רש"י:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
-
חלק
כבוד
לנשיאים
ללמדם
תחלה
,
ואחר
כך
לכל
ישראל
(ראה
ספ"ב
קנג).
ומניין
שאף
שאר
הדברות
כן?
תלמוד
לומר:
"וישובו
אליו
אהרן
וכל
הנשיאים
בעדה
וידבר
משה
אליהם
ואחרי
כן
נגשו
כל
בית
(בנוסחנו:
בני)
ישראל"
(שמ'
לד
,
לא
-
לב).
ומה
ראה
לאומרה
כאן?
לימד
שהפרת
נדרים
ביחיד
מומחה
,
ואם
אין
יחיד
מומחה
,
מפר
בשלשה
הדיוטות.
או
יכול
שלא
אמר
משה
פרשה
זו
אלא
לנשיאים
בלבד?
-
נאמר
כאן
זה
הדבר
ונאמר
בשוחטי
חוץ
"זה
הדבר"
(וי'
יז
,
ב)
-
מה
להלן
נאמרה
לאהרן
ולבניו
ולכל
ישראל
,
שנאמר
"דבר
אל
אהרן"
וגו'
(שם)
,
אף
זו
נאמרה
לכולן
(ראה
נדרים
עח
,
א).
זה
הדבר
-
משה
נתנבא
ב"כה
אמר
יי'
כחצות
הלילה"
(שמ'
יא
,
ד)
,
והנביאים
נבאו
ב"כה
אמר"
(ש"א
ב
,
כז
ועוד);
נוסף
עליהם
משה
שנתנבא
ב'זה
הדבר'
(ראה
ספ"ב
קנג).
דבר
אחר
(נדרים
עז
,
ב
-
עח
,
א):
זה
הדבר
-
מיעוט
הוא
,
לומר
שהחכם
בלשון
'התרה'
ובעל
בלשון
'הפרה'
,
כלשון
הכתוב
כאן;
ואם
חילפו
,
אין
מותר
ואין
מופר.
רשב"ם:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
-
נשאלתי
באניוב
בכרך
לושדון:
לפי
הפשט
,
היכן
מצינו
שום
פרשה
שמַתחֶלֶת
כן?
שלא
נאמר
למעלה
'וידבר
יי'
אל
משה
לאמר:
איש
כי
ידר'
וגו'
,
והיאך
מתחלת
הפרשה
בדבורו
של
משה
,
שאין
מפורש
לו
מפי
הגבורה?
וזו
תשובתי:
למעלה
כתוב
"אלה
תעשו
ליי'
במועדיכם
לבד
מנדריכם
ונדבתיכם"
(במ'
כט
,
לט)
,
שאתם
צריכין
להביא
באחד
משלש
רגלים
משום
'בל
תאחר'
כמפורש
במסכת
ראש
השנה
(ד
,
א).
הלך
משה
ודבר
אל
ראשי
המטות
,
שהם
שופטים
,
להורות
לישראל
הילכות
נדרים
,
ואמר
להם:
הקדוש
ברוך
הוא
צוה
לי
שיקרבו
נדריהם
ונדבותם
ברגל
,
פן
יאחרו
נדריהם
,
לפיכך
איש
כי
ידר
נדר
ליי'
,
קרבן
,
או
השבע
שבועה
לענות
נפשו
לאסור
אסר
,
לא
יחל
דברו
-
מוסב
על
הנדר
,
כלומר:
לא
יאחר
את
נדרו
עד
לאחר
הרגלים
כמו
שצום
הקדוש
ברוך
הוא
,
שכן
פרוש
לא
יחל
-
כמו
"ויחל
(בנוסחנו:
ויחילו)
עד
בוש"
(ראה
שו'
ג
,
כה);
"ויחל
עוד
שבעת
ימים"
(בר'
ח
,
י);
"יחל
ישראל
אל
יי'"
(תה'
קל
,
ז)
-
ימתין
ויחכה
לו.
והמפרש
(ראה
רש"י)
לשון
'חלול'
,
לפי
הפשט
טעות
הוא
בידו.
ככל
היוצא
מפיו
יעשה
-
מוסב
על
הִשבע
שבועה:
כעניין
שפירש
בשעת
שבועתו
יעשה
,
לפי
הזמן
שפירש
,
הן
קרוב
הן
רחוק.
וראייה
לדבר:
כעניין
שני
דברים
הללו
פירש
משה
במשנה
תורה:
"כי
תדור
נדר
ליי'
אלהיך
לא
תאחר
לשלמו"
,
"מוצא
שפתיך
תשמר
ועשית"
(דב'
כג
,
כב
,
כד).
("כי
תדר
נדר"
וגו'
-
כענין
איש
כי
ידר
נדר
,
ו"מוצא
שפתיך
תשמר"
-
כענין
או)
השבע
שבועה
וגו'.
ראב"ע:
לפי
דעתי
,
שזאת
הפרשה
היתה
אחר
מלחמת
מדין
(ראה
במ'
לא
,
ז
-
ח)
,
על
כן
היא
אחריה
,
כמו
"ותדבר
מרים
ואהרן"
(במ'
יב
,
א)
אחר
"ויהיו
בחצרות"
(במ'
יא
,
לה)
,
כאשר
פרשתי.
והכתוב
אמר
,
שבאו
בני
גד
אל
משה
ואל
אלעזר
ואל
נשיאי
העדה
ודברו
דבריהם
(ראה
במ'
לב
,
ב
-
ה)
,
ואחר
כן
כתוב
"ויצו
להם
משה
את
אלעזר
הכהן
ואת
יהושע
בן
נון
ואת
ראשי
אבות
המטות"
(שם
,
כח)
-
הם
"נשיאי
העדה"
הנזכרים.
ובעבור
שאמר
משה
לבני
גד
ולבני
ראובן:
"והיוצא
מפיכם
תעשו"
(שם
,
כד)
,
על
כן
כתוב
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
,
ושם
כתוב
"ככל
היוצא
מפיו
יעשה"
(להלן
,
ג).
לבני
ישראל
-
שיאמרו
כן
לבני
ישראל.
רמב"ן:
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
-
לא
הקדים
הכתוב
לאמר
בכאן:
'וידבר
יי'
אל
משה
לאמר
,
דבר
אל
ראשי
המטות
ואמרת
אליהם
זה
הדבר
אשר
צוה
יי''
,
כמו
שאמר
בפרשת
שחוטי
חוץ
(וי'
יז
,
ב)
ובשאר
פרשיות
,
אבל
הזכיר
זה
בסוף
הפרשה
,
שאמר
"אלה
החקים
אשר
צוה
יי'
את
משה"
(להלן
,
יז).
ובפרשת
'ויהי
ביום
השמיני'
נאמר:
"ויאמר
משה
זה
הדבר
אשר
צוה
יי'
תעשו"
(וי'
ט
,
ו)
,
ולא
הזכיר
הצוָאה
כלל
,
וכן
בפרשת
המן:
"ויאמר
משה
זה
הדבר
אשר
צוה
יי'
מלא
העמר
ממנו"
וגו'
(שמ'
טז
,
לב).
וראשי
המטות
לבני
ישראל
הם
נשיאי
הדגלים
,
שהעמידו
אותם
המטות
על
דגליהם
אחר
שמתו
נחשון
בן
עמינדב
וחבריו.
ואיפשר
שהיו
הנזכרים
בפרשת
הנחלה:
"אלה
שמות
האנשים
אשר
ינחלו
לכם
את
הארץ"
(במ'
לד
,
יז)
,
או
שהיו
אחרים;
כי
שם
ידבר
הכתוב
על
העתיד
,
כי
בעת
חלוק
הארץ
יהיו
הנזכרים
חיים
ויעמדו
עליהם.
וטעם
וידבר
משה
אל
ראשי
המטות
-
כי
אין
צֹרך
ללמד
לכל
ישראל
שהאב
והבעל
יכולין
להפר
נדרי
ענוי
נפש;
ואולי
צריך
להעלים
אלה
החקים
מהם
,
שלא
ינהגו
קלות
ראש
בנדרים;
אבל
לחכמי
ישראל
ראשי
שבטיהם
לימד
המשפט.
וירמוז
עוד
למדרש
רבותינו
(נדרים
עח
,
א)
,
כי
לראשי
המטות
יד
ושם
בנדרים
יותר
משאר
העם
,
שיחיד
מומחה
מתיר
הנדר.
והנה
היתר
הנדרים
לא
נתפרש
בתורה
,
אבל
הוא
הלכה
למשה
מסיני;
ותלאוֹ
הכתוב
בחוט
השערה
,
כמו
שאמרו
(חגיגה
י
,
א):
היתר
נדרים
פורחים
באויר
ואין
להם
על
מה
שיסמוכו
,
אלא
שרמז
לו
הכתוב
לא
יחל
דברו
,
שלא
אמר:
'לא
יעבור
על
דברו'
,
אבל
צוה
שלא
יחלל
דברו
,
שלא
יעשה
בנדר
חלול;
כי
בבואו
לבית
דין
וימצאו
לו
פתח
,
ונחם
עליו
והם
ימחלו
לו
,
איננו
מחלל
אותו.
והטעם
בזה
-
כאשר
אמרתי
,
שעשה
היתר
הנדר
והשבועה
כסתרי
התורה
,
שלא
יֵאָמרו
אלא
לראויים
להם
,
ויכתבו
ברמיזה.
ובאה
הפרשה
הזאת
בכאן
,
מפני
שהזכיר
נדרי
גבוה:
"לבד
מנדריכם
ונדבותיכם
לעולותיכם
ולמנחותיכם
ולנסכיכם
ולשלמיכם"
(במ'
כט
,
לט)
,
אמר
עוד:
מלבד
אלה
הנדרים
הנזכרים
,
יש
עוד
נדרי
הדיוט
,
ובכל
היוצא
מפיו
של
אדם
חייב
לקיים
ולעשות
כל
אסר
אשר
אסר
על
נפשו;
ובכולן
לא
יחל
דברו
,
אבל
אחרים
מוחלין
לו.
ידור
נדר
-
האומר:
'הרי
עלי
קונם
שלא
אוכל
או
שלא
אעשה
דבר
פלוני';
יכול
אפילו
שיאכל
נבלה
,
קורא
אני
עליו
ככל
היוצא
מפיו
יעשה!?
תלמוד
לומר:
לאסור
אסר
-
לאסור
את
המותר
,
ולא
להתיר
את
האסור
(ראה
ספ"ב
קנג);
לשון
רבנו
שלמה.
ולשון
סיפרי
(ספ"ב
קנג)
אינו
כן
,
אלא
שנו
על
לאסור
אסר:
יכול
אפילו
נשבע
לאכול
נבלות
וטרפות
,
שקצים
ורמשים
,
קורא
אני
עליו
ככל
היוצא
מפיו
יעשה!?
תלמוד
לומר:
לאסור
אסר
על
נפשו
-
לאסור
את
המותר
ולא
להתיר
את
האסור.
הזכירו
הדבר
הזה
בשבועות
,
והרב
החליפו
לנדרים.
ולפי
דעתי
,
שלא
נזהר
,
שהרי
אמרו
בנדרים
(נדרים
ב
,
ב)
דהוא
איסור
חפצא
עליה
,
ולפיכך
אינן
חלין
על
דבר
שאין
בו
ממש
,
כגון
'נדר
עלי
שלא
אדבר
עמך'
,
או
'שלא
אלך'
,
או
'שלא
אישן'
,
וכיוצא
בהן.
וכיון
שהדבר
כן
,
נראין
הדברים
שאפילו
בדבר
הרשות
,
אם
אמר
'נדר
עלי
שאוכל
היום'
,
או
'שאוכל
ככר
זה'
-
אינו
נדר
,
שאין
הדבר
חל
על
החפץ
כלל
אלא
עליו
שיעשה;
ולא
הוזכרו
נדרים
בגמרא
ב'קום
ועשה'
כלל.
ואל
תשיבני
נדרי
גבוה:
'הרי
עלי
עולה'
,
'הרי
עלי
שלמים'
-
שאמירתו
לגבוה
נתחייבו
בה
נכסיו
כמסירתו
להדיוט.
או
שהוא
חומר
נוהג
בנדרי
הקדש
,
מפני
שיש
בהן
חפץ
נאסר
להדיוט
ונתפס
לגבוה
לכשיפריש
,
ולפיכך
משעה
ראשונה
חל
חיוב
הנדר
על
נכסיו;
אבל
בנדרי
בטוי
אין
לנו
,
לפי
שאין
שם
חפץ
כלל
,
לא
בתחלה
ולא
בסוף.
וכן
'לאסור
את
המותר
ולא
להתיר
את
האסור'
אין
ראוי
להזכירו
בנדרים
,
לפי
שהם
חלים
על
דבר
מצוה
כדבר
הרשות
,
והאומר
בנדר
(ראה
נדרים
טז
,
א):
'סוכה
שאני
עושה'
,
'תפלין
שאני
מניח'
-
אסור
,
ואע"פ
שעובר
על
מצות
'עשה';
וכן
המדיר
את
אשתו
מתשמיש
המטה
-
אסור
(ראה
שם
יד
,
ב)
,
אע"פ
שמבטל
מצות
'לא
תעשה'.
וכך
הן
חלים
בקיום
'לא
תעשה'
,
כגון
שנדר
שלא
לאכול
נבלה
,
ממה
ששנינו
(יז
,
א):
יש
נדר
בתוך
נדר
וכו'.
נמצא
שהנדר
חל
לאסור
את
האיסור
,
ולהתיר
לעצמו
שלא
יעשה
מה
שהוא
אסור
לו
לעבור
עליו
,
אלא
שאינן
חלין
לעבור
בידים
על
'לא
תעשה'.
אבל
השבועות
אינן
כלל
אלא
לאסור
את
המותר
,
אינן
נוהגות
בדבר
מצוה
כלל
,
לא
בבטול
מצות
'לא
תעשה'
ולא
בקיומו
,
ולא
בבטול
מצות
'עשה'
,
כגון
'שבועה
שלא
אעשה
סוכה'
,
ו'שלא
אניח
תפלין'.
ואפילו
בקיום
מצות
'עשה'
אינן
חלות
-
שאִלו
נשבע
לקיים
את
המצוה
ולא
קיים
,
אינו
מתחייב
בה
משום
שבועה
,
לא
מלקות
ולא
קרבן
,
אלא
דשרי
ליה
לזרוזי
נפשיה
(ראה
שם
ח
,
א)
,
דכתיב
"נשבעתי
ואקימה
לשמור
משפטי
צדקך"
(תה'
קיט
,
קו).
ומפני
כן
בשבועות
בלבד
הוא
נדרש
לאסור
אסר
על
נפשו;
והלכות
גדולות
הן
,
הבקי
ימצאם
במקומותם.
וטעם
ידור
נדר
ליי'
-
איננו
כמו
"אשר
נשבע
ליי'"
(תה'
קלב
,
ב)
,
כי
הוא
כמו
"וישבע
לו"
(בר'
כד
,
ט)
,
שנשבע
אליו
לצרכו;
אבל
בשבועה
יאמר:
"ובשמו
תשבע"
(דב'
ו
,
יג);
"ואשביעך
ביי'"
(בר'
כד
,
ג);
"כאשר
נשבעתי
לך
ביי'
אלהי
ישראל
לאמר
כי
שלמה
בנך
ימלוך
אחרי"
(מ"א
א
,
ל);
"השבעה
לי
באלהים
הנה"
(בר'
כא
,
כג);
אבל
בנדר
לא
יאמר
'ידור
ביי''
,
אלא
ליי'.
וכבר
רמזו
החכמים
טעם
הדבר
בסיפרי
(ספ"ב
קנג);
אמרו:
מה
הפרש
בין
נדרים
לשבועות?
בנדרים
-
כנודר
בחיי
המלך
,
בשבועות
-
כנשבע
במלך
עצמו;
אף
על
פי
שאין
ראיה
לדבר
,
זכר
לדבר:
"חי
יי'
וחי
נפשך
אם
אעזבך"
(מ"ב
ד
,
ל).
והסוד
,
כי
השבועה
מלשון
'שבעה'
,
כי
בנתה
ביתה
חצבה
עמודיה
שבעה
(ע"פ
מש'
ט
,
א)
,
והנדר
-
בתבונה
,
ראשית
דרכו
קדם
מפעליו
מאז
(ע"פ
מש'
ח
,
כב)
,
נמצא
שהנדרים
על
גבי
תורה
עולים
,
ולפיכך
חלים
על
דבר
מצוה
כדבר
הרשות;
והנה
כל
נדר
-
'ליי''
,
וכל
הנשבע
-
בו.