר יצטרך להשתדל בהשתדלות הכרחי מאד להציל מרע עצום , צריך שיהיה השתדלותו באופן שאיך שימשך הענין לא יסגור לו שום פתח בהשתדלות ההוא; ואם יוכל שיהיה מועיל מה יעשהו לכל הפתחים אשר למבוקש ההוא , הנה אין ראוי שיקצר בזה. ולזה תמצא כי כשנכנסה אסתר אל החצר הפנימית אשר לא כדת , לבשה בגדי מלכות בדרך שתהיה מוצאת חן בעיניו , כי זה אחד מהפתחים להצלתה בבואה לפניו ולהיות דבריה נשמעים. והנה אחר זה לא בקשה תכף מהמלך הצלת עמה , כי המן היה מתנגד לה בבקשה הזאת. ולזה בקשה מהמלך , שקודם שתשאל בקשתה יבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה להם , כי בזה מהפיוס להמן מה שלא יעלם; ואולי עם זה הפיוס תשיג מהמן שישתדל עמה בהצלת ישראל מהמלך אחר שתשלים מרדכי עמו. כי היה רודף אחר הכבוד והשררה , והיא הפליגה בכבודו בזה הענין. ומזה המקום יוכן לה הפתח כשתמצא עוזרים רבים כנגד המן , כי זה ממה שימשך ממנו שיקנאו בו מאד שאר שרי המלך בראותם השררה שהוא נוטל לעצמו , עד שלא הביאה אסתר עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם המן. ובהשנות זה הענין , שאמר לה המלך במשתה היין שתשאל שאלתה ותנתן לה עד חצי המלכות , ולא הסכימה לבקש בקשתה עדיין אם לא כשיבאו תחלה המלך והמן אל המשתה אשר תעשה להם למחרת היום ההוא , הוסיפה הקנאה עם השרים וגם עם המלך , כי היא הראת בדבריה אלה שיותר יש מהכח להמן ממה שיש ממנו למלך , עד שתירא לשאול דבר מהמלך אשר יסכים לתתו לה אם לא אחר ההשתדלות לפייס לב המן , שיהיה לה לעזר; כאלו העירה בזה שכח המן יותר יפה מכח המלך. והנה היה מחכמת אסתר , כי עם ידיעתה בחוזק אהבת המלך אותה , באה לפניו עם הצום החזק ההוא. וכשהתקבץ עמו חוזק פחדה נראית למלך כאלו היא חולה ובצער חזק , ולזה התעורר המלך לשאול לה "מה לך אסתר המלכה" (אס' ה , ג). ואפשר עם זה שהשיג אותה עלוף חזק , כמו שנזכר בספר יוסיפון (ע' 35 ). ולאהבת המלך אותה התעורר לתת לה עד חצי המלכות , להיטיב לבה ולהסיר אותה מהצער החזק שהיא בו. ומזה התבאר כי זאת העצה שבחרה בה אסתר היתה בתכלית השלמות למה שרצתה להשתדל בו מכל הצדדין , אשר היה נכון לה למצא פתח על השתדלותה. וזה גם כן היה סבה אל שנדדה שנת המלך , לרוב מבוכתו על מה זה נצטערה אסתר זה הצער הנפלא ולמה נצטרכה לתת כל זה הכבוד להמן; כי זה ממה שיהיה ראוי שיהיה נבוך בו. ונתגלגל הדבר מפני זה כמו שסבב מסבב הסבות , שהביאו לפניו ספר הזכרונות , ונמצא בו מה שהגיד מרדכי על מה שבקשו בגתנא ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש , אשר היה סבה באופן מה להשפלת המן. ומשם נתישר לאסתר דבר בקשתה. התועלת השלשים וששה הוא במדות , והוא להודיע , שראוי לכל אדם לשלם גמול טוב למטיבים לו. הלא תראה כי תכף ששמע המלך מה שסבב בו מרדכי הצלתו שאל אם שולם למרדכי גמול על זה. וזה ממה שהורה שכבר היה ראוי לו על כל פנים לשלם לו גמול על מה שהטיב לו. ולזאת הסבה שאל להמן מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. התועלת השלשים ושבעה הוא במדות , והוא להודיע שאין ראוי לאדם שיקח ממה שיתיר האדון לתת לו , מה שיִכבַּד על האדון לתתו. הלא תראה , כי המן , כשנשאל מהמלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו , הקשה לשאול , באופן שנתפעל בו המלך מזה , לשערו כי המן היה חושב שישאלהו המלך זה מפני חפצו ביקר המן; ולזה שאל מהכבוד מה ששאל בדרך שלא יחסר לו רק הכסא. כי שאל לבישת לבוש מלכות אשר לבש בו המלך , והוא הלבוש שילבש בעת המשחו , ורכיבת סוס אשר רכב עליו המלך , וכתר המלכות אשר נתן בראשו , ושיהיה נתן הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים; ועוד לו אך המלוכה , לולא מה שאמר שיקראו לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אס' ז , ט). והנה לזאת הסבה התפעל המלך כנגדו ואמר לו בלשון קנטור , שיעשה זה למרדכי היהודי , לא יפול דבר. וזה גם כן היה סבת שנקרא לבוא אל משתה אסתר בדרך קנטור , והוא אמרו כי בהלו את המן לבא אל אסתר , מצורף לזה מה שלבש המלך מהקנאה כנגדו על דבר שאלת אסתר פעמים שיבא המלך והמן אל המשתה אשר תכין להם , כמו שקדם. התועלת השלשים ושמונה הוא להודיע , כי השם יתעלה לא יעזוב צדיק ביד הרשע. הלא תראה כי המן דמה לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. ולא די שלא השיג מבוקשו , אך הוכרח לתת לו כבוד בזה האופן הנפלא ההוא , שהרכיבהו ברחוב העיר והלבישהו באופן הנזכר וקרא לפניו: ככה יעשה לאיש וגו'. התועלת השלשים ותשעה הוא להודיע , כי ראוי לאדם כשיצטרך לעצה , שלא יקצר משאלת העצה לכל מי שיש לו מבא בנתינת עצה בזה , כי זה יהיה סבה אל שתגיע לו העצה הנכונה בזה. הלא תראה כי המן הסתפק בשאלת העצה כשהיו שם כל אוהביו וחכמיו , אם לא תהיה שם זרש אשתו. התועלת הארבעים הוא להודיע , כי הרודף אחר השררה והכבוד , הנה השררה והכבוד בורחים ממנו. הלא תראה כי המן שהיה רודף אחר השררה והכבוד , ומפני זה עשה מה שעשה , הגיע לו ההפך , והוא , שהוצרך לכבד השפלים ממנו; והוא מה שהוכרח לתת מהכבוד למרדכי. והיה זה גם כן סבה בסוף אל שנטרד מן העולם , ומת בתכלית מהגנות והבזיון. התועלת הארבעים ואחד הוא להודיע , שראוי לעשות הדברים בעתם הראוי להם ובאופן הראוי. הלא תראה כי אסתר , מפני שהמתינה לבקש בקשתה אל העת הראוי , השיגה מבוקשה מהמלך בקלות. ואולם היה אז העת הראוי , כי ראתה כי נבאש המן בעיני המלך , וקנא בו על רוב השררה שהיה נוטל לעצמו במה ששאל לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. מצורף לזה מה שנתקנא בו מפני הכירו מדברי אסתר שהמן היה נוטל כח לעצמו יותר ממה שהיה מהכח אל המלך , עד שהוכרחה אסתר לתת לו מהכבוד הרבה כדי שתשיג מבוקשה מהמלך , אשר נתרצה המלך לתתו לה כאמרו "עד חצי המלכות ותעש" (אס' ה , ו) , כאלו העירה בזה שלא עשתה דבר כשנתרצה המלך בזה אם לא יתרצה בו המן. וכאשר היה אז העת הראוי , כמו שזכרנו , סדרה דבריה באופן הראוי; והוא , שכבר שאלה מהמלך מה שלא יתכן להמן לחלוק עליו , והוא אמרה "תנתן לי נפשי בשאלתי" (אס' ז , ג). כי המן רואה עוצם אהבת המלך אותה , עד שכבר אמר לה שמה שתבקש עד חצי המלכות ותעש; והמשיכה לזה כלל בקשתה , והיא אמרה "ועמי בבקשתי" (שם). ואחר כן ביארה דבריה באופן שהיה בו מהפיוס מה שלא יעלם , והוא אמרה שאלו נמכרנו לעבדים ולשפחות שתקה , כי מפני תועלת המלך יקל לה לסבול היא ועמה זה הצר והמצוק. אך הם נמכרו להשמיד להרוג ולאבד (ראה שם , ד). וכאלו אמרה בזה , שאם ירצה המלך שימכרו לעבדים ולשפחות כדי שישיגנו תועלת רב מזאת האומה לא תחוש על זה; והוא מבואר , שבזה האופן יגיע למלך מהתועלת מזאת האומה יותר ממה שאמר המן. וכאלו היה זה דרך להשיג קצת מבוקשה אשר הוא דרך להשגתו כולו בסוף , וזה , כי מי שצריך לשאול דבר גדול ראוי שישאל אותו בהדרגה כשישאל תחלה קצת דרושו , ועוד לא יסור מדרגה אחר מדרגה עד שישיג המבוקש , כמו שביארנו בענין מה שבקש ראובן מאחיו שלא ישפכו דם (ראה בר' לז , כב) , אשר היה צריך להצלת יוסף בסוף הענין (ראה פירושו לבר' עמ' 302 - 402 תועלת ז). וכן אסתר לא שאלה תחלה אלא שלא ימותו היא ועמה , אבל אם ירצה המלך יהיו נמכרים לעבדים ולשפחות; ובטחה אסתר שאחר זה תבטל זאת הגזרה בהדרגה. והיה גם כן מה שאמרה למלך בשאלו מי הוא זה ואי זה הוא (ראה אס' ז , ה) , באופן יתבאר ממנו שלא עשה זה המן לאהבתו של מלך אבל עשה זה בעבור שנאתו העם. ובארה גם כן כי שנאתו אותם היא מצד רוע תכונתו , לא מצד עשותם כנגדו דבר יהיה ראוי לו לשנאתם עליו; וזהו אמרה "איש צר ואויב המן הרע הזה" (שם , ו). התועלת הארבעים ושנים הוא להודיע , שיש בכאן ידיעות שופעות מהשם יתברך בזולת נבואה , עד שכבר תמצא הרבה שמה שיסכימו בו האנשים בכללות שיהיה כן בעתיד , ימצא כדבריהם. ולזה ספר שכבר אמרו לו חכמיו וזרש אשתו שאם היה מרדכי אשר החל לנפול לפניו מזרע היהודים , רוצה לומר , שלא יהיה ממשפחת גרים , הנה לא יוכל לו , כי נפול יפול לפניו. וכבר נתבאר אמות זה השרש מדבר המרגלים ששלח יהושע לרגל מחשבות האנשים אשר ביריחו , שכבר נתבאר להם כי נתן השם יתעלה אותם בידם מפני ראותם כי נמוגו כל יושבי הארץ מפני ישראל (ראה יהו' ב , ט) , כאלו היתה הסכמתם בזה עדות על שהדברים יהיו כן. וכן נתבאר זה ממה שהיה לגדעון מסַפֵּר החלום ואת שברו אשר שמע במחנה מדין עדות על נצוחו אותם , כמו שנזכר שם (ראה שו' ז , יג - יד). והנה ידמה שבאה זאת הידיעה להם גם כן מצד העדות במה שנתבאר להם מדבר המלחמות אשר היו לישראל עם עמלק , שנצחום תמיד עד כלה. מצורף לזה מה שנתפרסם להם מברכת יצחק ליעקב ועשו (ראה בר' כז , כח - כט; לט - מ); כי עמלק היה מזרע עשו (ראה בר' לו , יב). התועלת הארבעים ושלשה הוא לפרסם עוצם השגחת השם יתעלה בישראל , עד שהדברים בעצמם , שנדמו להיות כלי לאבוד מרדכי וישראל , שׂם כלי לאבוד שונאיהם; ומה שדמו שונאיהם להיות כלי להצלתם היה כלי להפלתם. הלא תראה שבמעט זמן נהפך דבר המן מתכלית הגובה והשררה והטוב אל תכלית השפלות והרע. וכן הענין בשונאי ישראל אשר דמו להרגם - הנה נהפך הדבר והיה עליהם הדבר אשר זדו (ע"פ שמ' יח , יא) להפיל בו ישראל. וזה , שכבר תמצא כי השם יתעלה שם בקשת המן על נפשו מאסתר המלכה כלי להמתתו; כי מפני קומו ממטתו ובואו למטת המלכה , והיה כורע עליה לבקש ממנה על נפשו , נדמה למלך , מפני היות המן נבאש בעיניו , שהוא משתדל לכבוש את המלכה תחתיו עמו בבית. ומה שחשב המן שיהיה כלי לתלות את מרדכי , שמהו השם יתעלה כלי לתלותו. וזה שחרבונה , בראותו כי המלך כעס על המן מפני שני דברים: הראשון הוא מה שנתרעמה ממנו אסתר , והשני הוא מה שדמה שיהיה רצונו לכבוש את המלכה עמו בבית וזה הוא אמרו "הגם לכבוש" וגו' (אס' ז , ח); כאלו יאמר: לא די לו בחטא הראשון ועתה יוסיף לחטא שנית - אמר "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי" וגו' (שם , ט); רוצה לומר , שגם יש להמן חטא שלישי עצום מאד , והוא שהוא עשה עץ לתלות בזולת רשות המלך , והנה בו עוד מהמרי יותר , שעשאו לתלות את מרדכי אשר דבר טוב על המלך. ולזה צוה המלך תכף לתלותו עליו. וגם כן הנה האותיות ששלח המן בשם המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים , היו כלי להפיל ביד ישראל בניו ומשפחתו וכל חיל עם ומדינה הצרים את ישראל. וזה , כי מפני שהיו האותיות ההם נכתבות בשם המלך ונחתם בטבעת המלך , לא היה דרך להשיבם אחור בצד מן הצדדים; ולזה חוייב שישתדלו בהצלת ישראל עם קיום האותיות הראשונות. ולפי שלא היה בזה דרך להצלתם באופן שלם אלא כשינתן רשות לישראל לעמוד על נפשם ולהקהל בעריהם להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם , אשר היה כלי להפיל שונאי ישראל בידם , עם מה שהתפרסם להם מאהבת המלך את היהודים עד שכבר תלו את המן שהיה הגדול אשר בבית המלך על אשר שלח ידו ביהודים - הנה הוא מבואר כי האותיות ההם היו כלי בהכרח להשמיד שונאי ישראל. כי אם היתה אפשרית ההצלה לישראל באופן אחר , לא היה המלך נסכם בהריגת עמו. התועלת הארבעים וארבעה הוא להעיר , שראוי לכל אדם שיהיה דורש טוב לעמו לפי מה שאפשר , ושישתדל שיהיה נאהב ורצוי להם בכל עוז. הלא תראה עוצם גדולת מרדכי בעבור היותו דורש טוב לעמו , עד שכבר הסיר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ונתנו לו. והנה באר זה בסוף המגלה הזאת באור יותר שלם במה שנאמר "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש" וגו' (אס' י , ג). כאלו באר שם , כי סבת גדלו עם המלך וליהודים , היתה היותו רצוי לרוב אחיו והיותו דורש טוב לעמו. ומפני טוב ענינו היתה גדולתו נוספת תמיד , כאמרו "כי האיש מרדכי הולך וגדול" (אס' ט , ד). התועלת הארבעים וחמשה הוא במדות , והוא להודיע שראוי לכל אדם שיועיל לקרוביו לפי מה שאפשר , וכל שכן כאשר גמלוהו טוב. הלא תראה כי אסתר המלכה מהרה להודיע למלך קורבת מרדכי לה להועילו , ושמה אותו על פקידות בית המן לזאת הסבה גם כן. התועלת הארבעים וששה הוא במדות , והוא להודיע שאשר הוא תחת אחר , ראוי שישָמר כשיועיל לקרוביו , שיעשה זה באופן שלא ישיגהו בו גנות מאשר הוא תחתיו. הלא תראה כי אסתר לא רצתה לשים את מרדכי על פקידות בית המן , כי אם אחר ששמהו המלך על פקידות כל מלכותו במה שנתן לו טבעתו לחתום מה שירצה בשם המלך. כי אלו שמתהו בזה הפקידות קודם זה , אפשר שישיגה חשד מאת המלך שתתן נכסי המלכות לקרוביה; אך עתה לא היה מקום למלך לגנותה על זה. וכן מצאנו ביוסף במה שהטיב לקרוביו שנשמר בכמו זה האופן מן החשד , כי לא רצה לעשות זה כי אם ברשות המלך , כמו שנתבאר שם (ראה בה"מ בר' מה , יט). התועלת הארבעים ושבעה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר יבקש דבר מה מהמלכות והשיג קצת מבוקשו , אין ראוי שימהר לבקש הנשאר עד עת ראוי ובאופן ראוי , כי אולי יכעס המלך עליו אם יכביד לשאול ממנו כל זה יחד. כל שכן בראותו שהשיג למלך ההוא מהכעס הפעלות רב על דבר בקשתו , כי הוא צריך שימתין שתשקוט חמת המלך , ואז ימצא מקום לבקש הנשאר. ולזה תמצא כי כשנתלה המן , והיה בזה קצת קורת רוח לאסתר ולמרדכי , לא החזיקה אסתר תכף בבקשתה שאמרה "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (אס' ז , ג) עד שעברו כמו שני חדשים או יותר , ואז מהרה והתירה עצמה למיתה בראותה כי לא נקראת לבא לפני המלך , ליראתה שמא יעבור העת ולא יוכן לה דבר הצלתה היהודים בכל המלכות לגודל המלכות ההוא. והנה אע"פ שנתבאר לה בהתחלה שלא ישר הדבר שעשה המן בעיני המלך , שבה להזכיר עתה , שאם הוא טוב בעיני המלך וכשר הדבר בעיניו והיתה אסתר מוצאת חן בעיני המלך וטובה בעיניו , יכתב להשיב מחשבת המן; כי רצון המלך - יתכן שישתנה. ולא הזכירה בדבריה אלה שיהיה פחדתה (ע"פ יר' ב , יט) אליה כי אולי יאמר לה המלך שאין ראוי שתפחד מזה , או אולי יתן לה מה שתשָמר היא בו ותמָנע מפני זה ממנה בקשתה על עמה. ולזה הזכירה עוצם צרתה אם יאבדו עמה ומולדתה , שלא תמלט מזה אלא כשילקח דרך על הצלתם. התועלת הארבעים ושמונה הוא במדות , והוא להודיע , שאשר ירצה מזולתו שיעשה פועל מה בעת מוגבל , ראוי שימהר להודיעו הפועל ההוא קודם הזמן ההוא זמן רחב , יתכן לו בו להשתדל בהמצאת הכלים אשר ישלם בהם הפועל ההוא באופן שלם. ולזה תמצא כי שלחו מרדכי ואסתר הספרים השניים אשר השיבו בהם מחשבת המן , באופן שכבר קדם ביד הרצים בסוסים למהר להודיע ליהודים זה קודם העת ההוא , כדי שישתדלו היהודים שיהיו להם כלי מלחמה ראויים לזה התכלית ויחנכו עצמם בזה קודם בא העת ההוא , באופן שיהיו עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם. וידמה שלמעט אויביהם בא בספרים ההם מה שעשה המלך אחשורוש להמן על אשר שלח ידו ביהודים , עם שזה היה ראוי , כדי שלא יחשבו המלך ההוא למשוגע. והנה היה ענין הספרים ההם לפי מה שאחשוב לפי מה שאומר , והוא , שהם כתבו בשם המלך כי הוא נתן טבעתו להמן ושלח בשמו להשמיד את כל היהודים מפני שנאתו אותם; וכאשר נודע זה למלך תלה אותו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ולפי שהכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב , נתן המלך רשות ליהודים להקהל בעריהם ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם ושללם לבוז. והוא מבואר , שהוא ראוי שיהיו הספרים לפי זאת הצורה כדי שלא ישיג המלך גנות מזה , עם שזה כלי למעט שונאי ישראל בראותם כי המלך אוהב אותם ותלה גדוליהם על אשר שלח ידו ביהודים לאבדם. ולזאת הסבה תמצא שבמקום אשר דבר המלך ודתו מגיע היו רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם , מפני ידיעתם אהבת המלך את היהודים. וזה גם כן היה סבה שכל שרי המדינות והאחשרדפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך היו מנשאים את היהודים. וזה כולו היה סבה למעט שונאי ישראל כמו שזכרנו. התועלת הארבעים ותשעה הוא להודיע , שאף על פי שהיה רשות לישראל לבוז שלל אויביהם , הנה הסכימו כלם בעריהם שלא לשלוח יד בביזה , כי כן היה ראוי כדי שלא יחשבו עליהם שבעבור חמדת הממון עשו זה. ואמנם היתה הסכמת מרדכי ואסתר לתת להם רשות על זה כדי למלטם מחשד הלקיחה מהשלל אשר היה ראוי שיהיה למלך; הלא תראה כי גם בשושן הבירה לא שלחו את ידם בביזה. התועלת החמשים הוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה בישראל להטות לב המלך אל כל אשר שאלה אסתר המלכה. הלא תראה כי מדברי אחשורוש לאסתר המלכה היה נראה שקשה היה למלך ענין הריגת האנשים ההם , ולזה אמר לה "בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו" (אס' ט , יב). ועם כל זה אמר לה מה בקשתה עוד ותעש (ראה שם). וידמה כי בבא מספר ההרוגים ידעו מרדכי ואסתר כי לא נהרגו כל אויביהם הגדולים אשר בשושן , ובעת אשר יש לאל ידם השתדלו לכלותם פן יהיו להם לקוצים למה שיבא מהזמן , מפני מה שהפליגו ישראל בהשחתת. ם עם שהוא אפשר שאלו האויבים היו מעמלק , אשר צותה התורה במחיית זכרם (ראה דב' כה , יט) בעבור מה ששערה החכמה האלהית היות זאת האומה לקוץ מכאיב תמיד לאומתנו. ומן הדומה שלא היו בַּצָרים אותם זולת זרע עמלק , כי שנאתם לישראל היתה מקדם ובדור דור. והוסיף בדבר שנאתם ישראל עתה , כי ראו כי מת הגדול שבהם והוא המן על יד ישראל. התועלת החמשים ואחד והוא במצות אשר הם מדבריהם ז"ל , הנה מה שתקנו מרדכי ואסתר וקבלוהו עליהם כל הדור ההוא ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם , לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם לפי הדינים הנזכרים בהם כדי לפרסם הנס הנפלא שעשה להם השם יתעלה; כי בפרסום הנסים תתקיים פנת ההשגחה האלהית באישי האדם אשר היא מהגדולות שבפנות התוריות. והנה סדרו שיהיו היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר בחדש אדר זכר למה שהיה בכל העיירות זולת שושן , והעיירות שאינם פרזים היו עושים את יום חמשה עשר זכר למה שנעשה בשושן. ולא רצו שיהיה בשושן לבד נוהג זה הדין , כי אז היו ישראל שבים אל עריהם והיו חושבים לרשת ארץ ישראל כמו שיעד להם ירמיה (ראה יר' לא , ו - ח). והנה בימי כורש החלו לעלות בעריהם , וגם בשנת שבע למלכות אחשורוש. ולזה ידמה שהם קראו 'ערי הפרזי' בארץ ישראל מה שהיה לבד מהעיירות אשר מדרכם שתהיינה פרזות , והם אשר נקראו ערי הפרזי' בימי יהושע בן נון. ואולם אשר אין מדרכם שתהיינה פרזות , אע"פ שהיו פרזות בזמן ההוא , הנה לא יקָראו היהודים אשר שם 'היהודים הפרזים' , כמו הענין בירושלם ובעיירות שהיו קודם חורבן ארץ ישראל מוקפות חומה. והוא מבואר , שזה הדין גם כן נוהג בחוצה לארץ בכל המקומות , כי הנס ההוא היה בכל המקומות. וכבר שלח זה גם כן מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות מלכות אחשורוש הקרובים והרחוקים , לקיים עליהם להיות עושים 'הפרזים' את יום ארבעה עשר , ו'המוקפים' את יום חמשה עשר. והנה סדרו שיהיו ימי משתה לבד , כי על ידי משתה היין היתה סבה אל שנתן מלכות ושתי לאסתר המלכה , ועל ידי משתה היין היתה צומחת ההצלחה לישראל ממחשבת המן בן המדתא. וסדרו שיהיו ימי שמחה להזכיר דבר השמחה הנפלאה שהיתה לישראל ביום אשר נהפך להם מאבל לשמחה; ולזה היו אלו הימים אסורים בהספד ובתענית. ותקנו שישלחו מנות איש לרעהו , כי זה יהיה סבה לרבוי השמחה; כי יבוש כל אחד מרעהו אם ישלח לו מנות בלתי יפות וערבות , וזה יהיה סבה אל שיכין כל אחד מהם מטעמים ומיני מעדנים , ותרבה מפני זה השמחה והתענוג. ואם לא היו עושים ככה , אולי מפני שאין התורה מחייבת בביאור לשמוח בזה היום , יקלו בו האנשים ולא יכינו מהמזונות מה שראוי להכין בימי משתה ושמחה. והנה לא תשלם זאת התקנה כי אם בשלוח שתי מתנות לאדם אחד , כי לא יאמר 'מנות' על פחות משתי מנות. ותקנו שיתנו מתנות לאביונים , כי בזה יהיה הדרוש מהשמחה. הלא תראה כי בכל המקומות שצותה התורה לשמוח במועדים צותה לשמח העניים; כאמרו "ושמחת לפני יי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (דב' טז , יא). והנה הלוי והגר והיתום והאלמנה הם עניים , כמו שביארנו שם. ותקנו שיהיו הימים האלה נזכרים בכל שנה ושנה לפרסם הנס , כי בזכרו אלו הדברים אשר כללה אותם המגלה הזאת על הסדר , הערה נפלאה אל שהשם יתעלה הקדים רפואה למכה על צד ההשגחה הפרטית , עד שאתה תראה שאם היה נופל דבר מאלו הדברים הנמשכים על הסדר , לא היה מתישר שיגיע התכלית שהגיע לישראל בסוף הענין. ולזה יתחייב מזאת ההזכרה , שתכלול קריאת זאת המגלה בכללה על הסדר. וראוי שתהיה הקריאה מפי הכתב , שיוכל הקורא לומר "על כן על כל דברי האגרת הזאת" (אס' ט , כו). וראוי שתהיה המגלה כתובה בפני עצמה , כי בזולת זה לא יתכן לומר 'על כן על כל דברי האגרת הזאת' , אם לא היה שם דבר תיוחד בו המגלה הזאת משאר הדברים הנכתבים עמה. והנה ענין הזכירה הזאת יחוייב שיהיה מבערב , בהכנס יום הפורים , כמו הענין בזכירת שבת והסבה בזה , כי מהעת ההוא יתחילו להכנס דיני היום ההוא , להאסר בהספד ובתענית; ולזה ראוי שתהיה הזכירה אז להעיר כל אדם אל שינהג בזה היום לפי הדינים הנזכרים בו , ולפרסם הנס ששלם אז לאבותינו , כי אז נחו מאויביהם. ולפי שכתוב "ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה" (אס' ט , יז) , והיה מבואר בנפשו שמה שהיה ביום שלשה עשר לחדש אדר היה ביום לא בלילה , הנה מה שהמשיך לו מיום ארבעה עשר יהיה הרצון בו גם כן יום לא לילה; ומשם יתבאר שהמשתה ראוי שיהיה נעשה ביום. לפי שאמר "והימים האלה נזכרים ונעשים" (שם , כח) , והיתה עשייתם ביום , הנה ראוי גם כן שתהיה זכירתם ביום; ולזה יתבאר שהמגלה נקראת בלילה ונשנית קריאתה ביום. ולפי שאמר "משפחה ומשפחה" (שם) , למדנו שהכהנים מתבטלים מעבודתם לשמוע מקרא מגלה; והיה ראוי להיות כן מפני פרסום הנס - הלא תראה כמה מצות סדרה התורה מפני פרסום נס יציאת מצרים. והנה קריאתה לפרזים היא בארבעה עשר ולמוקפים חומה בחמשה עשר. ולפי שזאת הקריאה היתה לפרסם הנס , תקנו חכמים לזאת הקריאה זמנים יתכן בהם פרסום הנס יותר , וסמכו זה למה שאמר "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" (שם , לא); רוצה לומר , שלכל אחד מהם תקנו זמנים הרבה לקריאת המגילה.

ר' יוסף כספי:
ויהי בימי - אמר המחבר: אחר שכתבנו (בהקדמה) עיקר כונתינו בפירוש זאת המגילה , אכתוב מה שיֵראה לי בפירוש קצת מקומות ממנה. ואומַר , כי אין תימה כלל בהיות בהתחלת זה הספר וא"ו , כי כן היה המוסכם ממיסדי לשון העברי. ובכלל , כי הוא"ו בעברי אינו תמיד לעטוף , ולפעמים היא ללא ענין.

ר' ישעיה מטראני:
ויהי בימי אחשורוש - אחר שהשלימו שבעים שנה שלמלכות בבל , באו מלכי מדי ופרס כורש ודריוש ולקחו המלוכה מהם ומלכו חמש שנים , ואחרי חמש שנים אלו מלך זה אחשורוש , שגם הוא היה ממלכי פרס ומדי; ומלך ארבע עשרה שנה , ואחריו בא כורש ובנה הבית (ראה מגילה יא , ב). מהודו ועד כוש - מסוף העולם ועד סופו.
ריכוז קישורים