תנ"ך - איש כי־ידר נדר לה' או־השבע שבעה לאסר אסר על־נפשו לא יחל דברו ככל־היצא מפיו יעשה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה: (במדבר פרק ל פסוק ג)

אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר פרק ל פסוק ג)

איש כי־ידר נדר לה' או־השבע שבעה לאסר אסר על־נפשו לא יחל דברו ככל־היצא מפיו יעשה: (במדבר פרק ל פסוק ג)

איש כי־ידר נדר ליהוה או־השבע שבעה לאסר אסר על־נפשו לא יחל דברו ככל־היצא מפיו יעשה: (במדבר פרק ל פסוק ג)

תרגום אונקלוס:

גְּבַר אֲרֵי יִדַּר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיָם לְמֵיסַר אִסָר עַל נַפשֵׁיהּ לָא יְבַטֵיל פִּתגָמֵיהּ כְּכָל דְּיִפּוֹק מִפּוּמֵיהּ יַעֲבֵיד :

עין המסורה:

יחל - ה' , ג' בפתח וב' בקמץ: *במ' ל , ג; שו' י , יח; יג , ה; תה' קל , ז; קלא , ג.

מסורה גדולה:

יחל ה' ב' קמ' וג' פתח' לא יחל דברו מי האיש אשר יחל להלחם והוא יחל להושיע את ישראל יחל ישראל אל יי' וחביר'.

מסורה קטנה:

השבע - ל' בטע'; יחל - ה'.

רש"י:

נדר - האומר: 'הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני'; יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות , אני קורא עליו: ככל היוצא מפיו יעשה?! תלמוד לומר: לאסור אסר - לאסור את המותר , ולא להתיר את האסור (ראה ספ"ב קנג). לא יחל דברו - כמו 'לא יחלל דברו' , לא יעשה דברו חולין (ראה שם).

רשב"ם:

וידבר משה אל ראשי המטות - נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט , היכן מצינו שום פרשה שמַתחֶלֶת כן? שלא נאמר למעלה 'וידבר יי' אל משה לאמר: איש כי ידר' וגו' , והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה , שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי: למעלה כתוב "אלה תעשו ליי' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם" (במ' כט , לט) , שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום 'בל תאחר' כמפורש במסכת ראש השנה (ד , א). הלך משה ודבר אל ראשי המטות , שהם שופטים , להורות לישראל הילכות נדרים , ואמר להם: הקדוש ברוך הוא צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל , פן יאחרו נדריהם , לפיכך איש כי ידר נדר ליי' , קרבן , או השבע שבועה לענות נפשו לאסור אסר , לא יחל דברו - מוסב על הנדר , כלומר: לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום הקדוש ברוך הוא , שכן פרוש לא יחל - כמו "ויחל (בנוסחנו: ויחילו) עד בוש" (ראה שו' ג , כה); "ויחל עוד שבעת ימים" (בר' ח , י); "יחל ישראל אל יי'" (תה' קל , ז) - ימתין ויחכה לו. והמפרש (ראה רש"י) לשון 'חלול' , לפי הפשט טעות הוא בידו. ככל היוצא מפיו יעשה - מוסב על הִשבע שבועה: כעניין שפירש בשעת שבועתו יעשה , לפי הזמן שפירש , הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר: כעניין שני דברים הללו פירש משה במשנה תורה: "כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו" , "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דב' כג , כב , כד). ("כי תדר נדר" וגו' - כענין איש כי ידר נדר , ו"מוצא שפתיך תשמר" - כענין או) השבע שבועה וגו'.

ראב"ע:

ליי' - שהזכיר השם והנדר: אם יהי כן , אתן לשם כן , או אתענה. השבע - שם הפעל , ובא עם שם; וכמוהו רבים. לא יחל דברו - כמו 'לא יחלל' , ואיננו מלשון מחילה. הנה אנחנו צריכים לקבלה , כי הכתוב אמר איש "ואשה" (להלן , ד) , ולא פירש מתי יהיה 'איש' ו'אשה'.

ר' יוסף בכור שור:

כי ידור נדר - שידור בדבר הנדור; שיאמרו: דבר זה יהא אסור עלי כקרבן. או השבע שבועה - שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה , בין שקיים בלשון נדר בין בלשון שבועה , צריך לקיים. לאסור איסר - שאוסר לעצמו דבר המותר לו. לא יחל דברו - אבל אחרים מחללים לו: יחיד מומחה , או שלושה הדיוטות; אם יש לו פתח חרטה. יחל - יבטל. ויש לפרש יחל - לשון חולין , חילול; ואשבועה קאי , שיש בה חילול השם. שבועה - דרך להוציא לשם שמים; וכל היצא מפיו יעשה - קאי אנדר. ויש לפרש יחל - לשון איחור; כמו "ויחל עוד שבעת ימים" גבי נח (בר' ח , י) , דוגמת "כי תדור נדר... לא תאחר לשלמו" (דב' כג , כב). שלוש חרטות הם: אחד - נולד דבר שלא היה בעולם בשעת הנדר (ראה משנה נדרים ט , ב) , ואף לא מסיק איניש אדעתיה שיבוא , לפי שאין דבר זה רגיל ומצוי. וכיון שאינו מצוי , אנן סהדי , דאפילו הזכירו לו בשעת הנדר , היה עושהו , לפי שהיה סבור שלא יבוא דבר זה לעולם. ולפיכך אין פותחין בנולד (ע"פ נזיר לב , ב). דאפילו אמר: אילו הייתי יודע שיבא , לא הייתי נודר - אין בכך כלום , דאנן סהדי , דמתוך שסבור היה שלא יבא , גמר בלבו הנדר , ונדר. ויש חרטה , שהדבר היה בעולם בשעת הנדר , אבל הוא לא היה יודע שהוא בעולם , וכשידע אמר: אילו הייתי יודע דבר זה , לא הייתי נודר - מתירין לו , שלא היה אדם יודע בשעת הנדר , ואדעתא דהכי לא נדר. אבל הוא ישמור עצמו שיאמר אמת , שאם היה יודע שהוא כן , לא היה נודר; שאם ישקר ויתיר , אין ההיתר היתר , ועובר בלא יחל. ולכך היו אומרים לו: כדו תָהיתָ? בבירור הוא שאתה תוהא על הנדר (ראה נדרים כא , ב)? 'תוהא' - לשון מתחרט , כמו 'תוהא על הראשונות' (ראה קדושין מ , ב). והשלישית - דבר שאינו בעולם , אבל רגיל לבא בעולם; ויכול לאסוקי אדעתיה שיבא , כי רגילוּת הוא לבא. ובההיא פליגי אמוראי (ראה נדרים כג , א): איכא למאן דאמר: אין פותחין בחרטה כזאת החרטה , דחשיב ליה 'נולד' , כיון דאינה בעולם. ואיכא למאן דאמר: פותחין ומתירין בזאת החרטה; כיון דהוה ליה לאסוקי אדעתיה , כמאן דאיתיה בעולם דמי , ולא הוי 'נולד'. וראיתי גדולים (ראה תוספות ערובין סד , ב ד"ה 'פותחין בחרטה') שאומרים דאין צריך לומר , אלא: מתחרט אתה? והוא אומר כן! ומתירין. משום דאמר , דההוא דאתא לקמיה דרב הונא (ראה נדרים כא , ב); אמר ליה: לבך עלך? ושרייה; קסבר: פותחין בחרטה. ואומרים , שלא אמר לו יותר. ולא נהיר; אלא נראה לי , דלאחר שמצא פתח החרטה אמר לו: לבך עלך? כלומר: עדיין אתה עומד במה שהיה בלבך בשעת הנדר? כלומר: הזהר שלא תשקר! ואמר לו: לא! ושריה. ודייק תלמודא (ראה שם) מן הלשון , דמשמע: נהפך לבך לאחר שעת הנדר? שאירע הדבר אחר הנדר; אלמא , שהיה לו לאסוקי אדעתיה. ומשום הכי דייק; קסבר: פותחין בחרטה. תדע , דאמרינן: אמר רבי יודא אמר אמר רב אסי (ראה שם): אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו: נדרי הבאי , נדרי זירוזין , נדרי שגגות , נדרי אונסין - דהתירו חכמים (ראה משנה נדרים ג , א). ואמרינן: קסבר: אין פותחין בחרטה. ואמרינן: ההוא דאתא לקמיה דרב אסי; ואמר ליה: הרי תהִיתָ? ואמר ליה: אין! ושריה. ואי אמרת: לא אמרינן ליה יותר , והוא הוא אמר: אין פותחין בחרטה?! אלא ודאי מצא חרטה בדבר שהיה בשעת הנדר , ואמר ליה: תוהא אתה על הנדר על ידי דבר זה? ואמר ליה: אין! ולכך ודאי תרוייהו מצרכי דבר חרטה. אלא על חרטה שאינה בעולם בשעת הנדר , שייך לומר: 'כדו תָהִיתָ'; כמו 'תוהא אתה על הראשונות' (ראה קידושין מ , ב)? ואמרינן נמי (ראה נדרים כב , ב): אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה - פותחין בחרטה. והדר אמרה: משבח ליה רבא לרב נחמן ברב ספרא , דאדם גדול הוא. אמר ליה: כשיבא לידך הביאהו לידי. אתא לקמיה. הוה ליה נדרי למשרי. אמר ליה: אדעתא דהכי מי נדרת? אמר ליה: אין. עד דאיקפד רב נחמן; אלמא , דמאן דאית ליה 'פותחין בחרטה' מחזר למצוא את החרטה. ואחר שרא לנפשיה , מדאיקפד רב נחמן. ורבי ישמעאל בר יוסי , מדמחייה קצרה באוכלא דקצרי (כשהיכהו כובס במסננת של כובסים) - דשכיחי אַפִּקוֹרי דמצערי רבנן - דהוה ליה לאסוקי אדעתיה. ואף על גב דאמר רבי ישמעאל משום אביו (ראה נדרים כא , ב): 'אילו פייסוך בני אדם' , דמשמע , דאין פותחין בחרטה , איהו כהילכתא סבירא ליה , ופתח במה דמחייה קצרה. וההיא דעלתא לרגלא , דשרא רבי יוסי - כיון דהות אמרה קודם הנדר דתעלה , לא חרטה היא , דזה הוה בשעת הנדר. ומשום הכי הארכתי בדברים , שראיתי רוב בני אדם נכשלים בדבר זה. והלכתא - דפותחין , דהוה ליה לאסוקי אדעתיה. ואין פותחין לאדם , לא בכבוד אביו ולא בכבוד אמו , וכל שכן בכבוד שמים. כגון "יש בוטה כמדקרות חרב" (מש' יב , יח) , וכגון כל הנודר נקרא רשע; דכתיב "כי תחדל לנדור" (דב' כג , כג) , וכתיב "שם רשעים חדלו רוגז" (איוב ג , יז); ויליף 'חדל' - 'חדל' (ראה נדרים כב , א). ותנן (משנה נדרים א , א): האומר: הרי עלי כנדרי כשרים - אין בכך כלום , דאין דרך כשרים לנדור. כנדרי רשעים - כי דרכם דרשעים להיות קלים בנדרים. ולפי שבושת לאדם לומר: אפילו הכי נדרתי - משקר ואתי לידי תקלה; ולכך אין פותחין בדברים הללו. ונדרים חלים אפילו על דבר מצוה , כגון קונם סוכה עלי , ותפילין או ציצית. וזה חומר בנדרים מבשבועות (ראה משנה נדרים ב , ב). אבל אם אמר נדר , שיאכל נבלה או ילבש שעטנז , אינו נדר; דכתיב לאסור איסר - שאוסר על עצמו דבר המותר לו , ולא שיתיר דבר האסור.

רמב"ן:

וידבר משה אל ראשי המטות - לא הקדים הכתוב לאמר בכאן: 'וידבר יי' אל משה לאמר , דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה יי'' , כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (וי' יז , ב) ובשאר פרשיות , אבל הזכיר זה בסוף הפרשה , שאמר "אלה החקים אשר צוה יי' את משה" (להלן , יז). ובפרשת 'ויהי ביום השמיני' נאמר: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו" (וי' ט , ו) , ולא הזכיר הצוָאה כלל , וכן בפרשת המן: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' מלא העמר ממנו" וגו' (שמ' טז , לב). וראשי המטות לבני ישראל הם נשיאי הדגלים , שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו. ואיפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה: "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ" (במ' לד , יז) , או שהיו אחרים; כי שם ידבר הכתוב על העתיד , כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם. וטעם וידבר משה אל ראשי המטות - כי אין צֹרך ללמד לכל ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש; ואולי צריך להעלים אלה החקים מהם , שלא ינהגו קלות ראש בנדרים; אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט. וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח , א) , כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם , שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה , אבל הוא הלכה למשה מסיני; ותלאוֹ הכתוב בחוט השערה , כמו שאמרו (חגיגה י , א): היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו , אלא שרמז לו הכתוב לא יחל דברו , שלא אמר: 'לא יעבור על דברו' , אבל צוה שלא יחלל דברו , שלא יעשה בנדר חלול; כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח , ונחם עליו והם ימחלו לו , איננו מחלל אותו. והטעם בזה - כאשר אמרתי , שעשה היתר הנדר והשבועה כסתרי התורה , שלא יֵאָמרו אלא לראויים להם , ויכתבו ברמיזה. ובאה הפרשה הזאת בכאן , מפני שהזכיר נדרי גבוה: "לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" (במ' כט , לט) , אמר עוד: מלבד אלה הנדרים הנזכרים , יש עוד נדרי הדיוט , ובכל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אסר אשר אסר על נפשו; ובכולן לא יחל דברו , אבל אחרים מוחלין לו. ידור נדר - האומר: 'הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני'; יכול אפילו שיאכל נבלה , קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה!? תלמוד לומר: לאסור אסר - לאסור את המותר , ולא להתיר את האסור (ראה ספ"ב קנג); לשון רבנו שלמה. ולשון סיפרי (ספ"ב קנג) אינו כן , אלא שנו על לאסור אסר: יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות , שקצים ורמשים , קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה!? תלמוד לומר: לאסור אסר על נפשו - לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות , והרב החליפו לנדרים. ולפי דעתי , שלא נזהר , שהרי אמרו בנדרים (נדרים ב , ב) דהוא איסור חפצא עליה , ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש , כגון 'נדר עלי שלא אדבר עמך' , או 'שלא אלך' , או 'שלא אישן' , וכיוצא בהן. וכיון שהדבר כן , נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות , אם אמר 'נדר עלי שאוכל היום' , או 'שאוכל ככר זה' - אינו נדר , שאין הדבר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשה; ולא הוזכרו נדרים בגמרא ב'קום ועשה' כלל. ואל תשיבני נדרי גבוה: 'הרי עלי עולה' , 'הרי עלי שלמים' - שאמירתו לגבוה נתחייבו בה נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש , מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש , ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו; אבל בנדרי בטוי אין לנו , לפי שאין שם חפץ כלל , לא בתחלה ולא בסוף. וכן 'לאסור את המותר ולא להתיר את האסור' אין ראוי להזכירו בנדרים , לפי שהם חלים על דבר מצוה כדבר הרשות , והאומר בנדר (ראה נדרים טז , א): 'סוכה שאני עושה' , 'תפלין שאני מניח' - אסור , ואע"פ שעובר על מצות 'עשה'; וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה - אסור (ראה שם יד , ב) , אע"פ שמבטל מצות 'לא תעשה'. וכך הן חלים בקיום 'לא תעשה' , כגון שנדר שלא לאכול נבלה , ממה ששנינו (יז , א): יש נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האיסור , ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו , אלא שאינן חלין לעבור בידים על 'לא תעשה'. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר , אינן נוהגות בדבר מצוה כלל , לא בבטול מצות 'לא תעשה' ולא בקיומו , ולא בבטול מצות 'עשה' , כגון 'שבועה שלא אעשה סוכה' , ו'שלא אניח תפלין'. ואפילו בקיום מצות 'עשה' אינן חלות - שאִלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים , אינו מתחייב בה משום שבועה , לא מלקות ולא קרבן , אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (ראה שם ח , א) , דכתיב "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך" (תה' קיט , קו). ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו; והלכות גדולות הן , הבקי ימצאם במקומותם. וטעם ידור נדר ליי' - איננו כמו "אשר נשבע ליי'" (תה' קלב , ב) , כי הוא כמו "וישבע לו" (בר' כד , ט) , שנשבע אליו לצרכו; אבל בשבועה יאמר: "ובשמו תשבע" (דב' ו , יג); "ואשביעך ביי'" (בר' כד , ג); "כאשר נשבעתי לך ביי' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי" (מ"א א , ל); "השבעה לי באלהים הנה" (בר' כא , כג); אבל בנדר לא יאמר 'ידור ביי'' , אלא ליי'. וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בסיפרי (ספ"ב קנג); אמרו: מה הפרש בין נדרים לשבועות? בנדרים - כנודר בחיי המלך , בשבועות - כנשבע במלך עצמו; אף על פי שאין ראיה לדבר , זכר לדבר: "חי יי' וחי נפשך אם אעזבך" (מ"ב ד , ל). והסוד , כי השבועה מלשון 'שבעה' , כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (ע"פ מש' ט , א) , והנדר - בתבונה , ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (ע"פ מש' ח , כב) , נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים , ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות; והנה כל נדר - 'ליי'' , וכל הנשבע - בו.

רלב"ג:

איש כי ידור נדר ליי' - הנה ענין הנדר הוא , שיִדוֹר: בהמה זו עלי , או חרם , או מה שאפשר שיִדור אותו. או יהיה זה בשידור: אם יהיה כך , אעשה כך; כמו שמצאנו ביעקב , שנדר נדר , שאם יהיה מה ששאל מהשם יתעלה , תהיה האבן ההיא בית אלהים ויתן לשם יתעלה מעשר מכל מה שיתן לו (ראה בר' כח , כ - כב; מש"ת ערכין וחרמין ו , לא - לג). או שידור: אם יהיה כך , יהיה דבר כך אסור לי; כמו שנדר ישראל: "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במ' כא , ב). והנה החרם הוא דבר הנָדוּר , כמו שנתבאר בפרשת 'בחקותי' (ראה וי' כז , כח - כט); וכן אמר יפתח: "והעליתיהו עולה ליי'" (ראה שו' יא , לא) - כי העולה הוא הדבר הנדור , והוא מה שאפשר שידור אותו האדם (ראה ספ"ב קנג). והנה כבר נתבארו דיני אלו הנדרים במה שקדם (ראה וי' כז). ועוד יש מין מהנדרים , הם לאסור אסר על נפש הנודר , כמו שאמר בזה המקום: לאסור אסר על נפשו; "ואשה כי תדור נדר ליי' ואסרה אסר" וגו' (להלן , ד). וזה הנדר אינו נדר שיהיה עצם הדבר נָדוּר מצד עצמותו , אבל הוא נָדוּר לאסרו על נפש הנודר לבד; יורה על זה , שהבעל או האב מפירין נדרי האשה (ראה להלן , ט , ו) בעת שהיה ראוי שיהיו נדריה קיימין , לפי שאין זה הנדר בעצם הדבר; ולזה אמר: לאסור אסר על נפשו. והוא מבואר , שזה הנדר לא יהיה אלא בדבר שיהיה בו נדר בעצמות הדבר , כי זה הוא מגדר הנדרים (ראה נדרים יד , א). והמשל , שכמו שאפשר לו לידור שתהיה בהמה זו עולה , ותהיה אסורה לו ולכל אדם , כן אפשר לו לומר שהוא עליו כעולה , ולזה תהיה אסורה לו לבד (ראה משנה נדרים א , ד). וזה גם כן יהיה בשני פנים , כמו הענין בנדרים האמתיים: אם שלא יתלה נדרו בדבר , אבל יאמר שהדבר ההוא יהיה עליו כעולה או כחרם ומה שידמה לזה; אם שיאמר: אם אעשה או יהיה כך , הרי הדבר הפלוני אסור עלי כעולה או כחרם ומה שידמה לזה שיהיה נאסר בנדר (ראה ספ"ז ל , ג). וכמו שאי אפשר לאדם שידור שתהיה בהמה זו חזיר , כי זה בלתי אפשר , כן אי אפשר שיאסרה על נפשו בשיאמר: הרי הוא עלי כחזיר (ראה משנה נדרים ב , א). וזה מבואר מאד , כי זה הנדר הוא מאוחר מהנדר אשר יהיה בעצם הדבר. והנה אמר: ליי' - כי הנדרים אשר יאסר בהם הדבר הם ליי' , כמו הענין בקרבנות ובחרמות ובהקדשות (ראה ספ"ב קנג). או השבע שבועה - הנה תהיה השבועה גם כן לאסור על נפשו הדבר בשבועה באחד משני המינים הנזכרים: האחד הוא שיאמר 'הנני נשבע ביי' שלא אעשה כך' או 'שאעשה כך' , כי השבועה תחייבהו לקיים זה המאמר; והשני הוא שיתלה השבועה בדבר: אם אעשה כך או יהיה כך , אם עשיתי כך או היה כך , הריני נשבע ביי' שלא אעשה כך או שאעשה כך (ראה משנה שבועות ג , ד). לאסור אסר על נפשו - רוצה לומר , שלא יאסור הדבר כי אם על נפשו , וזה יהיה בצד שספרנו. ולפי שאמר: לאסור אסר - למדנו , שאין הנדר הזה והשבועה הזאת להתיר לעצמו האסור , אבל הוא לאסור המותר (ראה ספ"ב קנג). ולזה הוא מבואר , שאם נשבע שלא לקיים את המצוה , אין השבועה חלה , כי אין זה אסר וגדר אבל הוא פרצת הגדר; כאלו נשבע שלא ישב בסוכה - כי כמו זה אינו לאסור אסר על נפשו , אבל הוא לסלק מנפשו חיובה (ראה משנה שבועות ג , ח). ואולם בנדרים יקרה שיחולו על דבר מצוה; והמשל , שכבר יתכן שיאסור אדם על עצמו הנאת סוכת מצוה עליו כקרבן. והנה יחול זה הנדר , לפי שאין מתנאי המצות שיהנה האדם בהם; כי כבר ידומה שיקיים המצוה ולא יהיה לו הנאה גופיית ממנה. ולזה יחולו הנדרים על דבר מצוה , מה שאין כן בשבועות (ראה נדרים טז , א - ב). והיה זה כן כי הנדרים , כשיהיו על דבר מצוה , לא יהיה מקיומם עקירת המצוה כי אם במקרה; ואמנם השבועות יהיה מקיומם עקירת המצוה בעצם (ראה שם). וכמו שהוא מבואר , שאם נשבע אדם שיעשה כך , ואחר נשבע שלא יעשהו - שאין השבועה השנית חלה עליו , כן אי אפשר שתחול השבועה שתהיה לעבור על שבועת סיני (ראה משנה שבועות ג , ו). לא יחל דברו - רוצה לומר: לא ישיב דברו חולין (ראה ספ"ב קנג). והרצון בזה , שאע"פ שאנחנו רואים בהרבה מהדברים שהאדם עושה אותם קדש בעצמותם , שהוא בעצמו יכול להשיבם חולין בפדותו אותם , כמו שהתבאר בסוף פרשת 'אם בחקותי' מענין מעשר שני וההקדשות (ראה וי' כז , יא ואי') , והיה זה ממה שיביא לחשוב שכל שכן שיוכל להשיב חולין דברו בנדריו , שאין הדברים בעצמותם קדש אבל הם אסורים לו לבד - ולזה הצטרך לבאר שהוא מוזהר מלהשיב דברו חולין , אבל יקיים ככל היוצא מפיו. ועוד הצטרך לזה מצד אחר , והוא , שכבר ביאר שיש לבעל להפר נדרי אשתו שהם לענות נפש (ראה להלן , יד) , מצד שענוי נפשה נוגע לו; ויביא זה לחשוב שכל שכן שיוכל להפר נדרי עצמו - ולזה אמרה תורה: לא יחל דברו. ונתחייב מזה , שדברו אינו מחלל , אבל דבר אחרים יוכל להשיב חולין , כמו שראינו באב שמפר נדרי בתו , והבעל - נדרי אשתו. ובכלל , הנה ידמה שלזאת הסבה מסר משה זה המשפט לראשי המטות (ראה לעיל , ב) , להורות שהראשים , והם החכמים , מחללים דברי זולתם , רוצה לומר , שהם יוכלו להשיבם חולין כשרצה זה הנודר , כי התורה מנעה ממנו , שכאשר ירצה לא יוכל להשיב דברו חולין , כמו שהיה לו לעשות זה בקצת ההקדשות; ומזה יתחייב , שכאשר ירצה יוכלו אחרים להשיב דברו חולין (ראה ירוש' נדרים ג , א [לז , ד]). אך האב והבעל לא יצטרך להם רצון האשה ההיא , כי היא כמו קנין מקניניהם , ויש להם להכריחה לעשות מה שירצו. מה שאין כן באיש עם ראשי המטות , כי הם אינם מושלים בו על שיהיה כמו קנין מקניניהם; ולזה יצטרך להם בחללם דברו , שיהיה זה ברצונו , רוצה לומר , שיתחרט מהנדר ההוא או מהשבועה ההיא (ראה משנה נדרים ט). ולזה אמרו ז"ל (ראה ספ"ב קנג) שחכם מתיר את הנדר , כי הוא משיב את הדבר חולין; ולזה יתבאר שהוא עוקר הנדר מעיקרו (ראה כתובות עד , ב). והנה נכלל באמרו לא יחל דברו - שהוא מוזהר שלא יעבור על דברו ויחללנו , אבל יעשה ככל היוצא מפיו ויקיים אותו; והוא אמרו: ככל היוצא מפיו יעשה (ראה ספ"ב קנג). והנה אמר: איש כי ידור נדר ליי' - להוציא את הקטן , שאינו איש (ראה ספ"ב קנג). ואינו בא להוציא את האשה , שהרי ביאר שנדריה קיימין , מה שלא הפרו אותם אביה או בעלה (ראה להלן , ה , ח); או שנדר אלמנה או גרושה הוא קיים (ראה להלן , י) , אע"פ שיש לה אב. ולזה הוא מבואר , שמי שהגיע לכלל איש ומי שהגיעה לכלל אשה , נדריהם קיימין (ראה ספ"ב קנג). ככל היוצא מפיו יעשה - למדנו מזה , שאע"פ שגמר בלבו , צריך להוציא בשפתיו (ראה שבועות כו , ב); אבל דברים שבלב אינם 'דברים' (ראה נדרים כח , א). ומזה יתבאר עוד , שאם הוציא בפיו מה שאינו בלבו - אינו כלום , כי מגדר ה'דִבור' אשר הנדר הוא אחד ממיניו , שיוציא בו בפה מה שמכוין בלב (ראה משנה תרומות ג , ח). ולפי שהדבור הוא מורה לפי ההסכמה , הוא מבואר , שאם היתה ההסכמה אצל ההמון שיורו מלות - מה דבר , אינם מורות עליו לפי טבע הלשון , והוציא הנודר אלו המלות בפיו להורות על מה שיורו עליו אצל ההמון - הנה יהיה הנדר קיים , כאלו אמר זה בלשון מורה בעצמותו לפי טבע הלשון על זה הענין. כאלו תאמר , שמצד עלגות ההמון יאמרו תמורת מלת 'שבועה' - 'שבואה' או 'שבותה' או איך שהניחוהו בדומה לזה , ואמר הנשבע אלו המלות להורות בהם ענין שבועה , הנה הוא נקשר בזה כאלו אמר 'שבועה'; כי זה יקרֵא 'יוצא מפיו' - מצד הסכמת ההמון על זה , ומצד כונת הנשבע שחשב להוציא בפיו מה שכוין בלבו בכמו אלו המלות (ראה משנה נדרים א , ב; מש"ת שבועות ב , ה).