עין המסורה:
מעשתי
-
ה'
חסר
בלישנא
(לא
כולל:
'לעשת'
,
'ולעשת'):
בר'
יח
,
כה;
וי'
ט
,
כב;
יח
,
כט;
דב'
ד
,
יד;
ש"ב
כג
,
יז.
הדם
-
ב':
ש"ב
כג
,
יז;
דה"א
יא
,
יט.
רד"ק:
מי
ישקני
מים
-
כמשמעו:
שהתאוה
לאותן
המים
שהיו
קרים
וטובים;
וימי
קציר
היו
כמו
שאומר
(לעיל
,
יג)
,
ובאותן
הימים
אדם
מתאוה
למים
קרים
מפני
החום;
אולי
במצודה
שהיה
שם
דוד
לא
היו
שם
מים
טובים.
ואחר
שהביאו
אותם
נתחרט
דוד
,
על
ששמו
עצמם
שלשת
הגיבורים
האלה
בסכנה
גדולה
בעבור
תאוותו
אל
המים
,
ולא
אבה
לשתותם
-
שהיה
חושב
בנפשו:
אלו
שתה
אותם
כאלו
שתה
דמם
,
כי
בנפשותם
הביאום
-
ונסך
אותם
ליי'
,
כלומר:
שפכם
על
הארץ
לשם
יי'
,
כי
לא
היה
שם
מזבח.
ומה
שכתבו
רבותינו
ז"ל
בעניין
זה
(ב"ק
ס
,
ב)
הם
דברים
שלתימה
,
כי
חברו
שני
עניינים
האלה
באחד
,
והיו
בשני
מקומות;
כי
דבר
חלקת
השדה
היה
בפס
דמים
(ראה
דה"א
יא
,
יג)
,
ודבר
המים
היה
במערת
עדלם
(ראה
לעיל
,
יג).
והם
פרשו
"מי
ישקני
מים"
(לעיל
,
טו)
דרך
משל
,
כי
המים
הם
התורה
,
כמו
"הוי
כל
צמא
לכו
למים"
(יש'
נה
,
א);
ופירשו
"מי
ישקני
מים":
הלכה
נצרכה
לו
לשאול
מסנהדרין
שהיו
בבית
לחם;
וזהו
שאמר:
מבאר
בית
לחם
אשר
בשער
,
כמו
"השערה
אל
הזקנים"
(דב'
כה
,
ז);
וההלכה
אשר
הוצרכה
לשאול
מהם
,
היא
דבר
חלקת
השדה
מלאה
עדשים
ושעורים.
ונחלקו
בדבר
הזה:
מהם
אמרו
,
כי
הגדישים
משעורים
ומעדשים
היו
מישראל
,
ופלשתים
היו
טמונים
בהם
,
ושאל
דוד
אם
יש
לו
רשות
לשלח
אש
בגדישים
,
בעבור
שישרפו
עמם
הפלישתים
הטמונים
בהם.
ושלחו
לו:
אסור
לאדם
להציל
עצמו
בממון
חבירו
,
אבל
אתה
מלך
,
ומלך
פורץ
לעשות
לו
דרך
,
ואין
ממחין
בידו.
ומהם
אמרו
כי
הגדישים
שלשעורים
היו
שלישראל
,
והגדישים
שלעדשים
היו
שלפלשתים;
ושאל
אם
יש
לו
רשות
לתת
השעורים
לפני
הבהמות
שהיו
עמו
לאכל
,
וישלם
חלופם
לבעלי
השעורים
גדישי
העדשים;
ושלחו
לו:
"חבול
ישיב
רשע
גזלה
ישלם"
(יח'
לג
,
טו)
-
אע"פ
שמשלם
,
נקרא
רשע;
אבל
אתה
מלך
,
ומלך
פורץ
לעשות
לו
דרך
,
ואין
ממחין
בידו.
ופרשו
"ויתיצב
בתוך
החלקה
ויצילה"
-
שלא
הניח
דוד
לשרוף
את
הגדישים
או
להאכילם
לבהמותיו.
ופרשו
ולא
אבה
דוד
לשתותם
-
שלא
אמר
הלכה
זו
בשם
שלשה
,
אלא
אמר:
כך
מקובלני
מבית
דינו
שלשמואל
הרמתי:
כל
המוסר
עצמו
למיתה
על
דברי
תורה
,
אין
אומרין
דבר
שמועה
מפיו.
ומאי
ויסך
אותם
ליי'?
דאמרינהו
משמיה
דגמרא.
ודברים
אלה
רחוקים
מדרך
הפשט
,
כי
הפסוקים
הם
ספור
הגבורים
אשר
לדוד
,
ומספר
הגבורות
אשר
עשה
כל
אחד
מהשלשה
הראשונים
,
ומה
שעשו
שלשה
האחרונים
בהביאם
המים;
ולא
היה
שאלת
ההלכה
בחלקה
ההיא
,
אבל
מלחמה
גדולה
,
עד
שנס
ישראל
מפני
פלשתים
,
כמו
שאמר
הכתוב;
ושמה
התגבר
והתיצב
בתוך
החלקה
והצילה
,
שלא
שרפו
אותה
פלשתים.
ואמר
שהכה
בפלשתים
,
ואמר
"ויעש
יי'
תשועה
גדולה"
(לעיל
,
יב);
ואין
להבין
בכל
זה
אלא
פשט
הכתוב
כמו
שהוא.
ומהם
אמרו
(מ"ש
כ
,
א)
,
כי
מה
שאומר
במקום
אחד
"מלאה
שעורים"
ובמקום
אחר
"מלאה
עדשים"
,
שתי
שדות
היו:
אחת
שלשעורים
ואחת
שלעדשים.
ומהם
אמרו
(שם)
,
כי
בשתי
שנים
היה
הדבר
הזה:
בשנה
אחת
שהיו
בחלקה
זאת
היתה
מלאה
עדשים
,
ובשנה
אחרת
היתה
מלאה
שעורים.
ויש
מרבותינו
ז"ל
שפירשו
דברים
אלה
כמשמעם
,
שנתאוה
דוד
למים;
אבל
אמרו
(שם)
,
כי
הזמן
הזה
היה
חג
הסכות
שהיו
מנסכין
בו
המים
,
ובמה
עשה
דוד
שם
,
כי
היתר
הבמות
היה
אז
,
ונסך
המים
האלה
בבמה.
ואמרו:
למה
שלח
שלשה?
אחד
היה
הורג
,
ואחד
היה
מפנה
ההרוגים
,
ואחד
מכניס
צלוחית
בטהרה;
ודברי
אלה
קרובים
מן
הראשונים.
ויונתן
תרגם
ויסך
אותם
ליי':
"ואמר
לנסכא
יתהון
קדם
יי'".
חלילה
לי
יי'
-
כמו
'מיי'';
וכן
"אלחנן
בן
דודו
בית
לחם"
(להלן
,
כד)
-
'מבית
לחם'.
או
יהיה
יי'
קריאה
,
כנגד
השם
יתעלה.