תנ"ך - וייצר ה' אלהים את־האדם עפר מן־האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה: (בראשית פרק ב פסוק ז)

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (בראשית פרק ב פסוק ז)

וייצר ה' אלהים את־האדם עפר מן־האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: (בראשית פרק ב פסוק ז)

וייצר יהוה אלהים את־האדם עפר מן־האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: (בראשית פרק ב פסוק ז)

תרגום אונקלוס:

וּברָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפרָא מִן אַרעָא וּנפַח בְּאַפּוֹהִי נִשׁמְתָא דְחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא :

עין המסורה:

וייצר - ב' , אחד חסר ואחד מלא: בר' ב , ז , יט.

מסורה קטנה:

וייצר - ב' חד חס' וחד מל'; ויפח - ל'; לנפש חיה - ל'.

רש"י:

וייצר - שתי יצירות , יצירה לעולם הזה , יצירה לתחיית המתים (ראה ב"ר יד , ה); אבל בבהמה , שאינה עומדת לדין , לא נכתב ביצירתה שני יו"דין. עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות , שכל מקום שימות שם , תהא קולטתו לקבורה (ראה תנח' פקודי ג). דבר אחר: נטל עפר שלו ממקום שנאמר בו "מזבח אדמה תעשה לי" (שמ' כ , כא) , הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד (ראה ב"ר יד , ט). ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים: גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים , לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשיני ברא רקיע לעליונים. בשלישי הראה היבשה לתחתונים. ברביעי - מאורות בעליונים. בחמשי שרצו המים בתחתונים. הוזקק ששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים , ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית , שיהו אילו רַבִּים על אילו בריית יום (ראה ב"ר יב , ח). לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו 'נפש חיה' , אך זו של אדם חיה שבכולן , שנתוסף בו דיעה ודיבור.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

וייצר - מהפעלים שהפ"ה שלהם יו"ד , מהבניין הקל , כמו "וייקץ נח מיינו" (בר' ט , כד). וטעם באפיו - שבהם יחיה האדם , כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב , ויביאו אויר אחר. וטעם לנפש חיה - שהלך מיד , כמו החיות , ולא כתינוקים.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

כבר הזכרתי (בר' א , כד) , כי טעם עפר: על העצמות , שהם מוסדות הגוף. ואמר נשמת חיים - בעבור שאיננה מתה. והנה חפשתי בכל ספרינו , ולא מצאתי 'נשמה' כי אם לאדם לבדו; ואין טענה מהמכתב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) , כי הוא דבק עם "האדם" הנזכר למעלה (שם) , כי כבר הזכיר העוף והבהמה והחיה (שם); והעד: "נותן נשמה לעם עליה" (יש' מב , ה). ואמר אחד מחכמי דורנו , כי נפש - מגזרת "ויצאתם ופשתם" (מל' ג , כ) , והוא הכח המפרה שהוא בכבד , על כן כתוב "כי הדם הוא הנפש" (דב' יב , כג). וה'נשמה' - מגזרת 'שמים' , על דרך דקדוק "מתיהדים" (אס' ח , יז). וטעם ויהי האדם לנפש חיה: יש אומרים שהלך מיד כמו החיות; כי משפט הילודים באדם - להרגילם. ואחרים אמרו , שטעמו שנפש חיה היא בכח הנשמה , כי הרוח והנפש אֲצָלָם השם מהנשמה. ואל תתמה בעבור שתמצא ה'נשמה' נקראת 'רוח' גם 'נפש' , כמו "אך אלהים יפדה נפשי" (תה' מט , טז); "והרוח תשוב אל האלהים" (קה' יב , ז); כי עשו כן העברים , בעבור שתֵרָאֶה ותִמָּצֵא הנשמה עם הרוח והנפש. והרוח היא בלב , וכח הנשמה במוח הראש , אעפ"י ששרש כחה בלב.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:

דגשות פ"א באפיו - להתבלע הנו"ן , כנו"ן 'בן' במלת 'בתו' , ונו"ן 'שנים' במלת 'שתים'; והעד: "וצלם אנפוהי" בארמית (דנ' ג , יט); וככה בלשון קדר.

ר' יוסף בכור שור:

ויפח באפיו נשמת חיים - היא הנשמה העליונה שבאת מן הקדוש ברוך הוא , והיא שנותנת לאדם דעת ודיבור והבנה מכל חיה ובהמה , והיא העתידה ליתן את הדין.

רמב"ן:

ויפח באפיו נשמת חיים - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש , יסודה וסודה , כי הזכיר בה שם מלא , ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים , להודיע כי לא באה בו מן היסודות , כאשר רמז בנפש התנועה , גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים , אבל היא רוח השם הגדול , "מפיו דעת ותבונה" (מש' ב , ו); כי הנופח באַפֵּי אַחֵר , מנשמתו יתן בו , וזהו שנאמר "ונשמת שדי תבינם" (איוב לב , ח) , כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בספרי (ספ"ב קנג): נדרים - כנשבע בחיי המלך , שבועות - כנשבע במלך עצמו; אעפ"י שאין ראיה לדבר , זֵכֶר לדבר: "חי יי' וחי נפשך" וגו' (מ"ב ד , ל). ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (הבהיר , נז): מאי "וינפש" (שמ' לא , יז)? מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות , שנאמר "וינפש". ומכאן תבין "דברת שבועת אלהים" (קה' ח , ב) , והמשכיל יבין. ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם; מהם יאמרו , כי באדם שלש נפשות: נפש הגידול כצומח - או תאמר בזו 'כח הגידול' - ובו עוד נפש התנועה , שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ (ראה בר' א , כד) , והשלישית זאת הנפש המַשְׂכֶּלֶת; ומהם שיאמרו , כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון , בה ימצאו שלש הכחות האלה , ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן , כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה , והיה מוטל גולם כאבן דומם , והקדוש ברוך הוא נפח באפיו נשמת חיים , ואז חזר האדם להיות נפש חיה - שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (בר' א , כ) , ו"תוצא הארץ נפש חיה" (שם , כד). וזה טעם לנפש חיה , כלומר , ששב האדם להיות נפש בה חיים , אחרי שהיה חרס את חרשי אדמה (ע"פ יש' מה , ט); כי הלמ"ד תבא בהפוכים , וכמו "והיו לדם ביבשת" (שמ' ד , ט); "ויהי לנחש" (שמ' ד , ג); "וישם את הים לחרבה" (שמ' יד , כא). אבל אנקלוס אמר "והות באדם לרוח ממללא" , נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות , וזאת הנפש המַשְׂכֶּלֶת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו , ממה שאמרו (סנה' סה , ב): רבא ברא גברא , שדריה לקמיה דרבי זירא; הוה משתעי ליה ולא אישתעי , אמר: דמן חבריא את , תוב לעפרך; ובויקרא רבא (לב , ב) , אמר רבי אבין: בשעה שהאדם ישן , הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך וכו'; וכן "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב לד , יד) - יורה כפי משמעו שהן שתים. ואם כן יאמר הכתוב: וייצר יי' אלהים את האדם - יצירת תנועה , שהיה אדם נוֹצָר , כלומר: בעל תנועה , כי היצירה היא החִיות וההרגש שבהם הוא אדם , לא גבול העפר , וכמו שאמר "וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם" (להלן , יט); ואחרי שיצרו בהרגשה , נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון , להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת , ויהי האדם כולו לנפש חיה , כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשיו , וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה. והלמ"ד הזו - למ"ד הקנין , כמו "לך אני אדוני המלך וכל אשר לי" (ראה מ"א כ , ד); "לקונה אותו לדורותיו" (וי' כה , ל); "לך אני הושיעני" (תה' קיט , צד). או יאמר שחזר כולו נפש חיה , ונהפך לאיש אחר (ע"פ ש"א י , ו) , כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת.

רד"ק:

ואמר: וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה - זכר עפר; ואע"פ שארבע היסודות היו מעורבות בו , זכר העפר , לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה. ובנבראי המים - המים הם העקר , אע"פ שהם משאר היסודות גם כן; לפיכך חיותם במים. ובעוף - האויר הוא עקר יסודו , לפיכך הוא עף באויר. ואמר שיצר את האדם עפר , כלומר: צוה שיֵעשה גלם אחד נאה משאר הגלמים , וצורת אבריו עפר מגובל , והיה אותו הגלם , ברצון האל בשר , עצמות וגידים. ואמר מן האדמה - כלומר: מן המשובח שבה , כי גופו הוא חומר נקי משאר בעלי חיים , וצורתו - השלימה שבצורות; לפיכך הוא הולך בקומה זקופה. וכתב החכם רבי יוסף בן צדיק (העולם הקטן , ע' 24 ) , כי זה לפי שהחומר שלו זך ודק בין שאר הגופים , כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך , תעלה השלהבת ממנו על קו ישר לזכות השמן; ואם לא יהיה זך אלא עכור , תהיה השלהבת העולה ממנו מעוותת , ולא תלך על קו ישר. והעילה האחרת - שהאדם צומח מן השמים; כלומר: שכל צמח צומח מעקרו , ונהיה העקר בזה ממול השמים; לפיכך אנו צומחים מן השמים , ומפני זה נקרא האדם 'פרי מהופָּך' (שם). ויפח באפיו נשמת חיים - הוא נפחה בו מהרוחות העליונות , לא מן הארץ , כמו שאמר "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בר' א , כד); אלא האל נפחה בו , כמו שאמר "בצלמנו כדמותינו" (שם , כו); לפיכך שִנה שמה , ולא אמר 'רוח' ו'נפש' אלא 'נשמה'. אע"פ ש'רוח' ו'נפש' נשאלים גם כן פעמים לנשמת האדם , 'נשמה' הוא שם מיוחד לנשמת האדם. ואע"פ שאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) , פירושו 'נשמת חיים' ו'רוח חיים' , כי שניהם סמוכים ל'חיים' , כמו "מבחר וטוב לבנון" (יח' לא , טז); "חכמי יועצי פרעה" (יש' יט , יא); 'נשמת חיים' - על האדם , ו'רוח חיים' - על שאר בעלי חיים אשר בחרבה. ואמר באפיו , כי בהם חיי האדם וכל חי; כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב , ומהם יצא האויר הנותר מן העכול וממוקד החם בלב. והיא נחלקת באדם לשלשה חלקים , כמו שפרשו חכמי המחקר: כח הצמיחה וכח ההרגשה והתנועה וכח השכל. ויהי האדם לנפש חיה - כשאר בעלי חיים שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף צאתם מהרחם , כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו האל רוח חיים , לא כמו התנוקות שנולדו אחר כן. וזה , כי בקומתו ובגדולו נברא לשעתו כשאר בעלי חיים והצמחים. ועוד עילה אחרת כי הנולד מן האדם אינו הולך על רגליו מיד שנולד - לפי שחולשת גופו , מפני שנזון במעי אמו מדם הוסת שהוא מותר מעופש; ולא כן שאר בעלי חיים , שנזונים במעי אמם ממזון האם. לפיכך הם חזקים בעת לדתן והולכים על רגליהם מיד. ונפש האדם הראשון וכן נפש אשתו - כח החִיּוּת אשר בו יתנועעו , היה ככח שאר בעלי חיים שוה בשוה; לפיכך אמר לנפש חיה. ומה שתרגם אונקלוס ידוע: "והוה באדם לרוח ממללא". ויתכן לפרש ויהי האדם לנפש חיה - אחר שהאל נפח באפיו נשמת חיים , ראוי לו שהיה דבק לנפש חיה - חיי עד , לא 'לנפש מתה' במות הגוף. ומפני זה סמך לו "ויטע... אלהים" (להלן , ח) וכל הענין.

רלב"ג - ביאור המילות:

לנפש חיה - רוצה לומר: לנפש אשר יִמָּצֵא בה החִיּוּת והקיום בעצמוּתה; מה שאין כן בנפש הבעלי חיים , כי היא היולאנית , ולזה היא נפסדת בהפסד החומר; ואולם נפש האדם היא נבדלת באופן מה , כמו שביארנו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' , ומזה הצד היה אפשר בה שתישאר קיימת בהפרדה מן החומר. ומפני זה תרגם אנקלוס עליו השלום לנפש חיה: "לרוח ממללא"; הורה בזה שהוא תואר לנפש המדברת , אשר בה האדם אדם. ומזה העניין גם כן אָמְרוֹ "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (להלן , יט) , וזה שמה שקרא אדם מהשמות , אין הרצון בו קריאת השם לפי הסכמת הלשון לבד , מזולת שיורה זה השם על מהות זה השם הנקרא בו , אבל הרצון בו: קריאת השם המורה על מהות דבר ודבר; והשמות אשר זה עניינם הם הגדרים. אמרו בבראשית רבה (יז , ד): בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת אדם הראשון , נמלך במלאכי השרת , אמר להם: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם עופות ובהמות וחיות; אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים. העבירן לפני אדם ואמר לו: זה מה שמו? ואמר: זה שור , וזה חמור , וזה סוס , וזה גמל וכו' - כבר הורו לך שקריאת אלו השמות חכמה נפלאה. ואם היתה קריאתם לפי הסכמת הלשון לבד , לא תהיה בזה חכמה , כי כבר היה יכול לקרא אותם באיזה שם שירצה - כאלו תאמר , שכבר היה אפשר לו שיקרא לשור 'חמור' ולחמור 'שור' , לפי הסכמתו - ומה שהוא בזה התואר , לא יהיה יחוד השם לנקרא בו חכמה; אבל כאשר הנחנו השמות ההם על מהויות הדברים הנקראים באלו השמות , היה בזה מהחכמה , מה שלא יֵעָלֵם לאחד מבעלי העיון; ולזה יחסו ז"ל קריאת אלו השמות לחכמה נפלאה. ואמר שכל מה שיקרא האדם מהשמות בזה האופן , יהיה השם ההוא נפש יִמָּצֵא בה החיות בעצמותה , כי השם ההוא הוא מושכל הדבר הנקרא בו , ואלו המושכלות , כשהגיעו לאדם , הם נצחיות , כמו שביארנו בראשון מ'ספר מלחמות יי''.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

והנה בעת הבריאה לא היו האילנות נראים בארץ עדיין , ולא צמחו העשבים , כי לא ירד עדיין המטר , ולא היה האדם נמצא בעת ההוא שנבראו , שיעבד האדמה; והם שני דברים צריך הצמח אליהם , או לאחד מהם לכל הפחות , רוצה לומר: עבודת האדמה והמטר; ולזה לא נראו הצמחים תכף הבריאה ההיא , אבל הצמיחה אותם הארץ מעט מעט באמצעות המטר עד שנשלמו. והמטר ההוא שהשקה כל פני האדמה היתה הוייתו מן האיד העולה מן הארץ , שכבר יתהוה ממנו המטר , כמו שהתבאר ב'ספר האותות'. ואולם זכר זה בכאן , לפי שהשלמוּת ביצירתו לא הגיע אלא לזמן ארוך אחר הבריאה שברא השם יתעלה בששת ימי בראשית. וכן זכר גם כן לזאת הסבה בריאת האדם , לפי שהשלמוּת האמתי ביצירתו לא נשלם לו בעת הבריאה גם כן , וגם אחרי כן לא יגיע לו כי אם בקושי גדול. וזכרוֹ גם כן לסבה שנית , והוא להעמידנו על סודות הבריאה האנושית , ובאיזה דרך תגיע לו הצלחתו; ולזה שב להגיד הבריאה שספר עליה , איך היתה , ואמר שכבר יצר השם יתעלה את האדם מהתחתונים; ואמנם זכר העפר לבד , לפי שרוב בניינו מהעפר , כמו שאמרו ז"ל (?; וראה מש"ת יסודי התורה ד , ד); ועוד , כי הוית הבעל חיים ההולך נתיחסה אל העפר , לפי שבּוֹ עמידתו; אמר "תוצא הארץ נפש חיה" וגו' (בר' א , כד); ולזאת הסבה גם כן נתיחסה הוית האדם אל העפר. והנה בסוף ההויה שָׂם בו נשמת חיים מהעליונים , והיה האדם , בזה האופן , לנפש שיִמָּצֵא בה החִיּוּת והקיום בעצמותה , מה שאין כן בשאר הבעלי חיים , כי צורותיהם אין להם עמידה כי אם בחמר.