תנ"ך - לא־יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי־יבא שילה שילו ולו יקהת עמים:

יש ללחוץ על אחת הכותרות בצד ימין כדי לפתוח את מסך העיון בתנ"ך שבו יופיע כל הפרק בתצורה המתאימה לכותרת עוד...

טקסט ניקוד וטעמים:

לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים: (בראשית פרק מט פסוק י)

טקסט וניקוד:

לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: (בראשית פרק מט פסוק י)

טקסט בלבד:

לא־יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי־יבא שילה שילו ולו יקהת עמים: (בראשית פרק מט פסוק י)

תיקון קוראים:

לא־יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי־יבא שילה שילו ולו יקהת עמים: (בראשית פרק מט פסוק י)

תרגום אונקלוס:
לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְסָפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵיהּ הִיא מַלכוּתָא וְלֵיהּ יִשׁתַּמעוּן עַמְמַיָא :

עין המסורה:
לא - ב' ראשי פסוקים בסיפרא: בר' כג , יא; מט , י.

מסורה קטנה:
לא - ב' ראש' פסוק' בסיפ'; שילה - לו ק'; יקהת - ל'.

רש"י:
לא יסור שבט מיהודה - מדוד ואילך , אֵילוּ ראשי גליות שבבבל (ראה סנה' ה , א) שרודים את העם בשבט , שממונים על פי המלכות. ומחקק מבין רגליו - תלמידים , אילו נשיאי ארץ ישראל. עד כי יבא שילה - מלך המשיח שהמלוכה שלו (ראה ב"ר צט , ח); וכן תרגם אונקלוס. ומדרש אגדה (בר"ת צז , י): שַיי לו: "יובילו שיי למורא" (תה' עו , יב). ולו יקהת עמים - אסיפת עמים , שהיו"ד עיקר הוא ביסוד , כמו "יפעתך" (יח' כח , יז) , ופעמים שנופלת ממנו; וכמה אותיות משמשות בלשון הזה , והן נקראין 'עיקר נופל' , כגון נו"ן של "נגף" (דב' כח , כה) ושל 'נשך' , אלף שב"אחוותי באזניכם" (איוב יג , יז) , ושב"אִבְחַת חרב" (יח' כא , כ) , "אסוך שמן" (מ"ב ד , ב). אף זה יקהת עמים - אסיפת העמים , שנאמר "אליו גוים ידרשו" (יש' יא , י); ודומה לו: "עין תלעג לאב ותבוז לקהת (בנוסחינו: ליקהת) אם" (מש' ל , יז) - לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד: 'דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא' , ביבמות (קי , ב). ויכול היה לומר 'קהיית עמים'.

רשב"ם:
לא יסור שבט מיהודה - המלכות הניתן לו , להשתחות לו כל אחיו שנים עשר , לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה , ולא מחוקק ושררה מזרעו , עד כי יבא יהודה שילה - כלומר: עד כי יבא מלך יהודה. הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה , שזהו קרוב לשכם (ראה מ"א יב , א); אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם , ולא נשאר לרחבעם בן שלמה , רק יהודה ובנימין. יקהת עמים - קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו , כדכתיב "כי הוא רודה בכל עבר הנהר" (מ"א ה , ד) , נתקבצו שם להמליך רחבעם , כדכתיב "וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו" (דה"ב י , א). ושכם אצל שילה , כדכתיב ביהושוע "ויאסוף יהושוע... כל... ישראל שכמה" (יהו' כד , א) וכל הפרשה , ולבסוף מפרש: כל אילו הדברים היו לפני יי' (ראה יהו' כד , כו) - בשילה; וגם בשופטים: "הנה חג יי' בשילה... למסילה העולה בית אל שכמה" וגו' (ראה שו' כא , יט); וגם בירמיהו: "ויבאו האנשים משכם משלו ומשומרון" (יר' מא , ה). וקרקע חלקה היה בשכם , סביב האלה אשר עם שכם (ראה רש"י ליהו' כד , כו) , הראויה להתקבץ שם בני אדם , ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם. ופשט זה תשובה למינין , שאין כתוב כי אם 'שילה' שֵם העיר , שאין לעז במקרא; לא 'שֶלוֹ' כתיב כאן כדברי העברים (ראה רש"י) , ולא 'שליח' כדברי הנוצרים. ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש , אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש , אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק , שמשילה ואילך נתמעטה.

ראב"ע פירוש א - הקצר:
לא יסור שבט מיהודה - לא יסור שבט גדולה מיהודה , עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה. וכן היה , הלא תראה , כי דגל יהודה נוסע בראשונה (ראה במ' י , יד); גם אמר השם "יהודה יעלה בתחלה" (צירוף של שו' א , ב וכ , יח). ופירוש מחוקק - סופר , שיחוק על הספר. וטעם מבין רגליו - שכן דרך כל סופר , להיות בין רגלי הקצין. שילה - יש אומרים (ראה רש"י): כדרך המתרגם ארמית (ת"א) כטעם 'שֶלוֹ'. ויש אומרין (ראה רשב"ח) , שהוא מגזרת "ובשלייתה" (דב' כח , נז). ויש מי שהוציאו מלשון קדמונינו (משנה זבחים ג , ה): שליל. ויש (ראה רשב"ח) מי שפירש אותו על עיר שילה , ויפרש יבא - כמו "ובא השמש" (וי' כב , ז); או: עד כי יבא קץ שילה , כי כן כתוב "ויטש משכן שילה" (ראה תה' עח , ס) , ואחר כן "ויבחר בדוד עבדו" (שם , ע); גם זה איננו רחוק. או יהי שילה כמו "בנו" (בר' ד , יז). והה"א תחת ו"ו , כמו "בתוך אהלה" (בר' ט , כא); מגזרת "לא תשלה אותי" (מ"ב ד , כח) - לא תוליד. ומלת יקהת - כמו "ליקהת אם" (מש' ל , יז) , והיו"ד משרת לעתיד; וטעמו , שיסורו עמים אל משמעתו (ע"פ ש"א כב , יד); וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה - שיסור השבט ממנו בבא שילה , רק טעמו , כמו 'לא יחסר לפלוני לחם , עד שיגיע עת שיהיו לו שדות רבות'; וכמוהו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בר' כח , טו) - שישיבהו אל הארץ.

ראב"ע פירוש בע"פ שנמסר לתלמיד:
לא יסור שבט - הטעם: התוקף , והממשלה שהוא מחוקק לא תסור ממנו עד אשר יעלה מעלה , עד בוא דבר שילה; כמו שאמר המשורר "וימאס באהל יוסף" (תה' עח , סז) , וזה הוא שילה , "ובשבט אפרים לא בחר" (שם) , זה היה שאול שנהרג הוא ובניו , על כן אחריו "ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב" (שם , סח) , ולמעלה כתוב בזה המזמור "ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם" (שם , ס) , עד שאמר בסוף המזמור "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו" וכו' "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (שם , ע - עא). וזה הפירוש הנכון , כי אז נתקיים ולו יקהת עמים , כי לא בא יעקב אבינו לבאר המאורע הרע העתיד , רק להגיד הטוב שיבא להם לבניו ולחזק הדבר בכל כחו. ואם אמרנו: עד כי יבא שילה - כי אז תאבד הממשלה והמלכות תפסק מזרעו , אם כן אין זה דרך המברך! ועוד , כי לעולם לא יאמר עד בפסוק לְמָעֵט , כי אם להוסיף , כדרך שאמר ליעקב אבינו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך... כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בר' כח , טו) - ואם השם יעזבנו אחר שיעשה כל זה , מה הועילה לו כל הטובה שעשה עמו?! רק זה הוא הטעם , כמו שמדברים בני אדם איש לרעהו: 'הנה אנכי מפרנסך ומנעילך , מלבישך ומוציאך כל צרכך , עד שאגדלך עד שתהיה שר או שלטון או מלך'; וזה יהיה מרוב אהבתו , רק אין דרך שיאמר לו כי אז יעזבנו. וזו היא תשובת הטוענים הנכוחה והנכונה. ועוד , כי יוסיף לברך בדבריו: "אוסרי לגפן עירה" (להלן , יא) וכל הפסוק , גם הכתוב הבא אחריו "חכלילי עינים מיין" (להלן , יב) - ואם כדברי המפסיקים הברכה , לא היה ראוי אחר כך שישוב לברך; אך עתה כאשר פירשנו , הדבר הולך וגדל עד כי גדל מאד (ע"פ בר' כו , יג) , וזהו דרך המברך. (כאן מסתיים הפירוש כפי שנמסר ע"י יוסף ברבי יעקב ממורויל)

ר' יוסף בכור שור:
לא יסור שבט מיהודה - בא לפרש מתי יבא לו המלכות , ואמר לו: לא תעלה על לבך שתהיה בעניות עד שיבוא זמן מלכותך , כי לא יסור שבט וממשלה ממך , כי לעולם יחשבוך לגדול ותהיה מקל ורצועה בידך. ומחוקק שכתב - ותחוקק גזירות , מצוות , על אחרים; כלומר: עד כי יבא שילה תהיה שוטר ומושל , אבל משבא שילה תהיה מלך; כי משבא יומו של שילה שנחרב , אז צמחה מלכות בית דוד , כדכתיב בספר תהילים "ויטש משכן שילה" , "וימאס באוהל יוסף" , "ויבחר בדוד עבדו" (תה' עח , ס , סז , ע) ובירושלם אשר רצה (ראה שם סח) - אלמא דבביאת יומו של שילה תלוי מלכות בית דוד; ובִישֵר לו יעקב שאז יהיה מלך , ועד ביאת שילה לא יהיה בשפלות , רק שבט ומחוקק , אבל משיבא שילה לו יקהת עמים - אז יקהלו אליו כל ישראל להמליכו , כדכתיב "ויבאו כל ישראל חברונה להמליך את דוד" (ראה ש"ב ה , א; דה"א יב , לט). וכן מצינו שיהיה שבט יהודה גדול לעולם , כדכתיב "ויהי המקריב ביום הראשון... נחשון בן עמינדב" (במ' ז , יב) - שהיה ראש לדגלים ולחנוכת המזבח , וכתיב "מי יעלה לנו בראשונה... ויאמר יי' יהודה יעלה" (ראה שו' א , א - ב). יקהת - לשון 'קיבוץ' , כמו "לקהת (בנוסחנו: ליקהת) אם" (מש' ל , יז). יש לפרש: לשון 'קהיון שינים' - שקהו שיניהם של אומות העולם בשעה ששמעו שמלך דוד על ישראל , כדכתיב "ויעלו... פלשתים לבקש את דוד" (ש"א ה , יז).

רמב"ן:
לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם , כי כתוב "יולך יי' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דב' כח , לו) , והנה הם ומלכם בגולה , אין להם עוד מלך ושרים , וימים רבים אין מלך בישראל (ע"פ הו' ג , ד); והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עון , בעבור שימלוך יהודה עליהם. אבל ענינו , שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו , כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה , ולא ימשול אחד מאחיו עליו; וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו - שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה , כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל , ולו חותם המלכות , עד כי יבא בנו , ולו יקהת כל העמים , לעשות בכולם כרצונו. וזהו המשיח , כי השבט ירמוז לדוד , שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות , ושילה הוא בנו , אשר לו יקהת העמים. ולא יתכן מאמר רבי אברהם , שאמר שיהיה שילה - דוד , כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד , כי אעפ"י ששבטו נכבד ונוסע בתחלה (ראה במ' ב , ט) , אין שבט , רק למלך ומושל , כדכתיב "שבט מישור שבט מלכותך" (תה' מה , ז); "שבט מושלים" (יש' יד , ה); "שבט למשול" (יח' יט , יד). והכתוב הזה רומז , כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו , והוריש ליהודה הממשלה על ישראל , והוא מה שאמר דוד "ויבחר יי' אלהי ישראל בי... להיות מלך... כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבית אבי בי רצה להמליך על כל ישראל" (ראה דה"א כח , ד). ואמר לא יסור - לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל , אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות , לא יסור ממנו אל שבט אחר; וזהו שנאמר "כי יי' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל... לו ולבניו ברית מלח" (דה"ב יג , ה). וענין שאול היה , כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא , לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים , ונתן להם מלכות שעה , ולזה רמז הכתוב "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי" (הו' יג , יא) - שנתנו לו שלא ברצונו , ולכן לקחו בעברתו , שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה , מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי יי' ומושיע אותם , ולא היה להם לשאול מלך בימיו , כמו שאמר להם "ויי' אלהיכם מלככם" (ש"א יב , יב) , והקדוש ברוך הוא אמר לו "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (ש"א ח , ז) , ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב "נסכלת לא שמרת את מצות יי'... כי עתה הכין יי'... ממלכתך אל ישראל עד עולם" (ש"א יג , יג) - שאם לא חטא , היה לזרעו מלכות בישראל , לא על כולם , וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו , על בנימן ואפרים ומנשה , כי יהודה ואפרים , כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת מלך יהודה. ולפי דעתי , היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם , ומעבירים נחלה (ראה במ' לו , ז); והם היו סומכים להם על דבר אחיה הנביא שמשח לירבעם , ואמר "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים" (מ"א יא , לט) , וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך , ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה , עברו על צואת הזקן ונענשו בהם , וכמו שאמר הושע "הם המליכו ולא ממני" (הו' ח , ד). וזה היה עונש החשמונים שמלכו בבית שני , כי היו חסידי עליון , ואלמלא הם נשתכחו תורה ומצות מישראל , ואע"פ כן נענשו עונש גדול , כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסיד המולכים זה אחר זה , עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו ז"ל (ב"ב ג , ב): כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא , עבדא הוא - שנכרתו כולם בעון הזה; ואעפ"י שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים , אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא אבדו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד , והסירו השבט והמחוקק לגמרי; והיה עונשם מדה כנגד מדה , שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם , והם הכריתום. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים , ונצטוו "תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם" (במ' יח , ז) , ולא היה להם למלוך , רק לעבוד את עבודת יי'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ג , ב): אין מושחין מלכים כהנים; אמר רבי יהודה ענתוריא: על שם לא יסור שבט מיהודה; אמר רבי חייא בר אבא: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' יז , כ) , מה כתיב בתריה? "לא יהיה לכהנים ללוים" (ראה דב' יח , א). הנה שנו כאן , שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן; ופירושו תחלה , שהוא לכבוד יהודה , שאין השררה סרה מן השבט ההוא , ולפיכך אעפ"י שישראל מקימין עליהם מלך משאר השבטים כפי צרך השעה , אין מושחין אותן , שלא יהיה עליהם הוד מלכות , אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו; והזכירו הכהנים , שאע"פ שהן בעצמן ראוין למשיחה , אין מושחין אותן לשם מלכות , וכל שכן שאר השבטים , וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא , ב) , שאין מושחין , אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש , שהוא מנוע מן התורה , שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות; והוא דבר ראוי והגון. ולו יקהת עמים - אסיפת העמים , שנאמר "אליו גוים ידרושו" (יש' יא , י); ודומה לו: "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם" (מש' ל , יז) - לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה; ובתלמוד (ראה יבמות קי , ב): דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא (לפנינו: בפומבדיתא); ויכול הוא לומר: קהית עמים; לשון רבנו שלמה. ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" - אסיפת אם , ולשון 'מקהו קהיאתא' אינו אלא לשון פירכות וקושיות , שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה , כי המתקשה בדבר יקרא 'קוהה' בלשון חכמים , כמו שאמרו במדרש 'חזית' (שה"ר ג , יג): "כולם אחזי חרב" (שה"ש ג , ח) - שהיו כלם שונים הלכה כחרב , שאם בא מעשה על ידיהם , לא תהא הלכה קוהה להם; וכן עוד שם רבים; וממנו אמרו בגמרא (ראה משנה נגעים ד , יא): רבי יהושע קיהה וטיהר - שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאין , עד שטיהר בהכרח; וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבא מציעא (נב , ב): מאן דקהי אזוזא , מיקרי 'נפש רעה' - שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחברו. ובעלי הדקדוק (ראה רד"ק) אומרים ביקהת , ששרשו 'יקה' , ופירשו בו: לשון 'משמעת וקבול המצוה': יקהת עמים - שישמעו העמים אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה. והנכון בעיני , שהוא מלשון "האכל הבוסר תקהינה שניו" (יר' לא , כט) , ושרשו 'קהה' , והיו"ד בו כיו"ד 'יצהר'; וענין כולם החולשה והשבירה , יאמר , שלא יסור שבט נוגש מיהודה עד שיבא בנו אשר לו חלושת העמים ושבירתם , שיחליש את כלם לפי חרב (ע"פ שמ' יז , יג); וכן "אם קהה הברזל" (קה' י , י) , שנחלש ואינו יכול לכרות , כ'סכין שעמדה' בלשון חכמים (ביצה כח , ב) , או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש 'חזית' (שה"ר א , נז): הופיע עליהם הקדוש ברוך הוא ריח טוב מבשמי גן עדן , והיתה נפשם קוהה לאכול; אמרו לו: רבנו משה , תן לנו מה נאכל! אמר להם: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמ' יב , מג); עמדו והפרישו הנכרים מביניהם , והיתה נפשם קוהה לאכול וכו' - והענין , שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב. וכן 'לא תהא הלכה קוהה להם' (ראה שה"ר ד , ב) - נחלשת ורופפת בידם; ו'מקהו קהיאתא' (יבמות קי , ב) - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון; או הוא לשון 'שבירה' , שמשברין ומפרכין , כלשון 'פריך רב אחאי' (קידושין יג , א); וכך אמרו (מכיל' בא פסחא יח): 'אף אתה הקהה את שניו' - שבור אותם או תחלישם בדבריך. כי הבשר מחליש ואינו משבר , אלא שה'חלישות' וה'שבירה' ענין שוה , וה'קהיה' תכלול את שניהם.

רד"ק:
לא יסור שבט מיהודה - המושל יקרא שבט , לפי שרודה על העם ומיסרם , כמו שמיסר אדם בשבט. וכן דרך המושלים להיות שבט בידם לדמיון זה , כמו שאמר "את שרביט הזהב אשר בידו" (אס' ה , ב); וכן אמר "שבט מושלים" (יש' יד , ה); "שבט מישור שבט מלכותך" (תה' מה , ז). וכן היה , כי מעת הכנסם בארץ היה ראשון לכל דבר כמו שכתבנו (לעיל , ט). ומחוקק מבין רגליו - רוצה לומר: מבניו , כמו שאמר "ובשליתה הַיֹּצֵת מבין רגליה" (דב' כח , נז). והמושל יקרא מחוקק , לפי שנותן החקים. אמר: לא תסור שררה מיהודה עד שיהיה לו יותר , שיהיה מלך; ואמר זה על דוד. ופירוש שילה - בנו , מן "ובשליתה" (שם). ודעת המתרגם: על המשיח , ותרגם שילה - כמו 'שלו' , "דדיליה". וכן בבראשית רבה (צט , ח): עד כי יבא שילה - עד שיבא מי שהמלכות שלו. וענין זה , כאדם האומר לאחד: קח זה עתה , עד שאתן לך יותר. ולו יקהת עמים. יקהת - שֵם , וכן "ותבוז ליקהת אם" (מש' ל , יז); ופירושם: 'משמעות ועבודה'. אומר , כי העמים יהיו נשמעים אליו ועובדים אותו; וזה היה לדוד , וכל שכן למלך המשיח.

רלב"ג - ביאור המילות:
שבט - הוא הכלי שיגיע בו המוסר מהמנהיג אל מקבל המוסר. והרצון בזה שלא יסור מיהודה - שלא יהיה ממנו מושל ממשלה מה. ומחוקק מבין רגליו - הוא מעניין "יי' מחוקקנו" (יש' לג , כב). רוצה לומר , שהוא מיסד לנו חוקים ונמוסים , נתנהג בהם; ולפי שהמושל הוא מיסד מנהגים וחוקים - ירצה שיתנהגו בהם האנשים אשר הוא מושל עליהם - קרא המושל מחוקק. והרצון בזה , שלא יסור מהיות מושל מזרע יהודה ממשלה מה. שילה בנו , וקראו שילה לפי שהויתו בשליא , ולזה יקרה שיקָּרא בשם הדבר שנתהוה בו , כאמרו "ובשליתה היוצאת (בנוסחנו: היוצת) מבין רגליה" (דב' כח , נז). והנה אמר זה על דוד , שהיה בן יהודה , רוצה לומר , שהיה מזרעו. ולו יקהת עמים - רוצה לומר: קבוץ הגוים , כי הוא היה מולך על גוים רבים , היו לו "לעבדים נשאי מנחה" (ש"ב ח , ב , ו). והנה אין הרצון בזה , שיסור השבט מיהודה בבא שילה , אך רוצה לומר , שלא תסור ממנו ממשלה מה , עד שיבא העת שתהיה לו ממשלה שלמה , באופן שיהיה מזרעו מי שיהיה מולך על עמים רבים. והנה הביא הרב אדוני אבי נוחו עדן חבר לזה: אמרו "לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם" (דב' ז , כד) , שאין הרצון בו , שאחר כן יתיצבו בפניו; וזה מבואר בנפשו.
ריכוז קישורים