תנ"ך - ויאמר ה' אלהים ׀ אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (בראשית פרק ג פסוק יד)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים ׀ אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: (בראשית פרק ג פסוק יד)

ויאמר ה' אלהים ׀ אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך: (בראשית פרק ג פסוק יד)

ויאמר יהוה אלהים ׀ אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך: (בראשית פרק ג פסוק יד)

תרגום אונקלוס:

וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדתּ דָּא לִיט אַתּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חַיַת בָּרָא עַל מְעָך תֵּיזֵיל וְעַפרָא תֵיכוֹל כָּל יוֹמֵי חַיָיך :

עין המסורה:

ויאמר יי' אלהים - ד' בעינינא: בר' ב , יח; ג , יג , יד , כב.

מסורה קטנה:

גחנך - ל' וחס'.

רש"י:

כי עשית זאת - מכאן אמרו , שאין מהפכין בזכותו של מסית; שאילו שְאָלוֹ: למה עשית? היה לו להשיב: דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? (ראה סנה' כט , א). מכל הבהמה ומכל חית השדה - אם מבהמה נתקלל , מחיה לא כל שכן!? העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (ח , א): ללמד שימי עִבורוֹ של נחש שבע שנים. על גחנך תלך - רגלים היו לו ונקצצו (ראה ב"ר כ , ה).

ראב"ע פירוש א - הקצר:

ארור - לנחש , שיהיו חייו קצרים; והנכון , שיהי חסר בהליכתו. על גחנך - החזה. ולא נדע , אם הנו"ן שורש כ"אדון" (יהו' ג , יא) , או נוסף כ"זדון" (יר' נ , לא). והאומר , שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו , זה דרך דרש (ב"ר טז , ד) , וכן אמרו (רקמה ע' קמג) על "גיחון" (בר' ב , יג); גם "פישון" (שם , יא) - מגזרת "כי תפושו" (יר' נ , יא; רקמה ע' קמג); גם "פרת" (בר' ב , יד) - "פרו ורבו" (בר' א , כח; ברכות נט , ב). והנה הנהר הגדול הוא "חדקל" (בר' ב , יד) עמד בפניהם , ולא יכלו לעבור , ויאמרו (ברכות נט , ב): שתים מלות הם , שהמים 'חדים וקלים'.

ראב"ע פירוש ב - הארוך - דקדוק המלים:

זאת - לשון נקבה , והנה הוא: כי עשית עשייה זאת. כי משפט אנשי לשון הקדש לחסר השם , כי הוא בכח הפועל , כמו "כי תקראנה מלחמה" (שמ' א , י) - הטעם: קורות מלחמה; "וברך ולא אשיבנה" (במ' כג , כ) - הטעם: וברך ברכה; "וברוב יועצים תקום" (מש' טו , כב) - הטעם: יועצים עצה. ו'זה' - לשון זכר , ו'אֵל' - לזכר ולנקבה , וככה 'אֵלֶה'. האומר כי בלא ה"א - לשון נקבה , ועם ה"א - לשון זכר , כמו 'שלשה' ו'חמשה' , שגג ארבע שגגות: האחת - כי הנה כתוב "רק לאנשים האל" (בר' יט , ח); "אל נולדו" (דה"א כ , ח); והם זכרים; וכתוב "מצאוני הרעות האלה" (דב' לא , יז); "ולבנותי מה אעשה לאלה היום" (בר' לא , מג); וכתוב אחר "התועבות האל" (וי' יח , כז) , ושם כתוב "מכל התועבות האלה" (שם , כ). והשגגה השנית - כי שקל מלה מלעיל עם מלה מלרע , הלא ידע כי ה"א "לילה" (בר' א , ה) ו"נחלה עבר על נפשנו" (תה' קכד , ד) - נוסף. והשלישית - שלמד מהמספר , שהוא זר כנגד דקדוק הלשון. והרביעית - ש'שלשה' ו'ארבעה' הם 'שמות מקרה' , ו'אלה' - 'מלת טעם'. רק הוא שוה , בה"א או בלא ה"א , כמו "ההמה" (במ' ט , ז) , "ההם" (במ' טז , יד); "והמה באו בית לחם" (רות א , כב). מ"ם מכל הבהמה - יותר לחסרון. גחונך - על משקל "זדונך" (ש"א יז , כח).

ראב"ע פירוש ב - הארוך - הפירוש:

ופירוש ארור הוא: על גחונך תלך.

ר' יוסף בכור שור:

על גחונך תלך - דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות , שמרחיקין אותן זה מזה , ולפיכך אמר לנחש: על גחונך תלך - שיהא פיך נתון בארץ , והיא בזקיפה ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה. ועפר תאכל כל ימי חייך - שמתוך שפיך בארץ , יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך.

רמב"ן:

מכל הבהמה ומכל חית השדה - התבונן רבי יהושע (בכורות ח , א) מן המקרא הזה , כי הנחש מוליד לשבע שנים , ובדקו ומצאו כי כן הדבר , כי מדרשי הכתובים ורמזיהם מקובלים , ובהם להם סודות עמוקים בתולדת ובכל דבר , כאשר הזכרתי בפתיחה.

רד"ק:

ויאמר. כי עשית זאת - הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה; כי האדם ואשתו , אע"פ שטענתם חלושה , היה להם קצת טענה , אבל הנחש - לא היה לו טענה כלל; לפיכך קללו מיד , ולא קוה לו שיענהו , כי ידע. שאין לו דבר לענות , והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה , והוא לא היה לו שום הנאה בזה; זהו שאמר הכתוב "ומה יתרון לבעל הלשון" (ראה קה' י , יא). ורבותינו ז"ל אמרו (סנה' כט , א) , כי היה לו לטעון , ולא המתין לו האל , לפי שהיה מסית; ולמדו מזה , שאין טוענין למסית. ומה היה לו לטעון? דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעין?! ואני אומר , כי זה לא היה טענה אלא לחייב את האדם , אבל לפטור את עצמו מן ההסתה לא היה לו טענה. ארור אתה - שיחסרו רגליו שהיו לו מתחלה , ופירושו: על גחנך תלך; כי כל לשון מארה הוא ענין חסרון , והברכה , בהפך , היא תוספת טובה. וקלל הנחש תחלה , כי הוא היה הסבה לאשה ולאדם. ורבותינו ז"ל למדו מזה (ב"ר כ , ג) , כי בקללה מתחילין מן הקטן. והם ז"ל אמרו (שם , ד): תני: בהמה גסה טהורה יולדת לתשעה חדשים , בהמה גסה טמאה - לשנים עשר חדש; בהמה דקה טהורה - לחמשה חדשים , והכלב - לחמשים יום , והחתול - לחמשים ושנים , והחזיר - לששים יום , והנמיה - לשבעים יום , והצבי והשועל - לששה חדשים , ושאר כל השרצים - לששה חדשים; והארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוף והקפוד - לשלש שנים , והנחש - לשבע שנים , והאפעה - לשבעים שנה. ועוד אמרו: הכלב - כחיה טמאה , מוליד לחמשים יום , ובהמה גסה טמאה - לשנים עשר חדש. וכתוב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה - כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבע , כך נחש ארור מן הבהמה שבע. גחנך - כתרגומו: "על מעך" (ת"א); וכן תרגום "הולך על גחון" (וי' יא , מב): "די מהלך על מעוהי" (ת"א) - רוצה לומר: שהולך מושכב ארצה על בטנו. ודומה לו בדברי רבותינו ז"ל (ב"מ נט , א): אתתך גוצא - גחין ולחוש לה; רוצה לומר: השפל עצמך אליה ותתיעץ עמה. ואמרו רבותינו ז"ל (ראה ב"ר יט , א) , כי מתחלה היה הנחש הולך בקומה זקופה כמו האדם; ולפי שנתגאה בזה , שלם לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה , שהולך על גחונו. ועפר תאכל כל ימי חייך - מדה כנגד מדה: אתה קנאת באדם , לפי שהיה אוכל מעצי גן עדן , וחשבת ערמה כדי להחטיאו באכילה , תלקה שתאכל הפחות מכל הדברים , והוא העפר. ואם תאמר: הרי קללתו - ברכה נחשבת לו , שפרנסתו מזדמנת לו בכל מקום!? אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כ , ה): אמר רבי חלפאי: לא עפר מכל צד , אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה , ושומט גידין ואוכל. הנה לדבריהם , כי גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה. ומה שאמר כל ימי חייך - להורות , כי גם לימות המשיח יאכל עפר , כמו שאמר "ונחש עפר לחמו" (יש' סה , כה). ופירוש כל ימי חייך - כל ימי עד , כלומר: כל זמן שמין הנחש על האדמה.

רלב"ג - ביאור המילות:

ויאמר יי' אלהים אל הנחש - ידוע כי זאת הקללה היא צודקת בנחש , כי הוא ארור מכל בעלי חיים ההולכים , בשכבר הוא לבדו ימָצֵא הולך על גחונו , ולא הוכנו לו רגלים ללכת כמו העניין בשאר ההולכים; וכן תמצא שאמר הכתוב "ונחש עפר לחמו" (יש' סה , כה). וכן תמצא שהאיבה קיימת בין הנחש ובין בני האדם , עד שהוא ישוך בני האדם מזולת שיגיע לו תועלת מזה; ושהאדם , כשירצה לשברו ולכתתו בדרך שלא יזיק לו , יכהו בראשו , כי לא יועיל הכותו במקום אחר או בזנבו , כי אחר כן יחיה ויזיקהו בראשו בשישכהו. והנחש ישבר ויכתת בני האדם בעקבם , כי הוא הולך על גחונו , ומשם יכתתם וימיתם , כי כבר יתפשט הארס שלו בגופם וימותו; וזה מחכמת זה המשל; ואולם לפי הנמשל יאות זה המאמר גם כן , כמו שיתבאר (בה"פ). ויהיה ביאור ראש ועקב לפי הנמשל: 'בראשונה ובסוף'; וכן תרגם אונקלוס עליו השלום.

רלב"ג - ביאור הפרשה:

ונתקלל מפני זה הנחש מכל הכחות הנפשיות אשר באדם המשותפות לו ולשאר הבעלי חיים; וזה שאין לו מעצמו כלי ההליכה לאשר ירצה לדרוך אל השגתו , כמו העניין בכחות המרגישות , שיש להם כלים יוליכום אל השגות המוחשים , כמו העין אשר יושג בו הראוּת , והאֹזן אשר יושגו בו הקולות; ואולם הדמיון אין לו כלים להשיג מעצמו דבר , אבל ישיג לבד מה שהשיגוהו החושים ויגיעוהו אליו באמצעות החוש המשותף , כמו שהתבאר ב'ספר הנפש'. והנה לזאת הסבה יִמָּצֵא בדמיון מה שיגיע לו מהציור , מגיע בקושי גדול , לרוב ההתבודדות הצריך לו בזה הציור מבין שאר כחות הנפש. ואולם הכח הזוכר והשומר והבורר , הנה הם משיגים מושגיהם בקלות , ואע"פ שהם מגיעים להם מהחושים , לפי שלא יצטרכו בהשגתם אל הציור , כמו שביארנו ב'ספר הנפש'; ולכן נזכור דברים רבים יחד , ולא יתכן שנצייר יחד בכח הדמיוני כי אם דבר אחד. ונתקלל שיהיה מאכלו עפר , רוצה לומר , שלא תעלה השגתו זולת להשגת הדברים הפרטיים , כמו העניין בשאר הכחות החמריות , ובהם גם כן יגיע לו מהכזב הרבה , כמו שהתבאר ב'ספר הנפש' , מה שאין כן בשאר הכחות המשיגות , רוצה לומר , שהשגותיהם המיוחדות להם לא יִמָּצֵא בהם הכזב.