תנ"ך - כי לא־באתם עד־עתה אל־המנוחה ואל־הנחלה אשר־ה' אלהיך נתן לך:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (דברים פרק יב פסוק ט)

כִּי לֹא־בָאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה וְאֶל־הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (דברים פרק יב פסוק ט)

כי לא־באתם עד־עתה אל־המנוחה ואל־הנחלה אשר־ה' אלהיך נתן לך: (דברים פרק יב פסוק ט)

כי לא־באתם עד־עתה אל־המנוחה ואל־הנחלה אשר־יהוה אלהיך נתן לך: (דברים פרק יב פסוק ט)

תרגום אונקלוס:

אֲרֵי לָא אֲתֵיתוֹן עַד כְּעַן לְבֵית נְיָחָא וּלאַחסָנְתָא דַּייָ אֱלָהָך יָהֵיב לָך :

עין המסורה:

עד - עתה - ד': *בר' לב , ה; דב' יב , ט; ש"ב יט , ח; מ"ב יג , כג. ואל - הנחלה - ג' בלישנא: *דב' יב , ט; שו' כא , כג; תה' ה , א. וכל שארא 'על'.

מסורה גדולה:

כל לשון נחלה נחלת הנחלה על קרי ב' מ' ג' אל כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וישובו אל נחלתם למנצח אל הנחילות.

מסורה קטנה:

עד - עתה - ד'; ואל - הנחלה - ג' בלשנ'.

רש"י:

כי לא באתם כל אותם ארבע עשרה שנה אל המנוחה - זו שילה; ואל הנחלה - זו ירושלם (ראה ספ"ד סו). עד עתה - כמו 'עדיין'.

ראב"ע:

אל המנוחה - שלא יסעו הם ובניהם , וזה טעם נחלה. והאמת , שפירוש מנוחה - "והניח לכם" (להלן , י) , והנחלה - "וישבתם בטח" (שם).

ר' יוסף בכור שור:

אל המנוחה - 'המנוחה' קרי שילֹה , שאינה לדורות , אלא נחה שכינה עד שנחרב בימי עלי; אבל קרי ירושלים 'נחלה' , לפי שהיא לדורות ואין אחריה הֶיתר.

רמב"ן:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה - אמר רבי אברהם בדרך הפשט , כי פירשו בו: בעבור שהיו נוסעים ממסע אל מסע , ויקריב עולה במסע שירצה , ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן , כי המצוה תלויה בארץ. ואין זאת דעתי; רק טעמו , שלא היו כולם יראי השם , ובעבור שאמר אנחנו , כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ. זה לשונו. ואיננו נכון; שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות , ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם , ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ואיך יאמר משה רבינו: אנחנו עושים בעברות? חלילה חלילה! אבל היה ראוי שיאמר: לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העברות המצות התלויות בארץ? אבל פירוש הכתוב , כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ראה וי' יז , ג - ו) , אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם. ואם לא ירצה לאכול שור ושה , לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל , ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והֶקטר החֵלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה , כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה; אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה , רק איש הישר בעיניו. על כן צוה בכאן , כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן , אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם , ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות (ראה להלן , יא) ויאכלום שם במחיצה לפני השם (ראה להלן , יח). ומה שאמרו רבותינו בדבר הנידר והנִדב שקרב בבמה , ושאין נידר ונִדב שאינו קרב בבמה - מדרש מייתור המקרא , כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (ראה זבחים קיז , א - ב).

רלב"ג:

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו' - מגיד (ראה ספ"ד סה) , שכיון שבאו אל המנוחה נאסרו הבמות , ואחר כן הותרו עד היותם באים אל הנחלה; כי לא נאסרו כי אם כאשר באו אל המנוחה ואל הנחלה. והנה המנוחה היה משכן שילה , והנחלה היה בית המקדש שהיה בירושלם , ואחריו נאסרו הבמות מכל וכל.