תנ"ך - ויפל ה' אלהים ׀ תרדמה על־האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: (בראשית פרק ב פסוק כא)

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים ׀ תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (בראשית פרק ב פסוק כא)

ויפל ה' אלהים ׀ תרדמה על־האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: (בראשית פרק ב פסוק כא)

ויפל יהוה אלהים ׀ תרדמה על־האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: (בראשית פרק ב פסוק כא)

תרגום אונקלוס:

וּרמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדמוּך וּנסֵיב חֲדָא מֵעִלעוֹהִי וּמַלִי בִסרָא תְּחוֹתַהּ :

עין המסורה:

ויפל - ג': *בר' ב , כא; *במ' לה , כג; תה' עח , כח. על האדם - ג': בר' ב , טז , כא; *קה' ו , א. וכל 'על האדם ועל הבהמה' דכותהון. ויסגר - ב' (בתורה): בר' ב , כא; ז , טז.

מסורה גדולה:

ויפל ג' יי' אלהים עליו ויפל בקרב מחנהו.

מסורה קטנה:

ויפל - ג'; על - האדם - ג' וכל על האד' ועל הבהמ' דכות'; תחתנה - ל'.

רש"י:

ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויפל יי' אלהים תרדמה - כשהביאן , הביאן לפניו זכר ונקבה כל מין ומין; אמר: לכולם יש בן זוג , ולי אין בן זוג! מיד: ויפל וגו'. מצלעותיו - מסטריו , כמו "ולצלע המשכן" (שמ' כו , כ). זו היא שאמרנו (בר' א , כז): שני פרצופין נבראו. ויסגר - מקום החתך. ויישן ויקח - שלא יראה חתיכת הבשר שממנה נבראת ותתבזה עליו.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ויפל - מהבניין הכבד הנוסף (הפעיל) , וכן "וישב אותם אברם" (בר' טו , יא). תרדמה - יותר מ"שינה" (מש' ו , ד) , ו'שינה' יותר מ"תנומה" (תה' קלב , ד); והת"ו נוסף. אחת מצלעותיו - שתי צלעות היו , כעניין "ולצלע המשכן השנית" (שמ' כו , כ). ומלת 'צלע' - לשון נקבה; כטעם 'צד'. תחתנה - מקומה; והוא לשון יחיד , והנו"ן נוסף. ו"תחתיה" (וי' יג , כג) - לשון רבים , וכן "תחתני" (ש"ב כב , לז) , גם "תחתי" (תה' יח , לז).

ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:

דקדוק ויישן - בעלי היו"ד הנראין בפ"ה; לשון צווי , כמו "ירא את יי'" (מש' ג , ז); "ים ודרום ירשה" (דב' לג , כג). ולא כן מלת 'ידע' או 'ירד'.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

אמר רבי משה הכהן , כי 'תנומה' - פחותה מ'שינה' , ו'שינה' פחותה מ'תרדמה'; ויפרש "הנה לא ינום ולא יישן" (תה' קכא , ד): אין צריך להזכיר לא יישן. ואני אומר , כי מלת 'שינה' כוללת ה'תנומה' וה'תרדמה' , והעד , שאמר הכתוב ויישן , ולא אמר 'וירדם'; והעד: "וישנו שנת עולם" (יר' נא , לט). אחת מצלעותיו - כצלעות המשכן , שהם שתים. ותחתנה - מקומה.

רד"ק:

ויפל. תרדמה - יותר מ'שינה' , ו'שינה' יותר מ'תנומה'. והפיל האל תרדמה עליו , כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואע"פ שיוכל האל לעשות זה , שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע , דע , כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת; והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש , כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו. ורבותינו ז"ל פרשו (סנה' לט , א) , כי אם היה לוקחה ממנו מדעתו והוא ער , היתה מאוסה לו; עכשיו שהביאה לו שלא מדעת , היתה חביבה עליו. ולקיחת הצלע וסגירת הבשר תחתנה ובנין האשה מהצלע - הכל גזרה מאתו יתברך להיות כך. ולא היה כשאר היצירות , וכבר כתבנו קצת טעם בדבר (לעיל , יח). ובאמרו ויישן אחר שאמר תרדמה - להודיע , כי התרדמה היתה לו מתחלה עד שנלקחה הצלע ונסגר מקום החסרון בבשר , ואחר כן ישן שנת מנוחה עד שנח לו מכאבו. ואפשר שהשינה הזאת היתה השינה הראשונה שישן אחר שנוצר , כי ביום הששי היו כל הספורים שספר הכתוב בו עד שנולדו לו הבנים; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כב , ב) כי הכל היה ביום הששי. ויקח אחת מצלעותיו - מצאנו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז"ל (ערובין יח , א): יש אומרים , כי שני פרצופין היו מחוברין , גב זה לגב זה , וזהו שאמר "זכר ונקבה ברא אותם" (בר' א , כז); ויפרשו 'צלע' - 'צד' , כמו "צלע המשכן" (שמ' כו , כו). ויש אומרים: 'צלע' - כמשמעו , וכן תרגם אנקלוס 'עלעא': "ונסב חד מעלעוהי". תחתינה - כמו "תחתיה" (שו' טו , ב) , כי יבא 'נו"ן ה"א' לנקבה הפעולה , ואע"פ שאין המנהג כן בשמות; וכן בא "תכריע קמי תחתני" (ש"ב כב , מ) - כמו "תחתי" (תה' יח , מ).

רלב"ג - ביאור המילות:

מצלעותיו - רוצה לומר: מצדדיו. אמרו בבראשית רבה (יז , ו): ויקח אחת מצלעותיו - רב שמואל ברבי נחמן אמר: מן סטרוהי , כמה דתימר "ולצלע המשכן" (שמ' כו , כ). ויסגור - אצר והסתיר , כמו "יסגור על איש" (איוב יב , יד). והעניין היה , שהשם יתעלה ברא על דרך מופת באחד מצדדי האדם קרום בדמות שליא , ברא בו הבשר שנתהוה ממנה חוה. ואמנם היה בריאת האשה מן האיש , לפי שהוא הסבה במציאוּתה , רוצה לומר , שהיא נבראת לעבודתו; ולהורות שהוא במדרגת ההתחלה לה , הושמה בריאתה ממנו , כדי שתהיה יותר נשמעת אליו לעֹבדו העבודה הצריכה לו , עם שבזה האופן גם כן נמצאת יותר מתיחסת אל טבע האדם. ואולם בשאר הבעלי חיים אין העניין כן , ולזה נבראו יחד ממקום אחד; וכבר אמרו זה בבראשית רבה (יז , ח) , רוצה לומר , שאדם נברא מן האדמה , וחוה נבראת מאדם. ודע , כי אין אָמְרוֹ "עצם מעצמי" (להלן , כג) , ממה שיתחייב שתהיה בריאתה מן האדם בשלקח השם עצם מעצמיו , והוא הצלע; שאם היה הדבר כן , היה גם כן מחוייב לזאת הסבה שתהיה בריאתה ממנו בשלקח השם חלק מבשרו , כי הוא אמר "ובשר מבשרי" (שם); וגם כן , אם היה הדבר כן , היה האדם חסר זה העצם אחר בריאת חוה , וזה מגונה.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

והנה הפיל השם יתעלה תרדמה על האדם בדרך שהגיע לו השינה , ובאחת מצדדיו ברא השם חתיכת בשר מכוסת בקרום , כמו שיהיה בעת הבריאה אשר תהיה ברחם. ומהחתיכה ההיא ברא השם יתעלה את האשה כדרך שתִשְלַם הבריאה ברחם , רוצה לומר , שיתהוו מהשפיר האיברים הפנימיים והחיצונים , באופן אשר התבאר ב'ספר בעלי חיים ' , כן בנה מהחתיכה ההיא האשה , בשצייר איבריה הפנימים והחיצונים; אלא שזאת ההוייה היתה כרגע , וההויה אשר תהיה ברחם לא תשלם אלא בזמן ארוך. וזאת ההויה גם כן היתה בלתי חסרה אל הצמיחה , אבל נבראו אדם וחוה בקומתן; ולזה אמרו בבראשית רבה (יד , ז) , שהם היו בעת שנבראו כבן עשרים שנה. והנה כשהקיץ אדם מצא האשה הנבראת אצלו , כי שם היתה בריאתה.