תנ"ך - ויטע ה' אלהים גן־בעדן מקדם וישם שם את־האדם אשר יצר:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר: (בראשית פרק ב פסוק ח)

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: (בראשית פרק ב פסוק ח)

ויטע ה' אלהים גן־בעדן מקדם וישם שם את־האדם אשר יצר: (בראשית פרק ב פסוק ח)

ויטע יהוה אלהים גן־בעדן מקדם וישם שם את־האדם אשר יצר: (בראשית פרק ב פסוק ח)

תרגום אונקלוס:

וּנצַב יְיָ אֱלֹהִים גִּנְתָא בְעֵדֶן מִלְקַדמִין וְאַשְׁרִי תַמָן יָת אָדָם דִּברָא :

עין המסורה:

ויטע - ג': בר' ב , ח; ט , כ; כא , לג. וישם - ל"ג בתורה: בר' ב , ח; ד , טו; כב , ו , ט; כד , ט; כח , יא , יח; ל , לו; לא , כא; לג , ב; לז , לד; מא , מב; מז , כו; מח , כ; שמ' ט , ה; יד , כא; יט , ז; כד , ו; לט , ז; מ , יח , יט , כ , כא , כד , כו , כח , ל; וי' ח , ח , ט (פעמיים) , כו; במ' כג , ה , טז.

מסורה קטנה:

ויטע - ג'; יצר - ל'.

רש"י:

מקדם - במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר: הרי כבר כתב "ויברא... את האדם" וגו' (בר' א , כז)!? ראיתי בבריתא דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי , משלשים ושתים מדות האגדה נדרשת , וזו אחת מהן (ל"ב מידות יג): כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון; "ויברא... את האדם" זהו כלל , סתם ברייתו מהיכן וסתם את מעשיו; חזר ופירש: "וייצר יי' אלהים" (לעיל , ז); ויצמח לו גן עדן; "ויניחהו בגן עדן" (להלן , טו); "ויפל" עליו "תרדמה" (להלן , כא); השומע סבור שהוא מעשה אחר , ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב: "וייצר... מן האדמה כל חית השדה" , כדי לפרש: "ויבא אל האדם" (להלן , יט) לקרות שֵם , וללמד על העופות שנבראו מן הרקק. ויצמח - לעניין הגן הכתוב מדבר. בתוך הגן - באמצע הגן.

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ויטע - וכבר נטע גן במקום נקרא עדן , מפאת מזרחו , ועתה שם בו האדם. ופירוש "בעדן גן אלהים" (יח' כח , יג) - הבי"ת משרת עצמו ואחר עמו: בעדן בגן אלהים; וכמוהו "מאל אביך ויעזרך" (בר' מט , כה) , ורבים אחרים. וה"א האדם יש לו סוד. גם נמצא "שבט המנשה" (דב' ג , יג); "הארונה" (ש"ב כד , טז). גם יתכן להיותו כן , בעבור שהוא שֵם נחצב מהאדמה; והוא יהיה 'שם עצם' ו'שם תאר'.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

ושב עתה לבאר מה טעם "ואד יעלה מן הארץ" (לעיל , ו) , שהצמיח עצים. והזכיר בתחילה הנכבד באדמה , והוא הגן , כאשר הזכיר "ועשו ארון" (שמ' כה , י) - לפני המשכן. ועדן - שם כלל , והגן - בו. ואין טענה ממלת "בעדן גן אלהים" (יח' כח , יג) , כי הבי"ת ישרת אחר עמו , כאלו אמר 'בעדן בגן אלהים'; וכמוהו "וזרועו כשדים" (יש' מח , יד) , ורבים ככה. והאומר כי בעדן - כמו 'בהוד ותענוג' , לא אמר מאומה , כי כתוב "ונהר יוצא מעדן" (להלן , י). יש מפרשים (ראה ת"א) מקדם: קודם שיברא אדם , ויש אומרים (ראה רס"ג תורה): ממזרח לקו האמצעי באדמה , שהם תחת מזל טלה ומאזנים. והנה נראה מדברי הכתוב , כי לא נברא אדם בגן , רק שָׂמו שם אחר כן. ויטע יי' אלהים - וכבר נטע; וכמוהו בפרשה הזאת "וייצר יי' אלהים... מן האדמה" (לעיל , ז) , וכמוהו "ויאמר בת מי את" (בר' כד , כג) - וכבר אמר; וככה "ותאמר אל העבד" (שם , סה) - וכבר אמרה; וכמוהו "ויאמר יי' אל משה לא ישמע אליכם פרעה" (שמ' יא , ט) - וכבר אמר.

ר' יוסף בכור שור:

גן בעדן - בארץ עונג , והוא שאומר הכתוב "עדן אשר בתלסר" (יש' לז , יב) , והוא ארץ מעודנת וטובה ושמינה , ולכך נקראת 'עדן'.

רמב"ן:

ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם - פירש רבנו שלמה: במזרחו של עדן נטע הגן; ואנקלוס תרגם: "מלקדמין" , וכן אמרו בבראשית רבא (טו , ד) , והוא הנכון. ואין טעם ויטע שהביא האילנות ממקום אחר ונטעם שם , כי מן המקום ההוא הצמיחם , כמו שאמר "ויצמח יי' אלהים" וגו' (להלן , ט); אבל ענין ויטע יי' אלהים - להגיד שהיו "מטע יי'" (יש' סא , ג) , כי טרם שגזר על הארץ 'תוצא הארץ דשא' (ראה בר' א , יא) , גזר במקום ההוא שיהיה שם גן , ואמר: בכאן יהיה אילן פלני ובכאן אילן פלני , כערוגות המטעים , ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר 'תוצא הארץ דשא ועץ פרי' , וְהִצְמִיחָה בלא סדר. והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם , לא יזקין בארץ שרשם ובעפר לא ימות גזעם (ע"פ איוב יד , ח) , אין צריכין לעובד וזומר , שאלו היו צריכין עבודה , אחרי שגורש האדם משם , מי עבד אותם? גם זה טעם ויטע יי' אלהים - שהיו מטעיו מעשה ידיו וקימים לעולמים , כענין שנאמר "לא יבול עלהו ולא יתם פריו... כי מימיו מן המקדש המה יוצאים" (יח' מז , יב). אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן , טו) - שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים , וקוצר ותולש ואוכל כרצונו; וזה טעם לשון "לעבדה ולשמרה" - לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם , כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה , כמו "וכגנה זרועיה תצמיח" (יש' סא , יא); "ונטעו גנות" (יר' כט , ה). ורבותינו נתעוררו בזה , אמרו בבראשית רבא (ב"ר טז , ה): "לעבדה ולשמרה" - אלו הקרבנות , שנאמר "תעבדון את האלהים" (שמ' ג , יב); הדא הוא דכתיב "תשמרו להקריב לי במועדו" (במ' כח , ב). והכונה להם בזה , כי הצמחים וכל בעלי החיים צריכים לכחות הראשונים , ומהם יבא להם הגידול , ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים , ומהם - לצמחי גן עדן , ומהם יהיו ויחיו בעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה , כמו שאמרו (ב"ר טו , א): "ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע" (תה' קד , טז) - אמר רבי חנינא: ישבעו חייהן , ישבעו מימיהן , ישבעו מטעתן; כי חייהן - יסודותם העליונים , ומימיהן - "אוצרו הטוב" (דב' כח , יב) המוריד הגשם , ומטעתן - כחם בשמים , כמו שאמרו (ב"ר י , ז): אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע , והוא מכה אותו ואומר לו 'גדל'; שנאמר "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח , לג) - שוטר.

רד"ק:

ויטע - כמו "ארזי לבנון אשר נטע" (תה' קד , טז) , כלומר: המציאו שם ביום השלישי. וזכר 'השם' על מציאותו , לפי חשיבותו וגדולתו , מה שלא זכר כן בשאר הצומחים ביום השלישי. ועדן - שם מקום , נקרא כן על שהיה מקום דשן ושמן , וצמחיו עדן ותענוג לגוף - בנראה , ולנפש - בנסתר. והגן נטוע בו , והוא מקדם , כלומר: מפאת מזרח. ורבותינו ז"ל פרשו (ב"ר טו , ג): מקדם - קודם בריאתו של אדם; אדם נברא בששי וגן עדן בשלישי. ומהם אמרו (שם): קודם בריאתו של עולם; וזהו לפי הנסתר. וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא - (להלן , יא): ידענו , כי גן עדן תחת הקו השוה , שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה. וישם שם את האדם אשר יצר - ואחר שאמר וישם שם , מלמד , שלא נוצר שם; אולי קרוב לגן עדן נוצר , ואמר לו שישב שם בגן עדן. וטעם וישם - הפקידו עליו כמו הגנן בגן , שלא יכנסו שם חיה ובהמה; והוא לבדו יאכל מפריו , ותולדותיו , אם יזכה הוא והם. וטעם אשר יצר - כי בעבור זה יצרו , להיות משכנו בגן עדן כפי הנסתר בו. וה"א האדם - לפי שהוא שם תאר ושם עצם; כי לא היה לו שם אחר אלא 'אדם'. ו'אדם' הוא שם תואר לקוח מ'אדמה' , ושב שם עצם; ויקראו לזה השם 'שם גובר'; כמו "חמה" (איוב ל , כח) , "לבנה" (יש' כד , כג) , "זכוכית" (איוב כח , יז). ורוב בנין האדם הוא מאדמה , אע"פ שיש בו גם כן משאר היסודות. והנה העצמות , שהם יסוד הגוף , הם עֲפָרִייִם , כי הם קרים ויבשים כמו הארץ שהיא קרה ויבשה; ולפי שהם מתולדתה , יעמדו בה ימים רבים אחר כלות הבשר. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב (להלן , ט) , כי ה"א האדם יש לו סוד , רוצה לומר לפי דעתי , כי הוא מדבר על המין , והמין - תכנס עליו ה"א הידיעה. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"ר טו , ב) מחלוקת בדבר גן ועדן. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן , שנאמר "ויקנאוהו כל עצי עדן... בגן האלהים" (יח' לא , ט); ואומר "בעדן גן אלהים היית" (שם כח , יג). רבי יוסי אומר (ב"ר טו , ב): עדן גדול מגן , שנאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן. והכתיב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (להלן , י)? על דעתיה דרבי יוסי - מתמצית בית כור שותה תרקב; על דעתיה דרבי יהודה - כפוגי הזו , פרוש: כמעיין , שהיא נתונה תוך הגנה ומשקה את כל הגנה - תרגם ירושלמי "שתים עשרה עינות מיים" (שמ' טו , כז): "פוגין דמיין" - והא רבי יהודה יש לו שני מקראות , ורבי יוסי אין לו אלא מקרא אחד? אמר רבי חנין דציפורי: האיר הקדוש ברוך הוא עיניו של רבי יוסי ומצא לו אחר מכריע על גביו; ואי זהו? זה שכתב "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן יי'" (יש' נא , ג).

רלב"ג - ביאור המילות:

גן - הוא רמז אל השכל ההיולאני. ואופן ההֶמְשֵל בזה , שכמו שיִמָּצְאוּ בגן הצמחים , אשר הוא כֹּחִיִי עליהם , בכח , כן יִמָּצְאוּ בשכל ההיולאני המושכלות , אשר הוא כחיי עליהם , בכח; וכבר נכפל ההמשל בזה האופן בשיר השירים , כמו שביארנו שם (ד , יב; ו , ב). ובדברי רבותינו תמצא גם כן זה ההמשל; אמרו בשני מחגיגה , פרק 'אין דורשין' (חגיגה יד , ב): ארבעה נכנסו לפרדס. ואמר שהשם נטעו , כי בזולת זה לא יהיו הצמחים בו בכח קרוב. והנה הודיענו בזה המאמר , שהשכל ההיולאני אינו במדרגת ההעדר והכח הגמור , אבל הוא צורה ידבק בה זה הכח , ובזאת הצורה היה האדם מה שהוא. ואופן נטיעת זה הגן הוא שהוכנו לו כלים להשגת הדברים המוחשים , אשר בהם יגיעו לו המושכלות בשפע השופע לו מהשכל הפועל , כמו שיגיעו לגן הנטוע הויֹת פירותיו בנהר אשר ישקה אותו באופן הראוי. עדן - הוא רמז אל השכל הפועל; וקראו עדן - להיות תכלית התענוג האפשרי לנו , שנדבק בו ונשיגהו באופן האפשרי לנו. וזה התענוג לא ישוער להפלגתו , עד שאין יחס לתענוגים הגופיים אליו; וכבר יהיה זה התענוג לאדם על תכליתו אחר המות. וזה יתבאר מהערֵבות והתענוג אשר נשיגהו אנחנו במה שנשיג המושכלות בהיותינו דבקים בחומר , אשר לא ידבק בנו כי אם זמן מועט מאד , לקושי הִשָמַע כֹחות הנפש אל השכל אשר בנו , עד שיִשְלַם לו ההתבודדות הראוי לו בהשגתו; והנה אנחנו נמצא התענוג ההוא נפלא מאד , עד שאין יחס לתענוגינו הגופיים אליו , וכל שכן שיהיה התענוג ההוא בהשגה שתהיה אחר הפרד מן החומר יותר חזק , להיותו בלתי נפסק , ולהיות השכל משיג אז יחד כל המושכלות אשר קנה בהיותו דבק עם הגוף. ולזה נקרא עדן , כי התענוג השלם יהיה לאדם בדבקו בו כפי מה שאפשר. וכבר העירונו רבותינו ז"ל על זה הביאור; אמרו ב'פרק חלק' (סנה' צט , א): מאי דכתיב "עין לא ראתה אלהים... למחכה לו" (יש' סד , ג)? ואמרו קצתם: זה עדן , שלא שלטה בו עין מעולם , ואם תאמר: אדם הראשון היכן היה דר? בגן; ואם תאמר: גן זהו עדן , תלמוד לומר: "ונהר יוצא מעדן" וכו' (להלן , י); הנה כבר ביארו לך מה שהעירונו עליו. ואולם , אֹמרו 'שלא שלטה בו עין מעולם' הוא מבואר , שאינו גוף שתשלט בו העין , ועין השכל האנושי גם כן לא יתכן שישיגהו בשלמוּת , כמו שביארנו במה שאין ספק בו בראשון מ'מלחמות יי''. מקדם - רוצה לומר: מראשית הענין.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

וכבר המציא השם באדם , מראש ― מעת שלמוּת בריאתו ― שכל , בו בכח כל המושכלות , והיתה המצאתו אותו באמצעות השכל הפועל , ושם בזאת המדרגה האדם אשר יצר , רוצה לומר , שישתדל בחזקת היד להשלים שכלו , ולא יפנה לעניינים אחרים. ואמנם אמר זה להורות על שהכונה היתה בבריאתו לזה התכלית לבד , ובעבורו נמצאו לו כלים רבים.