ראב"ע:
והבאתה
אל
תוך
ביתיך
וגלחה
-
יש
אומרים
(ראה
מת"ד
כא
,
יב):
שמא
בעבור
שערה
חשק
בה
,
על
כן
תגלח.
ועשתה
-
תגדל
,
כדי
להיותה
מאוסה
בעיניו.
והסירה
את
שמלת
שביה
-
שמא
בעבור
יופי
מלבושה
חשק
בה.
ובכתה
-
כדי
להסיר
שמחתו
בה.
ירח
ימים
-
אולי
יקל
חשקו
בה.
ויש
אומרים:
וגלחה
-
בעבור
היותה
טמאה
,
וכן
משפט
המצורע
(ראה
וי'
יד
,
ח
-
ט).
ועשתה
-
תקון
,
ותיקונם
-
לכרות
העודף;
וכן
"ולא
עשה
שפמו"
(ש"ב
יט
,
כה);
"ותחת
מעשה
מקשה"
(יש'
ג
,
כד).
והתיקון
-
עיקר
פירוש
כל
'מעשה'
במקרא
,
חוץ
אם
בא
אחריו
דבר
מגונה.
גם
יהיה
רע
שלם.
והסירה
שמלתה
-
כי
היא
מטונפת.
וישבה
בביתך
ובכתה
-
והטעם:
תשב
בביתך
ירח
ימים
לבכות.
את
אביה
ואת
אמה
-
יש
אומרים
כי
זה
הבכי
-
על
אביה
ועל
אמה
שלא
התיהדו.
ולפי
דעתי
,
שחייב
כל
אדם
,
בשיקול
הדעת
,
לכבד
אביו
ואמו
,
בחיים
ובמות.
וטעם
ובכתה
-
שתתאבל
עליהם
כמשפט
ישראל
―
כי
היא
מתייהדת
―
אם
נהרגו
כאשר
נשבתה.
ואין
צורך
להזכיר
'תרחץ'
,
כי
היא
צריכה
למי
נדה
,
כי
כבר
נכתב
"...
אתם
ושביכם"
(במ'
לא
,
יט).
והמעתיקים
אמרו
(ראה
יבמות
מח
,
ב):
עד
שלשה
חדשים.
ואף
על
פי
שאין
צורך
לחזוק
,
הנה
העד:
"ויהי
כמשלש
חדשים"
(בר'
לח
,
כד)
,
והוא
הזמן
שיחל
הולד
להתנועע.
ואסור
לשכב
עם
אשה
בספק
אם
היא
הרה
,
בעבור
הולד
,
כי
יש
מי
שיוָלד
בחסרון
שנים
חדשים
מהמנהג;
גם
כן
ביתרון
,
רק
הוא
המעט.
ירח
ימים
-
כמו
"חדש
ימים"
(במ'
יא
,
כא)
,
וכבר
פרשתיו
(שמ'
יב
,
ב).
ונקרא
החֹדש
'יֶרח'
,
כי
עיקרו
היָרח.
ר' יוסף בכור שור:
והבאת
(בנוסחנו:
והבאתה)
-
שלא
ילחצנה
במלחמה
(ראה
קידושין
כב
,
א):
לא
יבא
עליה
במלחמה;
דכיון
דהותרה
לו
בביתו
-
יכול
הוא
להעמיד
עצמו
,
דהא
יש
לו
פת
בסלו
(ע"פ
יומא
יח
,
ב).
ואית
דגרסי
'שלא
ילחצנה':
שלא
יטול
חליצתה
ובגדי
שביה
מעליה
במלחמה
,
דהכי
משמע
קרא:
והבאת
אל
תוך
ביתיך
,
והדר
"והסירה
את
שמלת
שביה"
(להלן
,
יג;
ראה
מ"ש
כה
,
ג).
וכהן
ביפת
תואר
-
פלוגתא
דרב
ושמואל
(ראה
קידושין
כא
,
ב).
איכא
דאמרי:
בביאה
ראשונה
פליגי:
חד
אסר
,
מפני
שריבה
בהן
הכתוב
מצות
יתירות
,
וחד
שרי
,
מפני
יצר
הרע;
אבל
בביאה
שנייה
-
דברי
הכל:
אסור
,
דכהן
אסור
בגיורת.
איכא
דאמרי:
בביאה
שנייה
פליגי:
חד
אסר
,
דכהן
אסור
בגיורת
,
וחד
שרי:
כיון
דהותרה
,
הותרה;
אבל
בביאה
ראשונה
-
דברי
הכל:
מותר.
ועשתה
את
צפורניה
-
איכא
למאן
דאמר
(ראה
יבמות
מח
,
א):
תגדיל
אותם
,
דומיה
דוגלחה
את
ראשה:
מה
גלחה
ראשה
-
נוול
,
אף
עשתה
צפרניה
ניוול
,
כדי
שתתגנה
עליו
,
אולי
לא
ישאנה.
וכן
תירגם
אונקלוס.
ואיכא
למאן
דאמר:
תגלח
,
כמו
"לא
עשה
שפמו"
,
"לא
עשה
את
רגליו"
(ראה
ש"ב
יט
,
כה)
,
שהוא
לשון
תיקון;
וכדי
לטהר
עצמה
משיקוץ
וניוול
גיותה
מַעֲבֶרֶת
שיער
וצפרנים
ובגדים.
רמב"ן:
ועשתה
את
צפרניה
-
תגדלם
כדי
שתתנוול;
לשון
רבנו
שלמה
,
כדברי
רבי
עקיבא
(ראה
ספ"ד
ריב);
וכן
פירש
אנקלוס.
והנה
לדעתם
יהיה
ועשתה
את
צפרניה
-
כמו
"ועשת
את
התבואה"
(וי'
כה
,
כא)
,
כי
הצמיחה
תקרא
'עשייה'.
אבל
בסיפרי
(ספ"ד
ריב)
אמרו
ראיה
לדברי
רבי
אליעזר:
"לא
עשה
את
רגליו
ולא
עשה
שפמו"
(ש"ב
יט
,
כה)
,
והיא
ראיה
גדולה.
לכך
אני
אומר
,
כי
כל
אלה
משפטי
אבילות
,
והכל
נמשך
אל
ובכתה
את
אביה
ואת
אמה.
וצוה
שתגלח
את
ראשה
כדרך
האבילות
,
כענין
"ויגז
את
ראשו"
באיוב
(א
,
כ)
,
וכן
"גזי
נזרך"
(יר'
ז
,
כט).
וכן
קציצת
הצפרנים
-
אבילות
,
כגלוח
הראש.
ואמר:
והסירה
את
שמלת
שביה
מעליה
-
כלומר:
ותלבש
בגדי
אבל.
וישבה
בביתך
-
כאלמנה
,
לא
תצא
לחוץ
כלל
,
ובכתה
את
אביה
ואת
אמה;
ותעשה
כל
זה
ירח
ימים
-
כי
כן
דרך
האבלים.
ועל
דעת
רבותינו
(ראה
ספ"ד
ריג)
,
שאומרים
שהכל
לכער
את
יפיה
-
צוה
שתסיר
הבגדים
הנאים
מעליה;
שהגוים
ארורים
הם:
בנותיהם
מתקשטות
במלחמה
כדי
להזנות
אחרים
אחריהן;
ותגלח
את
ראשה
-
שהוא
ניוול
גדול;
ותקוץ
הצפרנים
-
כי
מנהג
הנשים
לגדל
אותן
ולצבעם
במיני
הפּוך
והצבעונים.
ויקרא
הכתוב
הקציצה
'עשייה'
,
בעבור
כי
שער
הרגלים
והשפם
,
גם
הצפרנים
,
לגדלם
-
יקצצו
אותם.
והנראה
בעיני
,
כי
הוא
לשון
מקוצר
,
הרגילוּ
לקצר
בדבר
המובן;
וטעמו:
"לא
עשה
את
רגליו
ואת
שפמו"
(ראה
ש"ב
יט
,
כה)
-
המעשה
הנעשה
בהם:
ירמוז
לגלוח
שער
הרגלים
והשפם
,
או
לרחיצת
הרגלים
עצמן;
וכן
דעת
יונתן
בן
עוזיאל
,
שאמר:
"לא
שטף
ית
רגליה
ולא
ספר
שפמיה";
וכן
ועשתה
את
צפרניה
-
מעשה
הצפרנים.
והמפרשים
(ראה
רש"י
שם)
אמרו
,
כי
טעם
'עשיה'
-
תקון
,
כמו
"וימהר
לעשות
אותו"
(בר'
יח
,
ז).]
והטעם
בפרשה
הזו:
מפני
שהיא
מתגיירת
בעל
כרחה
,
ואין
שואלין
אותה
אם
תחפוץ
לעזוב
דתה
ולהתיהד
,
כאשר
נעשֶה
בגרים;
אבל
יאמר
לה
הבעל
שתשמור
תורת
ישראל
בעל
כרחה
,
ותעזוב
יראתה.
וזה
טעם
ובכתה
את
אביה
ואת
אמה
-
כי
תעזוב
את
עמה
ואת
אלהיה
(ע"פ
רות
א
,
טו);
והוא
מדרשו
של
רבי
עקיבא
(ראה
ספ"ד
ריג):
אין
אביה
אלא
עבודה
זרה
,
כענין
שנאמר
"אומרים
לעץ
אבי
אתה
ולאבן
את
ילדתנו"
(יר'
ב
,
כז).
והכלל
,
כי
היא
מתאבלת
על
עזבה
את
דתה
ותהיה
לעם
אחר.
ויתכן
שבית
דין
מטבילין
אותה
בעל
כרחה
,
כמו
שעושין
בעבדים;
ומפני
שאינה
מתיהדת
כמשפט
,
הרחיק
אותה
הכתוב
כל
הזמן
הזה.
וטעם
האבלות
והבכי
,
על
דעת
רבותינו
(ראה
ספ"ד
ריג)
-
שתתנוול
,
אולי
יעבור
חשקו
ממנה.
ורבי
אליעזר
אמר
,
כי
נתנה
לה
התורה
זמן
כמשפט
הבוכים
על
מת
,
לכבוד
אביה
ואמה
שמתו
במלחמה.
והרב
אמר
ב'מורה
הנבוכים'
(ג
,
מא):
לחמלה
עליה
,
שתמצא
מנוח
לנפשה
,
כי
יש
לָעֲצֵבים
מנוחה
והשקט
בבכייתם
ואבלם;
ובזמן
ההוא
לא
יכריחנה
להניח
דתה
ולא
יבעלנה.
ועל
דעתי
,
אין
הפנאי
-
לחמול
עליה
,
רק
שיֵעָקר
שֵם
עבודה
זרה
מפיה
ומלבה
,
ולכבות
עוד
גחלת
הנדוד
והפירוד
מאביה
ואמה
ומעמיה;
שאין
הגון
לשכב
עם
אשה
אנוסה
ומתאבלת
,
כמו
שהזכירו
רבותינו
(ראה
נדרים
כ
,
ב)
בממזרים
בני
גרושת
הלב;
וכל
שכן
זאת
,
הצועקת
בלבה
לאלהיה
להצילה
ולהשיבה
אל
עמה
ואל
אלהיה
(ע"פ
רות
א
,
טו).
והנה
כאשר
יודיעוה
שנכריחנה
לעזוב
את
עמה
ומולדתה
ותתיהד
,
נאמר
לה:
תתנחמי
על
אביך
ועל
אמך
ועל
ארץ
מולדתך
(ע"פ
רות
ב
,
יא)
,
כי
לא
תוסיפי
לראותם
עוד
עד
עולם
(ע"פ
שמ'
יד
,
יג)
,
אבל
תהיי
אשה
לאדניך
(ע"פ
תה'
מה
,
יב)
כדת
משה
ויהודית.
והנה
אז
נתן
לה
זמן
שתבכה
ותתאבל
כמשפט
המתאבלים
,
להשכיח
ממנה
צערה
ותשוקתה
,
כי
בכל
עצב
יהיה
מוֹתר
(ע"פ
מש'
יד
,
כג)
וניחום
אחרי
כן.
והנה
בזמן
הזה
לקחה
עצה
בנפשה
על
הגירות
,
ונעקר
קצת
מלבה
עבודה
זרה
שלה
ועמה
ומולדתה
כי
נִחמה
עליהם
,
ודבקה
באיש
הזה
שידעה
כי
תהיה
אליו
והורגלה
עמו.
ולכך
אמר
הכתוב:
והבאתה
אל
תוך
ביתך
-
ודרשו
(ראה
ספ"ד
ריב):
ולא
לבית
אחר;
וכן
(ראה
שם
ריג):
וישבה
בביתך
-
שתשב
כל
הזמן
הזה
בבית
שהוא
משתמש
בו
,
אולי
תחפוץ
ותתרצה
בגירות.
ועל
הכלל
,
כי
זה
כולו
בעבור
ההכרח
,
אבל
אם
רצתה
להתגייר
בחפץ
נפשה
בבית
דין
כמשפט
-
הרי
היא
מותרת
מיד
,
גם
לו
גם
לאביו
ולאחיו.
[(תוספת
רמב"ן
עצמו:)
וכך
אמרו
בפרק
'החולץ'
(יבמות
מז
,
ב):
ובכתה
את
אביה
ואת
אמה
ירח
ימים
-
במה
דברים
אמורים?
בשלא
קבלה
עליה;
אבל
קבלה
עליה
-
מטבילהּ
ומותר
בה
מיד.]
ואיפשר
כי
בכל
השבויות
במלחמה
נעשה
כתורה
הזאת
,
כי
מפני
היראה
תאמרנה
להתגייר.
ואמר
"ושלחתה
לנפשה"
(להלן
,
יד)
-
שתעשה
כרצונה
,
ולא
נכריחנה
לשמור
דת
יהודית.
כי
המתגיירת
ברצון
-
נכריח
אותה
לשמור
התורה;
ואם
תחלל
השבת
תסקל
,
ואם
תאכל
החזיר
תלקה
,
כדין
ישראל
המשתמד.
וגם
זו
,
אם
הודת
בפיה
בגירות
בלא
הכרח
,
לא
נשלח
אותה
לנפשה;
שאפילו
נחשב
שהיתה
גירותה
מפני
היראה
,
דינה
כישראלית
גמורה
,
שכבר
העלינו
הלכה
(ראה
יבמות
כד
,
ב):
כולם
גרים.
ואחר
כן
תבא
(בנוסחנו:
תבוא)
אליה
ובעלתה
-
אמרו
בסיפרי
(ספ"ד
ריג):
אין
לך
בה
אלא
מצות
בעילה.
נתכוונו
לומר
,
שאין
קדושי
כסף
ושטר
תופסין
בה.
וגם
הבעילה
-
לא
לשם
קידושין
היא
,
שדינה
עדיין
כגויה
שאין
קדושין
תופסין
בה;
אלא
שיתיר
לו
הכתוב
בעילתה.
ומפני
שאמר
והיתה
לך
לאשה
-
יורה
שהיא
אשתו
גמורה
,
ואם
זנתה
תחתיו
,ִ
דוֹן
כאשת
איש.
וכך
אמרו
בגמרא
במסכת
קדושין
(כב
,
א):
"ולקחת
לך
לאשה"
(לעיל
,
יא)
-
ליקוחין
יש
לך
בה;
כלומר:
אחר
המעשים
הללו.
ובסיפרי
(ספ"ד
ריג):
והיתה
לך
לאשה
-
כענין
שנאמר
"שארה
כסותה
ועונתה
לא
יגרע"
(שמ'
כא
,
י).
אם
כן
היא
אשתו
לגמרי
,
כי
התורה
הקנתה
אותה
לו.
ועל
דרך
הפשט
יֵרָאה
שאסור
לבעול
אותה
עד
שיעשה
לה
כל
התורה
הזאת
(ע"פ
במ'
ה
,
ל)
,
וזה
טעם
ואחר
כן
תבא
אליה
ובעלתה.
ומה
שאמר
"וחשקת
בה
ולקחת
לך
לאשה"
(לעיל
,
יא)
-
שיקחנה
להיות
לו
לאשה
אחר
המעשים
האלה
אשר
יצוה;
וכן
"ואקח
אותה
לי
לאשה"
(בר'
יב
,
יט).
אבל
בגמרא
במסכת
קדושין
(כא
,
ב)
אמרו
,
שהוא
מותר
לבא
עליה
ביאה
ראשונה
,
וזהו
"ולקחת
לך
לאשה";
וידרשו
(שם
כב
,
א):
והבאתה
אל
תוך
ביתך
-
מלמד
שלא
ילחצנה
במלחמה;
יחברו
אותו
למעלה
"ולקחת
לך
לאשה"
-
כשתביאנה
אל
תוך
ביתך.
והנה
הוא
שובה
אותה
במלחמה
,
ומביאה
אל
ביתו
ואל
עירו
ובועל
אותה
לשבור
את
לבו
הזונה
(ע"פ
יח'
ו
,
ט);
ואחרי
הביאה
הראשונה
תאסר
עליו
עד
שיעשה
לה
כל
התורה
הזאת.
וזה
דרך
הגמרא
במקומות
רבים.
אבל
ראיתי
בירושלמי
במסכת
סנהדרין
(?
ראה
מכות
ב
,
ו
[לא
,
ד]):
רבי
יוחנן
שלח
לרבנין
דתמן:
תרין
מלין
אתון
אמרין
בשם
רב
,
ולית
אינון
כן;
אתון
אמרין
בשם
רב:
יפת
תאר
לא
הותר
בה
אלא
בעילה
ראשונה
בלבד;
ואני
אומר:
לא
בעילה
ראשונה
ולא
בעילה
שניה
,
אלא
לאחר
כל
המעשים
הללו;
ואחר
תבא
אליה
ובעלתה
-
אחר
כל
המעשים
האלו.
וזהו
משמעותו
של
מקרא.
רלב"ג:
והבאת
אל
תוך
ביתיך
-
בארה
התורה
שאין
ראוי
לו
שיבא
עליה
ויעזבנה
תכף
שעשה
רצונו
ממנה
,
או
שיכשל
בה
עוד
אחר
זה
,
אבל
יחוייב
לו
שיביאה
אל
תוך
ביתו.
והשתדלה
התורה
שיעשה
בה
מה
שתשקיט
רתיחת
התאוה
אשר
לו
בה
,
כדי
שלא
יקחנה
אחר
זה
לאשה;
ולזה
צותה
שתגלח
ראשה
כדי
לנוולה
ולהסיר
יפיה
,
ולגדל
צפרניה
,
כי
זה
גם
כן
ממה
שינַוְלה
,
ושתבכה
קרוביה
עד
ירח
ימים
,
כי
הבכי
גם
כן
יסיר
יופי
האשה
וחנה.
ולזאת
הסבה
גם
כן
צותה
שתסיר
שמלת
שביה
מעליה
,
כי
הבגדים
ההם
ישימנה
יפה
לְיָפְיָם
,
ולזה
חשק
בה
בהיותה
עם
הבגדים
הנאים
ההם.
ואמר
שתשב
בביתו
כדי
שיראה
אותה
בנוולה
ויסור
חשקו
ממנו.
והוא
מבואר
שאם
רצתה
להתגייר
מיד
לא
יצטרך
לזה
,
כי
היא
מותרת
לו
אחר
זה;
ולזה
הוא
ממתין
לה
עד
שלשים
יום
,
לראות
אם
תרצה
להתגייר.
ואחר
כן
תבא
אליה
ובעלתה
והיתה
לך
לאשה
-
מגיד
שאינו
בועל
אותה
אלא
להיות
לו
לאשה
,
וזה
יהיה
בהכרח
אחר
שנתגיירה.